פרקי מבואות וסיכומים

מתוך "הספר האדום - צמחים בסכנת הכחדה בישראל"

להלן מובאים פרקי המבואות וסיכומים מתוך "הספר האדום - צמחים בסכנת הכחדה בישראל" מאת פרופ' אבי שמידע, ד"ר גדי פולק וד"ר אורי פרגמן-ספיר.

מימין מופיעים ראשי הפרקים. ניתן ללחוץ על כל פרק, ולראות את סעיפיו. 

לחיצה על מפה או תרשים תביא להגדלתם.

לחיפוש מינים השתמשו בתפריט החיפוש של האתר. לחיפוש בגוף הטקסט, השתמשו כרגיל בCTRL+F בעמוד זה.


קריאה מהנה! 


        צוות האתר


הקדמות ודברי תודה

שלמי תודות

חובבי טבע רבים השתתפו בשלבים השונים של איסוף המידע לספר האדום . חברי רת"ם - מרכז המידע לצמחי ישראל אשר בטיוליהם ברחבי הארץ במסגרת השתלמויות רת"ם ובסיורים עצמאיים, שלחו מידע יקר מפז אודות התפוצה והפנולוגיה של צמחים נדירים ועל מינים בעלי פוטנציאל להימנות על קבוצת המינים האדומים. לכל אלה אנו חבים תודה: אורה חסין, אילן זהרוני, איתן ג'קסון, איתן שפירא, אלידע יחזקאל, אמוץ דפני, אריה אוהד, גבי אברהם, גברי שיאון, דפנה כרמלי, הגר לשנר, הדס פרג, זמירה רוזן, חוה להב, יאיר אור, יהודה מרטה, יואב גרטמן וחבורתו, יוסי לב-ארי, מייק לבנה, מיכה ארז, מיכל אוקו, מרטינה פטרו, משה אגמי, נועם ברשי, נטע אור, עוז גולן, עזריה אלון, עמי זהבי, עמית מנדלסון ודודי ריבנר, עתי יפה, קלאוס הולצאפפל, רודיגר פרסה, רן לוטן, שאולי בקרמן, שאולי רביד, שוקה רווק, שיר ורד, שמיל קליין, שרה ודן אדר.

מבין אנשי רשות הטבע והגנים נציין את החברים אשר התמידו במאמצים לאיתור הצמחים בסכנה: אביבה רבינוביץ, בני שלמון, דידי קפלן, זאב קולר, טליה אורון, מיכאל בלכר, מרגרטה וולצ'ק, עמוס סבח.

רשות הטבע והגנים היא אשר קידמה את הפרוייקט. אנו חבים תודה לפרופ' אבי פרבולוצקי (ראש חטיבת המדע לשעבר) ולד"ר אליעזר פרנקנברג (המשנה למדען הראשי, יוזם הפרוייקט וראש חטיב המדע לשעבר) על מעורבותם ועל האמצעים שאותם דאגו להעמיד לצורך הוצאת הספר לאור.

ספר זה לא יכול היה לצאת לאור ללא שלושה אנשים אשר פעלו וניהלו בשלבים שונים את סקר המינים הנדירים מטעם "רת"ם" – מרכז המידע לצמחי ישראל: אלה הם ד"ר אורי פרגמן, ד"ר יובל ספיר ועופר כוהן. כל אחד בתחומו תרם רבות לפיתוח ה"מודל הישראלי" של סקר מינים נדירים ובסכנה, ולאימוץ האסטרטגיה לבחירת רשימת הצמחים האדומים לארץ-ישראל.

תודה מיוחדת למימי רון, מנהלת הגן-הבוטני בהר הצופים אשר מזה שנים רבות אוספת ידע יקר מפז אודות התפוצה של צמחיית הבר של ישראל, ולהגר לשנר, האוצרת של העשבייה הלאומית של צמחיית ישראל.

תודה לחברי הוועדה המקצועית לנושא "הספר האדום של צמחי ישראל": ד"ר אליעזר פרנקנברג, פרופ' גדעון נאמן, ד"ר דידי קפלן, פרופ' דיני איזיקוביץ, ד"ר מרגרטה וולצ'ק, פרופ' מרדכי כסלו וד"ר עוזי פז, על שעזרו לנו להחליט בנושאים מדעיים, בנושאי שמירת טבע הקשורים לבחירת רשימת הצמחים האדומים ובנושאים טכניים של הצגת החומר בספר.

אי אפשר לא לסיים בתודות למי שכבר לא עמנו... פרופ' מיכאל זהרי אשר הנחיל לאחד ממחברי הספר (א.ש.) ולרבים מקהילת הבוטנאים וחובבי הצמחים ברחבי הארץ את הידע שעליו מושתת ספר זה.



דבר המדען הראשי של רשות הטבע והגנים

נכתב על-ידי ד"ר יהושע שקדי

ספר זה הוא שני בסדרה של ספרים אדומים בישראל. הספר האדום הראשון בעריכת עמית דולב ואבי פרבולוצקי פורסם בשנת 2002, ועסק בחולייתנים. ספר זה עוסק בצמחים, והוא מתאר רק את מחצית ממיני הצמחים "האדומים" בישראל. לאחר פרסום הספר השני של מיני הצמחים "האדומים", יהיה צורך בספר אדום לחסרי חוליות הראויים להגדרה "אדומים". סדרה כזו של ספרים אדומים תקרב את ישראל למשפחת המדינות המתקדמות בטיפולן בטבע ובשמירתו.

האיומים על בתי הגידול ואוכלוסיות הצמחים ובעלי החיים ידועים: הרס ופיצול בתי גידול, שימוש לא מבוקר במשאבי טבע (קטיף, כריתה, ציד, דיג), פלישה של מינים זרים על חשבון הפאונה הפלורה המקומיים וגידול באוכלוסיות של מינים מלווי אדם. יש לזכור שאוכלוסיית ישראל גדלה בקצב של כ-2% בשנה, קצב מהיר ביותר בהשוואה לרוב מדינות העולם המערבי, ולגידול זה מתלווה פגיעה הולכת וגדלה בשטחים הפתוחים ובמינים המתקיימים בהם.

אחת התוצאות המרכזיות של פעולות מעשי ידי אדם אלו היא הקטנה בגודלן של אוכלוסיות, עד למצב של סכנת הכחדה. כדי לשמור על המינים בסכנה, יש להכיר אותם ואת בית גידולם, להכיר את השינויים בגודל אוכלוסיותיהם ולהבין מדוע הם מתמעטים. הספרים האדומים הם שלב נחוץ באיסוף הידע על המינים שבסכנה (אדומים).

מה זה מין נדיר, ומתי הוא בסכנה? שאלות אלה נראות לכאורה טריוויאליות, אך אין הדבר כך. יש שני פרמטרים מרכזיים ההופכים מין לנדיר. מין יכול להיות נדיר כאשר אוכלוסיותיו הולכות וקטנות, או כאשר תפוצתו מוגבלת ביותר. כלומר, גם כאשר המין חי באלפי אתרים, אך בכל אתר אוכלוסייתו קטנה, הוא נחשב לנדיר, אך גם אם הוא נמצא באתר אחד בלבד וגודל האוכלוסייה מונה אלפים רבים של פרטים, הוא נחשב לנדיר. הצרוף של השניים (אוכלוסיות קטנות במעט אתרים), מחזק את עצמת הנדירות של המין. אין הסכמה בין האקולוגים בעולם לגבי הגדרת הנדירות. כותבי הספר האדום בחרו לתת דגש מיוחד למספר האתרים בהם המין מתקיים, ולעניות דעתי, נכון הם בחרו. הפיתוח יכול בהינף יד לפגוע באתר מרכזי שבו מתקיים מין נדיר, וכך להקטין את סיכויי השרידה של המין עד להכחדה. כלומר, מין נדיר הופך למין בסכנה בעיקר כאשר מספר האתרים בהם הוא מתקיים הוא נמוך, קל וחומר כאשר גודל האוכלוסיות של מין זה בכל האתרים בהם הוא מתקיים הוא קטן.

למה חשוב לשמור על מינים בסכנת הכחדה? ההערכה היא שרק חלק מזערי מכלל המינים שהיו אי פעם על פני כדור הארץ חיים בו היום. כלומר, רוב המינים שחיו על פני כדור הארץ נכחדו, ללא השפעת האדם, בתהליכי האבולוציה המונעים על ידי הברירה הטבעית. לפיכך, יהיה מי שיטען שהניסיון להציל מינים נדירים מהכחדה הוא בחינת התערבות בתהליכים טבעיים. אולם, זה המקום שבו ניצבת שמירת הטבע. הסיבה לכך שמינים רבים נכחדו מפני כדור הארץ בדורות האחרונים איננה רק הברירה הטבעית, אלא ברירה אנושית – האדם על פעולותיו ההרסניות והבלתי מתחשבות בסביבה הפך לגורם מרכזי להיעלמות מינים. מטרה מרכזית של שמירת הטבע היא לבלום תהליכים אלה, ולאושש אוכלוסיות של מינים המצויים בסכנה.

פרסום הספר האדום לא יפתור את הבעיות הניצבות בפני שמירת הטבע בישראל, ובדאי שלא יביא מזור לאוכלוסיות של מינים בסכנה. אולם, ספר זה, ישמש אותנו ככלי מרכזי באישוש מינים אלה, והוצאתם ממעמד של מינים בסכנה למעמד של מינים שאינם זקוקים להגנה מיוחדת.

אני מבקש להודות למחברים, פרופ' אבי שמידע וד"ר גד פולק על החיבור המרתק הזה, ועל תרומתם לשמירת הטבע בישראל. ד"ר אליעזר פרנקנברג מחטיבת מדע ברט"ג לווה בנאמנות פרויקט זה מתחילת דרכו. יבואו כולם על הברכה.

 

 

ד"ר יהושע שקדי

מדען ראשי


דבר ראש אגף השטחים הפתוחים במשרד להגנת הסביבה

נכתב על-ידי מנחם זלוצקי

משרד הגנת הסביבה נושא באחריות לשימור המגוון הביולוגי בישראל. במסגרת אחריות זו, מקדם המשרד בימים אלו את התכנית הלאומית למגוון ביולוגי.

עושר מיני מצחי הבר של ישראל גדול מאוד, יחסית לשטחה המצומצם והינו בעל ערך בינלאומי. לנוכח הסיכונים הסביבתיים הגוברים והולכים, שומה עלינו להכיר בהם כמשאב חיוני ולשמור אותם לדורות הבאים. 413 מיני צמחים בישראל מאופיינים כ"אדומים" – הם מצויים כיום בסכנת הכחדה, העלולה לגרוע אותם מתוך המגוון הביולוגי הארצי המונה 2388 מינים של צמחי בר.

שימורו של המגוון הביולוגי מחייב בראש ובראשונה יד אקולוגי-ביולוגי של המינים השונים, מיפוי אתרי תפוצתם והערכת האיומים הנשקפים להם. הכרת הצמחים ה"אדומים" הללו, שרבים מהם נדירים ואנדמיים לישראל, היא נחלתם של מתי מעט מומחים. מכאן עולה החשיבות הגדולה של הספרים האדומים, המציגים את הידע על המינים האלה – פרי תצפיות ומחקר רבי שנים, וחושפים אותו לציבור. הספר האדום של צמחי ישראל מונה ומתאר את קבוצת מיני הצמחים המצויים בסכנת ההכחדה הגדולה ביותר ולפיכך בעלת העדיפות הגבוהה ביותר לשימור והגנה. הוא קובע, לאחר מחקר מעמיק, מהם הצמחים האדומים של ישראל, מציב סדר עדיפות פנימי להגנתם, ומפרט לגבי כל מין את הביולוגיה שלו, את האיומים השונים שלהם הוא נתון ומציע דרכים לממשק. בכך ניתנת לגופים הממלכתיים, כמו המשרד להגנת הסביבה ורשות הטבע והגנים, היכולת לקבל החלטות מקצועיות על בסיס מדעי מוצק ולנקוט מדיניות שימור נאותה.

ידיעותיהם וכישוריהם של המחברים פרופ' אבי שמידע וד"ר גד פולק, הביאו ליצירת הספר האדום של צמחי ישראל, ששם אותו בשורה הראשונה ברמתו המקצועית ובאיכותו עם הספרות הבינלאומית מסוגו בעולם. אין ספר שהספר האדום של צמחי ישראל, יסייע לכל הנוגעים בדבר, להכיר ולשמור על עולם הצומח הייחודי של ישראל.

 

מנחם זלוצקי

ראש אגף שטחים פתוחים

 


שמירת טבע בישראל והגנה על צמחי הבר – על מה ולמה? / עוזי פז

נכתב על-ידי עוזי פז

"שמירת טבע" אינה עוד נטע זר בשפה העברית ובעולם המושגים של מדינת ישראל במאה ה-21. זוהי מציאות מוכרת ומטבע לשונית שגורה, לעתים אף שחוקה, ומהווה חלק מה - "bon ton" הישראלי. לא כך היה מאז ומתמיד. בשנת 1953, עד כמה שזה ישמע מוזר, השפה העברית טרם הכירה את המושג "שמוּרת טבע" והציונית לא הכירה בלגיטימיות שלו.

שמירת הטבע זכתה מאז להכרה, "התבגרה", ותמורות ושינויים לא מעטים חלו במהותה ובדגשיה – בארץ כמו גם ברחבי העולם.

הצעדים הראשונים לשמירת הטבע והנוף בארץ ישראל ננקטו על ידי ממשלת המנדט הבריטי. לאחר 400 שנות הזנחה של השלטון העות'מני, ומשק גזל של אוצרות הטבע בארץ, נחקק בשנת 1924 חוק הצייד. שנתיים אחר כך פורסמה "פקודת היערות". זו אפשרה הכרזה על "אזורים מיוחדים ליער" וסיווגה "אזורים סגורים", בהם נאסרו פעולות כריתה או רעייה. לפי הוראותיה של הפקודה נאסר גם לקצץ, לכרות, לשרוף או להשחית בכל דרך אחרת "עצים מוגנים" שמחוץ לשטחי היער. הפקודה התייחסה לעצים בלבד. הסירה הקוצנית, שנפגעה קשות על ידי עושי הסיד הייתה החריג היחיד. היא הוגדרה בפקודה כ"עץ" וכך ניתן היה למנוע את כריתתה וזאת על מנת למנוע את חשיפת פני השטח ולצמצם את נזקי סחף הקרקע.

אלכסנדר אייג, הנחשב לאבי הבוטנאים בארץ ישראל, לא הסתפק בהגנה שניתנה במסגרת פקודת היערות. ב-1926, באותה שנה בה התפרסמה פקודת היערות, ומן הסתם כתגובה אליה, הוא כתב: "… במצב של דינמיקה אינטנסיבית נמצא כיום עולם הצומח של ארץ ישראל. אופני העיבוד החקלאיים המודרניים, הבאים עם העלייה העברית, מחוללים שינויים יסודיים בהרכבו. פורמציות שלמות של צמחיית הארץ, כמו זו למשל של הביצות, הולכות ונעלמות מתוכה…" ומסקנתו הייתה: "על המתעניינים בטבע הארץ וגורלה להתארגן לאגודה לשם הגנת טבע הארץ…" לזעקתו זו לא היה המשך אלא רק לאחר קום המדינה. בשנת 1949, קרא הזואולוג היינריך מנדלסון להקמת "וועדה לשמירת הטבע". וועדה זו קמה ב- 1951. בין חבריה היו, בנוסף למנדלסון עצמו, גם הבוטנאים מיכאל זהרי ונעמי פיינברון, מהאוניברסיטה העברית - מחבריהם של המגדיר הראשון של צמחי ארץ ישראל; הבוטנאי יעקב גליל - אף הוא, כמנדלסון, מ"האבות המייסדים" של אוניברסיטת ת"א; הזואולוגים אלכסנדר ברש וחיים מירום, הסופרת דבורה אילון סירני ויעקב הופיין – ממנהלי בנק לאומי לישראל ומחברו של מגדיר הזוחלים הראשון.

אחת מפעולותיה הראשונות של הוועדה לשמירת הטבע הייתה ליזום החלטת ממשלה שתאסור כל ציד ברחבי ישראל למשך שנה תמימה. אך מכלול פעילויותיה היה איטי והססני. את ראשיתה המעשי של שמירת הטבע בארץ ניתן לראות בתחילתן של עבודות ייבוש ביצות החולה, אוצר בלום של נוף וטבע. החזון הציוני הלך והתגשם. "השממה" נחשבה כאויב ואחת דינה - להעלם. ושממה היא כל שטח שאינו בעיבוד חקלאי - מדבר, שדות בור, חולות וטרשים, שלא לדבר על ביצות. אניטה שפירא כתבה בהקשר זה: "אחד האתוסים המרכזיים של היישוב היה אתוס הבניין... הזכות על הארץ נקנית קודם כל בעבודה, ובסופו של דבר תהיה הארץ שייכת למי ש"גאל" אותה מן השממה, למי שהפך אדמת בור לארץ נושבת". המשורר נתן אלתרמן היטיב לבטא את רוח הדברים האלה: "עורי שממה דינך נחתך אנו באים לכבוש אותך"! וכך שמה של התערוכה הגדולה, אשר התקיימה ב- 1953 בבנייני האומה, ונועדה להמחיש את הישגיה של המדינה שאך זה קמה, היה "כיבוש השממה". לא הפרחה אלא כיבוש! כיאה לאויב וצר שיש להדבירו ולהכניעו. ולא רק שירו של אלתרמן עמד לנגד עיניהם של האחראים לתערוכה. שמה היטיב לבטא את יחסו של הממסד. והנה קם קומץ אנשים שהעז לומר: עִצְרו! הותירו שריד ל"ארץ הקדחת", קַצְרו את מידותיה של 'שלמת הבטון והמלט', שנחשבה אז לשיא האופנה הציונית.

ב- 1953 פרסמה הוועדה לשמירה על הטבע "קול קורא" לשמור כ"אזורים מוגנים" על שרידי היערות בכרמל, בגליל העליון ובאזור שבין קיבוץ שער העמקים לנווה יער. הם תבעו גם "שיש לקבוע אזורים מוגנים במרחבי הנגב. יש להקצות למטרה זו שטחים רחבי ידיים". וכאמור המושג "שמורת טבע" טרם נולד. הקול הקורא מדבר על כן על "רזרבאטים" ומדגיש גם כי יש לדאוג "להקצאת שטחים קטנים לרזרבאטים בחולות" וכן ל"שטחים קטנים מוגנים בגבעות הכורכר באזור החוף" וכמובן בביצות החולה. בתמימותם הם האמינו כי די יהיה בתזכירים מנוסחים היטב על מנת למנוע הרס נופים ופגיעה בחי ובצומח. עד מהרה התברר כי אין די באלה, ולו גם הם חתומים בידי אנשי מדע מכובדים וידועי שם, על מנת להשפיע על מקבלי ההחלטות. התברר כי דרושה פעילות ממשית. כך נוסדה עוד ב- 1953 החברה להגנת הטבע. יוזמי הקמתה היו עזריה אלון ואמוץ זהבי. במסגרתה של החברה קם מערך ראשון של פקחים/מדריכים. רובם היו אז סטודנטים בראשית דרכם; מהם שהפכו במרוצת השנים לפרופסורים ידועי שם. הם עבדו בחברה במשרה חלקית בלבד, לרוב רק יום בשבוע.

מהר התברר כי לא די גם באלה, מה גם שמצבה הכספי של החברה להגנת הטבע לא איפשר להרחיב את מעגלי פעילותה בקצב המתבקש בתוקף הנסיבות. אמוץ, הרוח החיה בשמירת הטבע באותן שנים, הצליח לשכנע את משרד החקלאות כי מן הראוי שמשרד ממשלתי ישא באחריות לשמירת הטבע. כך קם בשנת 1959 "המדור לשמירה על הטבע" במשרד החקלאות, שהייתה לי הזכות לעמוד בראשו.

אחד מהיעדים הראשונים היה לאתר את השטחים הראויים לשימור ואשר יוכרזו בבוא היום כ"שמורות טבע". האמנו אז כי די יהיה בהכרזת השמורות על מנת להבטיח את עתיד קיומם של החי והצומח בארץ. עצם העובדה כי הרעיון זכה להכרה על ידי משרד החקלאות מנהל מקרקעי ישראל וקרן קיימת לישראל היה הישג גדול ביותר, אף כי במסגרת הדיונים הקשים שהתנהלו מול גורמים אלה הצעותינו לשמורות הטבע צומצמו בשעור ניכר ונדחסו למיטות סדום.

בשנת 1963 הוגשה לכנסת הצעת חוק "גנים לאומיים ושמורות טבע". היה זה צעד גדול וחשוב לקידום רעיון שמירת הטבע, אלא שברור היה לנו כי לא די ב"היכלי" השמורות. חשבנו כי מן הראוי לשמור, בין היתר, על מרבדי פרחי הבר באשר הם – בשולי כבישים, ביערות נטועים ובחורשים טבעיים, בשדות מרעה ובשולי שדות עיבוד. כבר ב"קול הקורא" של "הוועדה להגנת הטבע" נכלל פרק שכותרתו "ההגנה על פרחי הבר". קטיף פרחי בר היה בילוי משפחתי מקובל באותם ימים. משפחות משפחות נהגו אז לצאת להר ולגיא ולשוב עם צרורות גדולים של פרחים בידיהם. לא פלא כי משטחי הפריחה הלכו והתרחקו ממקומות היישוב. המטרה העיקרית בהוספת הפרק על "ערכי טבע מוגנים" לחוק גנים לאומיים ושמורות טבע הייתה לאִפשר להכריז על "פרחי הבר המוגנים" - למנוע את השמדתם בקטיף ולאסור על מכירתם. הוא יועד, בראש ובראשונה, לשמור על הפרחים הגדולים, היפים כגון נרקיסים, רקפות, כלניות ותורמוסים. אלה נקטפו אז צרורות צרורות ונמכרו לאורך כבישי הארץ וברחובות הערים. האיריסים[1] הגדולים והיפים – כאיריס הארגמן ואיריס הגלבוע היוו יעד מועדף לקטיף של יודעי ח"ן. המהדרים טרחו ותרו אחר יקינטונים, אדמוניות ומיני סחלב. הרבו אז גם לעקור פקעות ובצלים של חבצלות החוף, חלמוניות ואיריסים לגינות הנוי.

החוק העניק את המסגרת. צריך היה לקבוע על מי הוא יפרוש את חסותו. המטרה הראשונית הייתה לשמור ולהגן רק על אותם צמחים שפרחיהם משכו את העין ואת היד... היה ברור על כן כי רשימת הפרחים המוגנים צריכה להיות פשוטה ככל האפשר, על מנת להסיר ספקות ולמנוע בלבול וטעויות. כך לדוגמה הוכרזו כל מיני האיריסים כמוגנים, לרבות האיריס המצוי והאיריס הארצישראלי, שהיו ועודם "טרמפיסטים" שאינם זקוקים, ולא היו זקוקים גם אז, להגנה. היה קל ופשוט, ובעיקר מבחינה הסברתית, להכריז על האיריס באשר הוא כפרח מוגן מאשר להתחיל ולפרט מי מממיניו מוגן ומי לא. כך גם הוכרזו "מוגנים" כ- 30 בני משפחת הסחלביים, לרבות הסחלב הפרפרני, השכיח והנפוץ למדי, או דבורנית שחומה, שלה פרח קטן וצנוע, עד כי בקושי מבחינים בו ואין כלל מי שחפץ לקטפו. זאת על מנת להבטיח את הגנתם של הסחלבים הנדירים והאטרקטיביים כגון דבורנית הדבורה והשנק.

כדי לפשט את רשימת "המוגנים" לא נכללו בה בשלב הראשון, ביודעין, מינים נדירים, שהיה יסוד סביר להניח כי יד אדם רגיל ממילא לא תגיע אליהם, ושהסכנה האורבת להם היא בפעולות העלולות לשנות את התשתית – ניקוז, הכשרת קרקע כבדה, כריית חול וכורכר וכיוצא באלה. על מנת למנוע פעולות אלה ולשמור על הצמחים הנדירים האלה חשבנו כי התשובה היא הכרזת שמורות הטבע.

 אך היה ברור כי לא די בחקיקה לכשעצמה. שאלת המפתח הייתה כיצד להפיץ את תודעת השמירה על פרחי הבר ואיסור קטיפתם בקרב הציבור הרחב? כיצד מחדירים נושא כה זר ובלתי מוכר לתודעה? כיצד משכנעים את הציבור כי פרחים של אף אחד שייכים בעצם לכולם ולאף אחד אין את הזכות לקטפם? ואפילו "עמך ישראל" ישתכנע כי יש פרחים שאסור לקטפם, איך ידע להבחין בין פרח מוגן ל"סתם פרח"? ומי יפקח על אכיפת התקנות?

יצאנו אז במערך מורכב ומשולב של הסברה: הרצאות, שיחות ברדיו (טלויזיה טרם הייתה), פינה שבועית בכל אחד מהעיתונים היומיים שראו אז אור כגון "דבר" "הצופה" "על המשמר" "הבוקר" "למרחב" ואחרים, שחדלו כבר לפני שנים מלראות אור. גייסנו פקחים מתנדבים רבים, שיצאו לתורנויות שמירה באתרים המיועדים לקטיף. ומעבר לכל אלה – הדפסנו פלקט צבעוני, הדור ויפה, שהופץ בכל מוסדות החינוך בארץ כמו גם במשרדים ובמקומות ציבוריים אחרים, ובו כל פרחי הבר המוגנים, תחת הסיסמה: "צא לנוף אך אל תקטוף". לא בכדי בחר איגוד המפרסמים הישראלי, במשאל ליום השנה ה- 50 של המדינה, את המסע להגנת פרחי הבר כמסע הפרסומת הטוב ביותר בתולדות המדינה.

הפרחים הדורי המראה לא היו הצמחים היחידים שזכו להגנת החוק. על אלה נמנים גם כל מיני השרכים. על אחדים מהם איימה סכנת הכחדה בשל איסוף על ידי חובביהם הנלהבים. גם 23 מיני עצים, ובהם עצים פורחים כגון השקדיה, כליל החורש והרותם, ושלא זכו להגנה במסגרת "פקודת היערות", הוכרזו כערכי טבע מוגנים, על מנת למנוע את החבלה הפראית בענפיהם.

לאחר מלחמת 6 הימים נוספו לרשימת הצמחים המוגנים גם האזוב, הקורנית המקורקפת והמרווה המשולשת. צמחים אלה היו בשימושו של האדם, לתבלין ולרפואה, מאז ומקדם, אלא שעתה שגשג לפתע המסחר בהם. הם יוצאו במכוניות עמוסות לעייפה עד לכווית ולקטאר ונוצר חשש לקיומם.

אולם, ואין להכחיש זאת, הכרזת ערכי הטבע המוגנים, ובעיקר זו של פרחי הבר,לא נעשתה על סמך שקלול של מכלול נתונים אלא על פי מידע חלקי בלבד. גם לאינטואיציה היה חלק בהחלטה. הספר האדום של הצמחים בא לתקן עיוות זה. ובינתיים גם השתרשה התודעה של שמירת הטבע. "ירוק" אינו עוד שם נרדף לפרי בוסר אלא תו היכר של מודעות סביבתית. התשתית שנוצרה באמצעות "פרחי הבר המוגנים" מאפשרת כיום להוסיף עוד נדבך לשמירת נופי הארץ על כל רכיביהם.

הספר האדום מרכז, בפעם הראשונה, את כל הצמחים הנדירים ברחבי ארץ ישראל, בין שהם נושאים פרחים הדורי מראה ובין שהם קטנים וצנועים, על פי קריטריונים אוביקטיביים ונקווה כי הוא יתרום לשמירת הטבע כפי שפרחי הבר תרמו לכך לפני כ- 40 שנה.



[1] האקדמיה ללשון עברית אשרה להשתמש בשתי הצורות: איריס ואירוס


מהותו של הספר האדום של צמחי ישראל ותפקידו בהגנה על צמחי הבר ובשימור המגוון הביולוגי

למעלה מ-400 מינים של צמחי בר נמצאים בסכנת הכחדה בישראל. הספר האדום של צמחי ישראל, כמו כל הספרים האדומים המתפרסמים בעולם, נועל להעלות את המודעות אודותם בקרב מקבלי ההחלטות, אנשי שמירת הסביבה והקהל הרחב ולסייע בשמירה על מיני הצמחים הנמצאים בדרגת סיכון גבוהה להכחדה (Partel et al, 2005; Myers et al., 2000; Pitman and Jorgensen 2002.). 413 המינים שבסכנת הכחדה הכלולים בספר האדום, מהווים קבוצה נבחרת בקרב צמחי הבר של ישראל. הספר פורש את המידע עליהם ובאמצעותו הקורא יוכל ללמוד אודות נושאים כלליים בשמירת טבע, לקבל תובנות נוספות בסוגיות המגוון הביולוגי ולהתוודע אל פעולות הנדרשות לשמירת אלפי צמחים בסכנה נוספים ברחבי העולם.

הספר מסכם בשני כרכיו פרויקט רחב-היקף ומביא ידע נרחב ומעמיק של ספרות ושל "ידע שדה" על יותר מארבע מאות מיני צמחים, אשר נאסף וגובש תוך מחקר מתמשך מאז 1988. בחירת מצבת המינים ה"אדומים" בספר זה נעשתה לאחר בדיקה של כל צמחי הבר של ישראל (2388 מינים) ולאחר ברירה מתוך 866 מיני צמחים פוטנציאלים להיות מינים אדומים בישראל, על יסוד קריטריונים כמותיים מפורטים. לעומת רשימות אחרות של מיני צמחים "אדומים", שבהן מציינים באופן כללי קריטריונים לאיפיון צמחים האדומים אך אלה אינם מוגדרים במדויק לכל צמח, הרי שבספר זה קבענו שש אמות מידה ברורות ומדויקות שעל פי ערכיהן הכמותיים יוגדר מין צמח כמין "אדום" בסכנת הכחדה. עם זאת יש לזכור שכל מערכת קריטריונים מתמטית היא ביסודה "אכזרית" ובלתי מתחשבת וכתוצאה מכך נשארו מחוץ לרשימה צמחים אשר רבים מחובבי הטבע יטענו שחשוב מאוד להכריזם כצמחים אדומים ומוגנים. לפיכך, אפשר לראות ב- 413 הצמחים שאכן נכללו בספר האדום בבחינת רשימה בסיסית וראשונית, שבעקבותיה ניתן יהיה לשקול הרחבה למינים חשובים נוספים בצמחיית ישראל והאזור במגמה לסייע בשימורם ובמניעת הכחדתם.

הספר האדום של צמחי ישראל "בוחר" כאמור את קבוצת הצמחים האדומים ומסכם את הידע הקיים אודות מיני צמחים שבסכנת הכחדה; הוא נועד ולהוות בסיס למדיניות שימור צמחים במדינת ישראל. חשוב אפוא לדעת, שרשימת המינים הכלולה בו, איננה הרשימה של המינים המוגנים על פי החוק כיום, אך היא מהווה המלצה מדעית לאמץ את הצמחים הכלולים בה ברשימת המינים המוגנים בחוק בעתיד. גם במדינות רבות אחרות קיימת בפועל הפרדה בין מינים מוגנים על פי חוק לבין מינים "אדומים" , כאשר רשימות אלה חופפות בחלקן ( Longh et al. 2003). (ראה גם דיון מפורט בפרק "סוגיות באפיון מיני צמחים אדומים").

הספר האדום מתעד את מצבם של מיני הצמחים בטבע תוך הסתכלות על המין כיחידת הבסיס לשימור המגוון הביולוגי. אחת הסכנות הגדולות למגוון הביולוגי בעולם ובישראל, היא היעלמותם של מיני צמחים ובעלי חיים וצמצום אוכלוסיותיהם ושטחי מחייתם בקצב הולך וגובר ( Pitman and Jorgensen, 2002; Olson and Dinnerstein, 1998). ההכחדה המסיבית של אורגניזמים היא תוצאה ישירה של פעילויות האדם המתבטאת בהסבת שטחים לחקלאות, בניצול הולך וגובר של היערות (במיוחד היער הטרופי), ובעיקר בעיור ובפיתוח תשתיות תעשייתיות ותחבורתיות. תהליכים נמרצים אלה יוצרים איומים על המגוון הביולוגי בדרך של הרס ואובדן בתי גידול, קיטוע, דרדור באיכות של בתי גידול טבעיים (לדוגמה – מדבור או זיהום מקווי מים), ניצול יתר של צמחים ובעלי חיים מהטבע, התפשטות של מינים פולשים ומחלות, ושינויים המתחוללים עקב ההתחממות הגלובלית ( Gaston and Spicer, 2004; Pullin, 2002; Primack, 1995,2004). ישראל, כאחת הארצות הצפופות בעולם, חשופה במיוחד לסיכונים הללו ועל כן נדרשים פעולות ומאמצים על מנת לשמור ככל האפשר את המגוון הביולוגי הטבעי. זאת בכדי להמשיך לספק את השירותים האקולוגיים הנחוצים לקיימות של המערכות האקולוגיות ולתועלת בני האדם. מינים המצויים בסכנת הכחדה הינם חלק נכבד מכלל המגוון הביולוגי בכל מקום ומהווים סמן מובהק למידת הפגיעה בו ולקביעת קדימויות בהגנה ובשימור.

מאמץ רב מושקע בארץ על ידי גופי שמירת טבע בשימור המגוון הביולוגי ובהגנה על מינים בסיכון, אך הכוחות הם דלים וכמוהם התקציבים. את המשאבים המוגבלים אי אפשר לחלק בין כל הצרכים במידה שווה, ולכן צריך לדרג את ערכי הטבע ולקבוע קדימויות כדי להחליט מי חשוב יותר לשימור ( (Myers et al., 2000; Partel et al., 1994. באשר לצמחי הבר, ברור כי יש חשיבות רבה בשימורם ובהגנתם של מיני צמחים יפים ואטרקטיביים כמו הנרקיס והכרכום, האירוס והצבעוני ולמנוע מצב שהללו יגיעו לסכנת הכחדה בגלל קטיפה לא מבוקרת. מינים אלה מוגנים זה מכבר על פי חוק, אך יש לזכור, כי כל המינים הללו נפוצים למדי בישראל. לעומתם, ישנם מינים רבים בישראל שהם נדירים מאד וצנועים למראה, כמו למשל עטיינית פקטורי, אגמון שרוע, כריך נמוך, אולדנית הכף, עטיה זעירה, אנטינורית האיים, סגל תמים, אספקלריית הכלאים, זרעזיף המדבר, אשר אינם שמורים על פי חוק ולדעת רבים, לא פחות חשוב לשמור עליהם בהשוואת לנרקיס וצבעוני. יתרה מזו, מינים כמו ורבורגינת פקטורובסקי, עטיינית מגובבת, טופח עדשתי, קחוון קצר-פירות, בקית יזרעאל, בקית החולה, דבקת פלשת, חומעת האוירון, זמזומית ורבורג ומושיובית גלילית הם גם צמחים אנדמיים לישראל אשר לכל הדעות עליהם להיכלל בקבוצת הצמחים השמורים. נשאלת השאלה: האם חשוב יותר להשקיע מאמצים דווקא בשימור המינים האטרקטיביים ויפי הפרחים או שצריך להתחשב יותר במינים הנדירים והייחודיים לישראל (קרי האנדמיים) גם אם אינם בולטים ואטרקטיביים?

הייחודיות לישראל - האנדמיות – היא שיקול נוסף שיש לקחת בחשבון במדיניות שימור של מין צמח בנוסף לנדירות ולסכנת הכחדה. ישנם בארצנו צמחים אנדמיים רבים החשובים ביותר בייחודם הביוגיאוגרפי. כשם שרשימת המינים האדומים בספר איננה חופפת לרשימת הצמחים הנדירים ביותר בישראל (ראה להלן בפרק "סוגיות באיפיון מיני צמחים אדומים בישראל") , כך גם היא אינה חופפת לרשימת הצמחים האנדמיים לישראל, אם כי האנדמיות נלקחה בחשבון כאחד הקריטריונים להגדרתו של מין כ"אדום". הקריטריון המרכזי להכללת מין ברשימה שבספר היא מידת האיום עליו וסכנת הכחדתו מצמחיית ישראל. ולכן, לדוגמא, מינים אנדמיים אשר נפוצים בארץ באזורים נרחבים ובונים אוכלוסיות צפופות ושולטות (דוגמת תורמוס א"י, בן-חיטה שרוני, או תלתן הנביאים) - לא נכללו ברשימה. נדגיש כי ההחלטה לא לכלול מינים אנדמיים נפוצים ושולטים התבססה על סקר שדה מפורט. רק לאחר שהיו בידינו ראיות מוצקות כי מינים אלה גדלים בארץ במאות אתרים ואוכלוסיותיהם צפופות, השמטנו אותם מרשימת האדומים, על אף היותם אנדמיים וייחודיים לישראל. אי הכללתם אינה גורעת כמובן מחשיבותם כמרכיבי המגוון הביולוגי הארצי, אלא אומרת שישנם מינים אחרים שהם לדעתנו בעדיפות גדולה יותר מנקודת המבט של סיכון וצורך בשימור.

בדומה לאנדמיות, גם נדירות רבה של מין צמח אינה מקנה אוטומטית "כרטיס כניסה" לרשימת המינים הנכללים בספר האדום. למשל, צמחים נדירים מאוד הגדלים במצוקים , דוגמת בוצין אופקי או לוענית הסלעים מוגנים היטב בבית-הגידול המצוקי מפני רעיה, פיתוח ואפילו בינוי כבישים (לרוב...) וככל הנראה אינם בסכנת הכחדה. לפיכך, רוב צמחי המצוקים הנדירים בארץ לא נכללו (לצערנו..) ברשימה האדומה (אלא אם כן הם אנדמיים, או אם יש להם בארץ רק אתר אחד בלבד).

מדד חשוב ביותר להכללתו של מין ביולוגי ברשימת הצמחים האדומים היא קצב הכחדת אוכלוסיותיו ומידת הפגיעות של בית גידולו. במינים בעלי טווח אקולוגי צר, שני המדדים לעיל צמודים לרוב זה לזה. מדד זה בא לידי ביטוי בישראל במיוחד בבתי הגידול הלחים אשר נפגעו ביותר במאה השנים האחרונות. ואכן, רבים מצמחי המים שלנו מצויים בסכנת הכחדה וכלולים בספר זה ברשימת המינים ה"אדומים". יחד עם זאת, יש לזכור כי כל צמחי המים שלנו הם בעלי תפוצה גיאוגרפית רחבה ביותר ומקיימים לעתים אוכלוסיות ענק בארצות אחרות. אין בישראל אפילו מין אנדמי אחד המוגבל למקווי מים! אם כך, מתעוררת השאלה האם ראוי לכלול מינים כאלה ברשימת ה"אדומים" ולהשקיע מאמצים בשימור מינים כדוגמת אירוס ענף וגומא צר-עלים הגדלים בכל תעלת מים באירופה ?! סוגיה זו נדונה בפרק "סוגיות באיפיון מיני צמחים אדומים".

כל אלה מהווים דוגמאות לכך שמין צמח "אדום" מוגדר ככזה על סמך מספר קריטריונים ולא רק על סמך קריטריון יחיד, ורק התחשבות בכולם יחד תוך סיכום כמותי שלהם מביאה צמח אל סף "קבלה" או "הדחה" מקבוצת הצמחים האדומים לישראל. דיון רחב בשאלות אלה מופיע בפרק "אמות מידה ומיני צמחים בסכנת הכחדה - "המודל הישראלי".

הטיעונים והדוגמאות שהוצגו מעידים על מגוון השיקולים שנלקחו בחשבון בעת הכנת הרשימה של מיני הצמחים של הספר האדום, כאשר הרציונל הוא לספק את בסיס הידע למדיניות שימור ומימשק נאותים של המרכיב הצמחי במגוון הביולוגי הישראלי. היעד הוא שימור מרבי של כל מין ומין שברשימה, ככל שניתן.


אמות מידה להגדרת מינים "אדומים"

א. קטגוריות וקריטריונים למינים אדומים לפי IUCN

ספרים אדומים Red data books נועדו להגדיר, לתעד, לדרג ולתאר את המינים הנמצאים בסכנת הכחדה ולהמליץ על קדימויות במימשק ובשימור של המינים הללו בכדי למנוע את הכחדתם המקומית או העולמית. העקרונות הנהוגים על פי רוב בעולם לבחירת המינים בסיכון ולדירוגם על פי מידת הסיכון, מבוססים על קטגוריות וקריטריונים שנוסחו על ידי האיגוד הבינלאומי לשמירת הטבע IUCN (International Union for the Conservation of Nature). הגדרות הקטגוריות והקריטריונים מופיעות בספר האדום העולמי ומתעדכנות לפרקים (IUCN 2001, 1999, 1998, 1996). כל קטגוריה של IUCN מציינת את דרגת הסיכון, והמינים מסווגים לכל אחת מהקטגוריות על פי 5 קריטריונים (מסומנים A-E), המתבססים על נתונים כמותיים אודות שיעור ההכחדה הנאמד והנצפה, על נתוני התפוצה הגיאוגרפית (שטח תפוצה, מספר אתרים, קיטוע וכד') ועל גודל האוכלוסיות. לפירוט מלא של הקריטריונים של IUCN וערכיהם הכמותיים – ראה IUCN (2001) ובספר האדום של החולייתנים בישראל (דולב ופרבולוצקי, 2002). בספר זה אנו משתמשים גם בקטגוריות הסיכון של IUCN, אך איננו מפרטים את הקריטריונים של IUCN, שכן התבססנו על מערכת קריטריונים שונה, המפורטת להלן ב"מודל הישראלי".

להלן קטגוריות הסיכון (ללא פירוט הקריטריונים), על פי IUCN (2001):


נכחד - Extinct (EX)

אין ספק שהפרט האחרון של הטקסון אינו קיים עוד. המין לא נצפה עוד בתצפיות ובסקרים קפדניים לאורך תקופה ממושכת (בישראל – לפחות 30 שנה).


נכחד בבר - Extinct in the wild

טקסון אשר נכחד מאקוסיסטמות טבעיות, אך שרד עדיין בתרבות, בשבי (לגבי בעלי חיים), בגנים או כאוכלוסיות טבעיות שמחוץ לתחום תפוצתו המקורי.

(בישראל רק נימפיאה לבנה שייכת לקטגוריה זו, זהו המין היחידי מקרב מיני הצמחים שנכחדו מהטבע בישראל ששרד בתרבות).


בסכנה חמורה – Critically Endangered (CR)

מין אשר לפי כל העדויות מתקרב לסכנת הכחדה בבר.


בסכנה - Endangered (EN)

מין בסכנת הכחדה , אך ערכי הקריטריונים שלפיהם נקבעת הסכנה מתונים מאלה של קטגוריית CR.


באיום - Vulnerable (VU)

מין אשר צפוי להכחדה בדרגת סיכון פחותה מהקודמות (שיעור הכחדה נמוך יותר, שטח תפוצה ומספר אתרים גדול יותר ואוכלוסיות גדולות יותר).


קרוב לסיכון - Near threatened (NT)

מין שאינו נמצא באחת מקטגוריות הסיכון שלעיל, אך מתקרב אליהן על פי הקריטריונים או שיש חשש שבעתיד יימצא בסיכון.


IUCN מציע קטגוריות נוספות, אשר המינים הנכללים בהן אינם בסיכון או שהסיכון לא ידוע:


אינו בסיכון - Least Concern (LC)

מין שאינו עונה לקריטריונים של סיכון; מין שכיח או נפוץ.


חסר מידע – Data Deficient (DD)

מין שאין ידע על שיעור השינוי בגודל אוכלוסיותיו, ועל השפע והתפוצה שלו.

בישראל רבים מהצמחים המשתייכים לקטגוריה זו נמנים על קבוצת המינים האפיזודיים (ראה להלן).


לא הוגדר – Not Evaluated (NE)

מין שלא נעשתה עליו הערכה מול הקריטריונים.


חשיבותם של הקריטריונים העולמיים היא ביצירת מכנה משותף עולמי לקביעת מצב הסיכון והצורך בשימור של המינים הביולוגיים. חסרונם של הקריטריונים העולמיים הוא בכך שמינים נדירים באזור מסוים לא יוגדרו כמינים בסיכון (אדומים) כיון שתפוצתם רחבה ושפעתם רבה מחוץ לאזור הנידון. מודל IUCN אינו מגדיר באופן פורמלי ועצמאי את מדדי הנדירות, האנדמיות, הפריפריאליות והקטיעות, אלא, מבקש מהמומחה לכל קבוצה ביולוגית, להתחשב בהם ולשקלל אותם באופן סובייקטיבי על פי שיקוליו. כמו כן, הקטגוריות והקריטריונים הללו ישימים במיוחד לבעלי חיים, אך פחות לצמחים (Mace and Lande, 1991; Mace and Stuart 1994) בעייתי במיוחד בצמחים הוא המדד של גודל אוכלוסייה כקריטריון לאיבחון מצבו של מין. הדבר נובע ממאפיינים ייחודים של אוכלוסיות צמחים בטבע. העובדה שפרטי צמחים רבים מצויים בתרדמה בבנק הזרעים בקרקע משנה ביותר את המשמעות שיש לגודל אוכלוסיית צמח הנצפית מעל פני הקרקע. יתרה מזו, הגודל והחלק היחסי באוכלוסייה של הפרטים המצויים בבנק הזרעים מהווה נתון קשה ביותר לאומדן ולהערכה. במיוחד חשוב היבט זה לגבי צמחים חד-שנתיים המהווים כ-63% מכלל צמחיית ישראל.

בספר זה נקטנו בגישה שונה מזו של IUCN לקביעת הקריטריונים לבחירת הצמחים האדומים, אולם איפיינו כל מין ברשימה גם לפי דרגת הסיכון של IUCN בצורה המותאמת לגישתנו(ראה להלן במודל הישראלי).


ב. אמות מידה למיני צמחים בסכנה – המודל הישראלי

(המודל פותח יחד עם ד"ר יובל ספיר)

השאלה המרכזית שהנחתה את אלה שעסקו ותרמו ליצירת הרשימה של מיני הצמחים בסכנת הכחדה בישראל המופיעה בספר זה הייתה: מיהם הצמחים שאכן מצויים בסיכון ולמי מתוכם נשקפת סכנה מרבית. התשובה לשאלה זו היא יחסית שכן אילו אימצנו בספר זה את הקריטריונים של ארגון שמירת הטבע העולמי, לא פחות מ-866 מינים מתוך כל 2388 צמחי הבר של ישראל היו נחשבים למינים בסיכון. ולכן, על מנת לבנות רשימת צמחים אדומים סבירה המזהה את אותם המינים שלהם נשקפת סכנה מרבית, צריכות להתמלא שתי דרישות: האחת – קביעת סף אובייקטיבי והגיוני שמעליו מין צמח ייחשב כמין "אדום" (דבר שלצערנו טרם נעשה בעולם) והשנייה – הגדרת קריטריונים להכללת מין מסוים בקבוצת המינים ה"אדומים" ולדירוגו בתוכה (IUCN 1991, 1994, Myers et al., 2000; Partel et al., 2005).

ברוב הספרים האדומים על צמחים שיצאו לאור בעולם אין קריטריונים ברורים וכמותיים להגדרת מידת הסיכון או את דרגת הסיכון על פי קטגוריות IUCN (Jalili and Jazad,1990; Li-kuo and Jian-ming, 1992; Briggs and Liegh, 1988; Golding, 2002). כל הספרים האדומים אשר יצאו לאור עד כה באירו-אסיה, למעט הספר האדום של בריטניה (Cheffings and Farrell, 2005) בחרו את הצמחים האדומים על סמך ידע מקצועי לא כמותי אודות נדירותם, היותם אנדמים וגם על פי מידת סכנת ההכחדה הקשורה כמעט תמיד למידת הנדירות שלהם (Phitos, 1995; Montmollin and Strahm, 2005; Shrestha and Joshi 1996; Skinner and Pavlik, 1994; Lamoreux et al., 2006; Holub and Prochazka, 2000; Gardenfors, 2000 ). דוגמא לכך משמש הספר האדום של יוון אשר נכתב על ידי כמה מטובי הבוטנאים של אירופה; רק לעיתים נדירות מוזכר בו מספר האתרים שבהם הצמח גדל. רוב המינים הם אנדמיים או צמחי מצוקים נדירים ובהסבר לבחירה אין עקביות בקריטריונים המוזכרים. הקריטריון אשר נחשב כחשוב ביותר על ידי IUCN – קריטריון קצב ההכחדה - לא מוזכר כלל בספר זה וברוב הספרים הבוטניים האחרים (ראה (Golding, 2002. הסיבה לכך פשוטה: ברוב מדינות העולם יש ידע סביר על הגדרת הצמחים ועל תחומי תפוצתם, אך אין כמעט ידע על גודל האוכלוסיות והדינמיקה שלהן (IUCN 1994, 1996, 1998, 2001; Mace and Stuart, 1994). מכך נובע כי ברוב המדינות בעולם חסר ידע כדי להשתמש בקריטריון האדום העיקרי המומלץ על ידי IUCN.

מפעל הכנת רשימת המינים שבסכנת הכחדה וכתיבת הספר האדום התחיל בפרויקט המינים הנדירים ששותפות לו היו רשות שמורות הטבע והחברה להגנת הטבע. כבר אז, בסיכום אזור המחקר הראשון בגליל העליון (כהן ושמידע, 1992), ניסינו ליישם את המודל של IUCN ונתקלנו בקשיים גדולים. בנינו מערך של 14 קריטריונים על פיהם סווגו המינים החשודים כנדירים ובסכנה. בנוסף לאמות המידה בהן השתמשנו בספר זה, בדקנו גם את הקריטריונים הבאים: מספר הגלילות בהן המין גדל בישראל, מידת הקטיעות הגיאוגרפית של תפוצת המין, מידת הזיקה לבית-הגידול, הערכת מספר הפרטים הכולל, צורת-חיים, נגישות, רגישות לפיתוח ודגם התפוצה של המין. "ערך הנדירות" של סקר הגליל-העליון נותן לכל צמח שלושה מספרים שכל אחד מסכם כמה פרמטרים מתוך ארבע-עשר המשתנים המוצעים. מתוך ניסיון לעבודה ומימוש המודל התברר במרוצת שנים, כי הוא מסורבל מבחינה פרקטית וקשה לאמוד באופן אובייקטיבי חלק מהמשתנים שלו.

לאחר שנים נוספות של מחקר וסקרי שדה של המינים הנדירים, בנינו מודל חדש לבחירת המינים האדומים ובסכנת הכחדה (שמידע וחבריו, 1999; Sapir et al., 2003; Shmida et al., 2002). מודל זה, שאנו מכנים אותו "המודל הישראלי", מאפשר דירוג של צמחים על פי מידת סכנת ההכחדה שלהם, על פי שישה קריטריונים המסוכמים למדד כמותי אחד: "המספר האדום". לכל קריטריון ניתן סולם דרגות ומספר הדרגות בסולם של כל קריטריון אינו זהה, ולא במקרה. כל קריטריון מקבל תחום ערכים בהתאם ל"תרומתו" למידת סכנת ההכחדה (ראה להלן). סך ערכי הקריטריונים המכסימלי הוא 20 והוא מחולק ב-2 והופך ל"מספר האדום" הנע בין 0 ל-10. העדפנו לדרג את המספר האדום בסולם 10 משום שהנחנו שהוא קל יותר ל"תחושה" מאשר סולם 20 אשר בו השתמשנו לפנים. המספר האדום של כל צמח מאפשר להשוות בקלות את מידת הסיכון של הצמח בהשוואה לצמחים אחרים ולדרג באופן אובייקטיבי את הקדימות לשימור או להגנה. היתרון הבולט בשיטה זו הוא היותה פשוטה, הדירה, כמותית ושקופה. הערכים המתקבלים הם בני השוואה, הן בתוך רשימה ספציפית של מינים בארץ מסוימת והן בין רשימות של ארצות שונות. הוועדה המקצועית המלווה את הספר האדום סמכה את ידיה על המודל הישראלי.

ששת הקריטריונים של המספר האדום הם:


1. נדירות

מספר האתרים בהם המין נמצא. "אתר" מוגדר כיחידת שטח בת 1 קמ"ר 1X1 ק"מ על פי רשת הקואורדינטות של ישראל, (ראה פירוט - כהן ושמידע, 1992). בישראל יש כ-400 מיני צמחים הנוכחים בעשרה אתרים או פחות, ומתוכם 67 מינים המוגבלים בתפוצתם לאתר אחד בלבד. חשיבות יתרה ניתנת לצמחים המוגבלים לאתר אחד, מכיוון שהאתר יכול להיעלם במחי כף טרקטור, וכך הצמח ייכחד מישראל.
קריטריון הנדירות מקבל ערכים מ-1 ועד 6 (ראה טבלה 1): זהו הקריטריון היחידי שיש לו ערכים של 5 ו-6, דבר המקנה לקריטריון הנדירות משקל גבוה בקביעת המספר האדום . ערכים אלה ניתנים לצמח אשר יש לו רק אתר אחד או שניים.


2. פגיעות (קצב ההכחדה וההיעלמות של בית הגידול)

קצב ההכחדה נמדד ע"י השוואת מספר האתרים לפני כינון חוק שמירת הטבע ב-1964 למספרם כיום (2006). קיים מתאם גבוה בין קצב הירידה במספר האתרים ובין קצב היעלמות בית הגידול של המין. לכן, גם אם אין מידע על שינוי במספר האוכלוסיות, ניתן לאמוד את סכנת ההכחדה על פי היעלמות בית הגידול ומידת הפגיעה בו בשנים האחרונות. לדוגמא – צמחי מים, צמחי החמרה במישור החוף וצמחים של אדמות מעובדות בשיטות של חקלאות מסורתית. קריטריון הפגיעות מקבל ערכים מ-1 ועד 4 (ראה טבלה 1). לפנים הפרדנו קריטריון זה לשני מדדים נפרדים: האחד - פגיעות בית-הגידול והשני - קצב הכחדת אוכלוסיות הצמח, אך במהלך הסקרים והמחקר הסתבר לנו כי שני המדדים צמודים זה לזה ואין בארץ די ידע כמותי כדי לאמוד אותם בנפרד.


3. אטרקטיביות

קריטריון זה כולל את כל המקרים שבהם יש לאדם מניע לנצל את הצמח או לפגוע בו. בקריטריון זה נכללים פרח גדול וצבעוני הנתון לאיום של קטיפה או עקירה; עץ בעל קורה ישרה העלול להיכרת לבנייה או צמח בעל תכונות רפואיות או קולינאריות (לדוגמא: נענה משובלת, זוטה לבנה), הנקטף בכמויות גדולות ומסחריות עד כדי השמדה (הדס מצוי). קריטריון האטרקטיביות מקבל ערכים מ-1 ועד 4 (ראה טבלה 1): ככל שקוטר הפרח והתפרחת גדול יותר והוא צבעוני יותר כן הנחנו שהוא אטרקטיבי יותר לקטיפה. הצמחים הנקטפים למטרות מסחריות (כגון מרווה משולשת, אזוב מצוי) קבלו את הערך הגבוה ביותר.


4. אנדמיות

יש חשיבות רבה בקנה מידה עולמי למינים אנדמיים אשר ישראל היא תחום תפוצתם הבלעדי. צמחים אשר חורגים אך במעט מגבולות ישראל כונו "תת-אנדמים" וניתן להם ערך נמוך יותר (ראה טבלה 1). חשיבות קטנה עוד יותר יש לצמחים האנדמיים לארצות הסמוכות לישראל בלבנט (ישראל, דרום סוריה, ולבנון, סיני וירדן). קריטריון האנדמיות קבל ערכים מ-1 ועד 4; צמח המוגבל בתפוצתו רק לישראל קבל את הערך הגבוה ביותר – 4.


5. פריפריאליות

אלה צמחים שאוכלוסיותיהם בישראל נמצאות בקצה גבול תפוצתם העולמי. בישראל שכיחים במיוחד שני טיפוסים של פריפריאליות:

1.  מין פריפריאלי צפוני – צמח אשר עיקר תחום תפוצתו נמצא צפונה לישראל ואתרי הגידול של הצמח בישראל מהווים נקודות טרמינליות דרומיות של מפת תפוצתו העולמית. זהו לרוב צמח צפוני מהאזור הים-תיכוני ו/או האירו-סיבירי.

2.  מין פריפריאלי דרומי – צמח אשר עיקר תחום תפוצתו נמצא דרומה לישראל ואתרי הגידול של הצמח בישראל מהווים נקודות טרמינליות צפוניות של מפת תפוצתו העולמית. זהו לרוב צמח טרופי מהאזור הסודנו-דקני או מהאזור הפאן-טרופי.
לאוכלוסיות אלו יש חשיבות ביוגיאוגרפית והן מהוות לרוב אקוטיפים גנטיים מיוחדים. מדד זה קיבל ערך של נקודה אחת בלבד, שכן יש הגיון בדעה שמבחינת שמירת טבע אין לתת משקל רב למינים אשר בארץ הם נדירים מאד, אך בארצות הגובלות עמנו או גם בארצות מרוחקות יותר, מינים אלה שכיחים ביותר, דוגמאות לכך הן נימפיאה תכולה וגומא הפפירוס השכיחים במזרח אפריקה או אירוס ענף הנפוץ מאוד באירופה.


6. צמידות (Disjunctivness)

מדד המבטא את מידת היותם של האתרים צמודים זה לזה. מדד זה מהווה ערך הפוך למידת הקיטוע של האתרים. קריטריון זה עבר שינויים רבים במשך 15 שנות סקר המינים הנדירים. בסיכום סקר גליל-עליון (כהן ושמידע, 1992) הגדרנו 7 טיפוסים של קיטוע בקני מידה מרחביים שונים. מסיבות של ידע לא מספיק ואי יכולת מימוש המדדים, זנחנו לגמרי את כל טיפוסי הקיטוע השונים; רק לאחרונה אמצנו טיפוס יחיד של קיטוע – מצב קיצוני בו כל האתרים של המין צמודים גיאוגרפית זה לזה. מצב זה קבל ערך של נקודה אחת, וכל האתרים הצמודים מוגדרים כ"מקטע". מוסכם בספרות כי מצב של צמידות כל האתרים הוא מצב מסוכן יותר להכחדה מאשר מצב שבו האתרים מפוזרים במקוטע, שכן ישנה סבירות גבוהה שגורמי פגיעה יפעלו בו-זמנית על כל האתרים הצמודים (Falk and Holsinger, 1991; Primack, 1995).


פירוט הקריטריונים וסולם הדרגות מופיע להלן בטבלה 1.
"מינים אדומים" שלא תועדה לגביהם ירידה במספר אתרים מאז 1964, ומינים שאינם אטרקטיביים, אנדמיים, פריפריאליים ואתריהם אינם צמודים, מדורגים בקריטריונים אלו בערך 0. מינים כאלה יכולים להימצא בסכנת הכחדה גם אם הערך הוא 0 באחד או יותר מהקריטריונים הללו. יוצא דופן מכלל זה הוא קריטריון הנדירות, שבו מין צמח "אדום" לא יכול להיות צמח שדרגת הנדירות שלו איננה לפחות 1.


טבלה1 קריטריונים למידת הסיכון של צמחים בישראל ופירוט הערכים בסולם הדרגות של כל קריטריון ב"מודל הישראלי"
הקריטריוןערכי הקריטריון
נדירות1.      מספר האתרים בו נמצא הצמח הוא 31-100
2.      מספר האתרים בו נמצא הצמח הוא 11-30
3.      מספר האתרים בו נמצא הצמח הוא 5-10
4.      מספר האתרים בו נמצא הצמח הוא 3-4
5.      מספר האתרים בו נמצא הצמח הוא 2
6.      מספר האתרים בו נמצא הצמח הוא 1
פגיעות1.      פגיעות מועטה, קצב הכחדה של 1-30% מכלל האתרים מאז שנת 1964.
2.      פגיעות בינונית, קצב הכחדה של 31-50% מכלל האתרים מאז שנת 1964.
3.      פגיעות רבה, קצב הכחדה של 51-80% מכלל האתרים מאז שנת 1964.
4.      פגיעות רבה ביותר, קצב הכחדה מעל 81% מכלל האתרים מאז שנת 1964.
אטרקטיביות1.      אטרקטיביות מועטה: פרח צבעוני שגודלו 1-2 ס"מ.
2.      אטרקטיביות בינונית: פרח צבעוני שגודלו 2-3 ס"מ.
3.      אטרקטיביות רבה: פרח צבעוני שגודלו מעל 3 ס"מ, או התפרחת מרובת פרחים ובולטת בצבעוניותה.
4.      ניצול: הצמח נאסף לשימוש ולמטרות מסחריות- לרפואה לתבלין ולאכילה.
אנדמיות1.      הצמח אנדמי ללבנט או לחלק ממנו (ישראל, סוריה, לבנון, ירדן, סיני)
2.      הצמח תת-אנדמי: הוא גדל רק בישראל וחורג ממנה אך מעט (לרוב אנדמי למישור החוף עד ביירות או אל-עריש או אנדמי לנגב וסיני או לישראל וירדן)
3.      הצמח הוא במעמד של תת-מין אנדמי ( אשר מעמדו הטקסונומי מובהק והפרדתו מהתת-מין הלא אנדמי ברורה. לדוגמא: זהבית שרונית)
4.      הצמח אנדמי: הצמח מוגבל בתפוצתו העולמית אך ורק לתחומי ישראל
פריפריאליות1.      אוכלוסיות הצמח בישראל נמצאות בקצה גבול תפוצתן הגיאוגרפי. (לרוב תפוצה צפונית או דרומית לישראל)
צמידות1.      כאשר אוכלוסיות הצמח בישראל נמצאות במקטע גיאוגרפי אחד.


הערות:    • אתר: יחידת שטח של 1 קמ"ר (1X1) על פי רשת הקואורדינטות של ישראל.

              • פגיעות, אטרקטיביות, אנדמיות, פריפריאליות וצמידות יכולים לקבל ערך 0.



ככל שהקריטריון יותר חשוב הוא משפיע יותר על המספר האדום (כולל סכנת הכחדה), ועל כן סולם הדרגות שלו רחב יותר והערך המרבי בסולם גבוה יותר. לפיכך, על בסיס החשיבות היחסית של הקריטריונים, קריטריון הנדירות הוא החשוב ביותר (1-6), במיוחד בערכיו הקיצוניים 5 ו-6. חשיבותו גבוהה מזו של קריטריוני האטרקטיביות, הפגיעות והאנדמיות אשר ערכיהם נעים בין 1-4. הקריטריונים של פריפריאליות וצמידות פחות חשובים להגדרת מצב סיכון ולכן וקיבלו רק ערך של 1 בסולם הדרגות.

הטעם שעל פיו ניתן לקריטריון הנדירות משקל גבוה יותר מאלה של הפגיעות והאנדמיות הוא שבמקרים שבהם מספר האתרים מתמעט ל-1 או 2 בלבד, סכנת ההכחדה היא הגבוהה ביותר (פרגמן וחובריו, 1999; פרומקין וחובריו, 2003). לכן ניתנו בקריטריון הנדירות למצבים אלה ערכי 5 ו-6 (בהתאמה). זהו הקריטריון היחיד שלפיו המין יכול להיות "אדום" בגלל היותו רק נדיר מאד (אך לא פגיע, אנדמי וכד'). סולם הדרגות של קריטריון הנדירות נבנה כך, שרק במקרה של צמח הגדל באתר יחיד בלבד בישראל (ערך הנדירות = 6), די בקריטריון יחיד כדי להכלילו כמין אדום. זוהי גם הסיבה העיקרית לכך שסף ההגדרה של מין צמח בסכנת הכחדה אשר נכלל בספר האדום הוא 6. כלומר, גם צמחים שפגיעותם מכסימלית (ערך פגיעות 4) או הם אנדמיים רק לישראל (ערך אנדמיות 4), לא ייכללו ברשימה (מקבלים מספר אדום מתחת ל-3.2) אם אין להם בנוסף לכך תגבור מספרי מקריטריון אדום נוסף. כתוצאה מכך לא נכללו מינים אנדמיים נפוצים בארץ ברשימת המינים האדומים, למשל: תורמוס ארץ-ישראלי. אפילו צמחי מצוקים נדירים ביותר (אך כאלה הגדלים ביותר מאתר אחד) אינם נכללים לרוב ברשימה כי ערך הפגיעות של המצוקים הוא לרוב 0, בעיקר בגלל נגישות נמוכה וסבירות אפסית לפיתוח (לדוגמה: בוצין אופקי או לוענית הסלעים).מעניין לציין כי ברוב הספרים האדומים במדינות אחרות, מיני מצוקים מיוצגים ברשימות בשיעור ניכר על אף שאין סכנה להכחדתם וזאת מהטעם הפשוט כי חוקרים וחובבי הטבע "אוהבים אותם".

מינים אטרקטיביים בעלי פרחים צבעוניים גדולים או תפרחות שופעות צבעוניות מקבלים במודל הישראלי מספר אדום נמוך שאינו עולה על 2, אשר אינו מספיק לעבור את ערך הסף לקבלה כמין אדום; אם למינים אלה אין תגבור מספרי על ידי קריטריון הפגיעות או הנדירות הם לא יכללו ברשימה האדומה. לכן ובהתאם, מינים אטרקטיביים רבים כמו למשל גביעונית ערבית, נרקיס מצוי ולוע-ארי גדול יצאו מרשימת האדומים הפוטנציאלית, ולעומתם אדמונית החורש ושושן צחור נשארו ברשימה בשל נדירותם.

וכאן נשאלת השאלה: מהו הטעם לבניית מודל ייחודי ושונה מזה של מודל IUCN המקובל? לאחר ליבון הנושא של בחירת רשימות האדומים בישראל ובעולם, התברר לנו כי סכנת ההכחדה של צמחים נובעת ממשתנים נוספים שלא נכללים במפורש במודלים המקובלים בעולם ובראשם ב-IUCN (IUCN 1996, 1998, 2001, 2004). במודל הישראלי, סכנת ההכחדה נקבעת על פי מדדים שונים (ולא במשקל זהה) וסיכומם של כל המשתנים הללו יחדיו יוצר את "המספר האדום" המגדיר את מידת הסיכון על סקאלה ליניארית. בכך יצרנו מדד כמותי והדיר, פשוט יותר שמאפשר דירוג טוב, ובו בזמן משקלל בצורה הגיונית את מירב הקריטריונים הרלוונטיים. יתרה מזו, התברר שערכים גבוהים של המספר האדום הם מנבאים טובים לסכנת הכחדה. ניתוח המספרים האדומים של צמחים שהיו לצמחים בארץ שכבר נכחדו, לפני הכחדתם, מראה שלרובם היה כבר אז מספר אדום גבוה (פרומקין וחובריו, 2003; פרגמן, 1999).

עם זאת, הגדרנו לכל המינים שברשימת האדומים, בנוסף למספרו האדום שנוצר מסיכום ערכי הקריטריונים וחלוקתם ב-2, גם את שווה הערך המתאים של קטגוריות IUCN (טבלה 2). בספר זה, המשתמש אמנם במספר האדום כאמת מידה יחידה, ציינו בכל מקום גם את דרגת הסיכון לפי IUCN. הוועדה המקצועית המלווה את הספר האדום סמכה את ידיה על המודל הישראלי תוך אפשרות העתקה חד-חד ערכית של ערכיו לערכי קטגוריות IUCN.

בספר זה לא כללנו מיני צמחים הנכללים בארבע הקטגוריות הבאות של IUCN: קרוב לסיכון NT, איננו בסיכון LC, חסר מידע DD ולא הוגדר NE. לדעתנו, על פי ה"מודל הישראלי", הם אינם מצויים בסיכון ואינם נחשבים כמינים "אדומים". מינים הנמנים על 4 קטגוריות אלה מתוארים בנפרד בפרק "הצמחים המסופקים וקרובים לסיכון" בכרך ב' של הספר. לכל מין מבין אלה מפורטת הסיבה לאי הכללתו בקבוצת האדומים – חוסר מידע מספיק, אינו בסיכון מספיק או היותו אפיזודי. מינים אלה , יחד עם המינים ה"אדומים" שכן נכללו בספר זה, מהווים את רשימת 874 המינים הפוטנציאליים המועמדים לשימור או להגנה בישראל.


טבלה2 המספר האדום של מינים בסכנת הכחדה וקטגוריות IUCN
תחום המספר האדוםכינוי קטגוריית IUCN בספר זהכינוי קטגוריית IUCN בספר האדום של החולייתנים בישראלכינוי קטגוריות IUCN באנגליתקיצור כינוי הקטגוריה
נכחדנכחדExtinctEX
5.3-10בסכנה חמורהבסכנת הכחדה חמורהCritically EndangeredCR
4.2-5.2בסכנהבסכנת הכחדהEndangeredEN
3.2-4.1באיוםעתידו בסכנהVulnerableVU
2.1-3.1על סף איוםבסיכון נמוךNear ThreatenedNT
חסר מידעData DeficientDD
לא בסיכוןLeast ConcernLC
לא הוגדרNot EvaluatedNE


מי נכלל ברשימת מיני הצמחים בספר האדום של צמחי ישראל והשיקולים לכלילת מינים או להשמטתם

א. מינים בסיכון על פי המספר האדום

הרשימה האדומה של צמחי ישראל כוללת כיום 413 צמחים, מהם 36 מינים שנכחדו. מתוך 2388 הצמחים הטבעיים של ישראל, 413 מינים שהם 17.3% קיבלו מספר אדום זהה או גבוה מ-3.2 והוכנסו ל"רשימה האדומה", הכוללת את כל המינים בארץ המצויים בסיכון ואשר יש עדיפות בשימורם.

הרשימה כוללת מינים הגדלים בתחום הגיאוגרפי של ארץ ישראל על פי הגדרתה בפלורה פלשתינה (ובכלל זה יהודה ושומרון) ובגולן, אך אינה כוללת מינים הגדלים רק באותו חלק קטן של רכס החרמון הנמצא בשליטה ישראלית. בגלל התנאים האקלימיים המיוחדים של החרמון, מופיעים בשטח קטן זה כ-170 מינים אשר ביחס לארץ ישראל הם בלעדיים, נדירים מאוד והיו יכולים להיות מועמדים טובים להיות מינים אדומים. מאידך, צמחים אלה הם מינים שכיחים מאוד ובעלי אוכלוסיות גדולות ברוב שטחו של החרמון שאינו בשליטת ישראל וכן גם ברכסי הלבנון ומול הלבנון . על יסוד שיקול זה, החליטה הוועדה המקצועית המלווה את הספר האדום לא לכלול את מיני החרמון בספר האדום. כמו כן לא כללנו ברשימה צמחי חרמון המופיעים באופן נדיר ביותר בגולן אך הם שכיחים מאוד בחרמון (לרוב אלה צמחי החגורה הטרגקנטית ו/או החגורה ההררית דוגמת ארכובית זיפנית, וקורידלית הסלעים). על פי החלטה זו לא נכלל ברשימה ("לצערנו"), מין בלעדי ומיוחד כמו אשבל נמרוד. זהו מין נדיר ביותר בלבנט בעל תפוצה צפונית, הגדל במצוקים רק באתר אחד ממול מבצר קלעת-נמרוד. אשבל נמרוד יוצא דופן בכך שאיננו גדל בחלק הגבוה של החרמון אלא רק במצוקים בנחל גובתא. כל מאמצינו למצוא פרטים בסלעים באזור הבניאס עצמו, שאותו ספר זה מכסה, עלו בתוהו, וזאת למרות שבלטינית שמו "אשבל הפניאס" והוא תואר משם.

ברשימה נכללו צמחים נדירים וצמחים אנדמיים רבים אך לא כולם. רצוננו להדגיש כי רשימת המינים האדומים איננה חופפת לרשימת הצמחים הנדירים ביותר וגם לא לרשימת הצמחים האנדמיים לישראל (ראה להלן בפרק "סוגיות באיפיון מיני צמחים אדומים"); הקריטריון המרכזי להכללת מין ברשימה היא מידת האיום עליו וסכנת הכחדתו מצמחיית ישראל. לכן לא נכללו ברשימה המינים האנדמיים אשר נפוצים בארץ באזורים נרחבים ובונים אוכלוסיות צפופות ושולטות (דוגמת תורמוס א"י, בן-חיטה שרוני, או תלתן הנביאים).

חשוב לציין כי בחירת 413 המינים האדומים נעשתה לאחר בדיקת 1222 מיני צמחים שהיו נדירים, אנדמים או בעלי ערכי פגיעות קשים; מביניהם, 813 צמחים התבררו כמינים לא מספיק "אדומים", כלומר סך המספר האדום של מינים אלה היה פחות מ- 3.2; התברר כי מינים אלה אינם נדירים מספיק או נדירים בגלילות מסוימות אך שכיחים בגלילות אחרות, או שהופעתם בארץ היא אפיזודית (ראה בהמשך), או שפגיעותם מועטה. המינים שקבלו מספר אדום בין 2-3.2, והם נדירים מאד (לדוגמא הסחלב מירונית סרגלית) ו/או אטרקטיביים במיוחד, ייסקרו בפרק מיוחד בכרך ב', שם יצוינו מספריהם האדומים ויוסבר מדוע לא עברו את סף הכניסה לרשימה האדומה. בסך הכל יש לראות ברשימה הנוכחית של מיני הצמחים ה"אדומים" מתווה של קדימויות לטיפול לצורכי שימור. יש אמנם הסבורים שנכון יותר להנמיך את סף המספר האדום למינים בסיכון ל-2.5, בכדי לכלול יותר מינים נדירים מאד, מינים אטרקטיביים במיוחד או אף מינים אנדמיים רבים יותר. אם אכן כך ייעשה, יתווספו לרשימה למעלה מ-400 מינים נוספים! בעולם לא קיים ערך סף אובייקטיבי מסוים למין בסיכון (Palmer et al.1997; Partel et al.2005; Pitman and Jorgensen 2002). ועל כן עלינו לנקוט בגישה פרגמטית מנקודת המבט של האפשרות ליישם מדיניות ותהליכים של שימור. לפיכך אנו מעדיפים לא להנמיך את הסף ולהציג רשימה מצומצמת יותר, שגם אם היא גדולה למדי, האפשרות לשמור ולהגן על הצמחים הכלולים בה ועל בית-גידולם, היא יותר סבירה ומעשית.

התחום של המספר האדום הוא בין אפס לעשר כאשר המין הנמצא בסכנה מכסימלית ואשר בו ערכי כל הקריטריונים מכסימליים, מקבל את הערך 10. בפועל אין בצמחייה של ישראל מין אשר ערך המספר האדום שלו עולה על 7.4 ערך זה נמצא לגבי 5 מינים ואלה הם הצמחים אשר סכנת הכחדתם מרבית: טופח עדשתי, צפורנית שרונית, אירוס ענף, קחוון קצר-פירות וקדד-הקרקפות. אחריהם ברשימה 4 צמחים בעלי ערך מספר אדום של 6.8: גביעול מאוגד, כרכום חרמוני תת-מין א"י, נטופית רפואית ודרכמונית סורית. רק צמח אחד (אירוס ענף) מתוך תשעת הצמחים ה"אדומים" ביותר בישראל הוא מין מוגן.

המספר האדום אינו משמש רק באמצעי להגדרת מין צמח בסיכון אלא משמש גם לדירוג מידת הסיכון. מעניין על כן לראות מי הם המינים בישראל המצויים בדרגת סיכון גבוהה ביותר. להלן 2 דוגמאות: קדד הקרקפות הוא הצמח בעל המספר האדום הגבוה ביותר בארץ (7.4), כי הוא גדל בארץ בשני אתרים בלבד, תפרחתו גדולה וצבעונית ופגיעות בתי גידולו גבוהה ביותר, שכן הוא גדל באדמה עמוקה בעמקים – בית גידול שכמעט נכחד על ידי חקלאות. גבוה מאד ברשימה נמצא גם אירוס הארגמן בעל הפרח הענקי, שלו ערך אטרקטיביות 4. מין זה גדל אמנם ב 51 אתרים, אך בית גידולו, גבעות הכורכר והחמרה, מצוי בסכנה חמורה של היעלמות והרס עקב הפיתוח הנמרץ במישור החוף, ולכן דרגת פגיעותו היא 4. אירוס הארגמן מקבל מספר אדום 6.3 (להזכירנו, "סף הקבלה" של המספר האדום הוא 3.2) גם בזכות היותו מין אנדמי לישראל שתחום תפוצתו העולמי הוא בין חדרה לאשדוד בלבד.

מנגד, לא נכללו בספר מינים נדירים ביותר או פריפריאליים שהם גרים אשר הגיעו לארץ במאה השנים האחרונות בעקבות המסחר והתיירות הבן-לאומית ותחום תפוצתם הטבעי נמצא לרוב הרחק מתחומי ישראל. פורמלית, על פי מספריהם האדומים, הם היו צריכים להיכלל ברשימה. למינים גרים שכאלה בוודאי אין עדיפות בשימור על פני מאות מינים מקומיים. דוגמא לכך הם טוריים צרי-עלים - מין שהגיע לגן-הבוטני בהר הצופים בשנת 1932, כנראה מצרפת. במקום נוסדה אוכלוסיה יציבה אך נדירה ביותר. לא ידוע על אתר נוסף שלה בארץ או בלבנט. ולכן, על אף "זכויות האזרח" של למעלה מ- 70 שנה., לדעתנו אין לתת לטוריים צרי-עלים מעמד של מין אדום.


ב. מינים שנכחדו

ברשימה נכללו כל הצמחים שנכחדו מישראל המונים כיום 36 מינים. מדיניות זו תואמת גם את מודל IUCN (IUCN, 2001). חשוב להכריז עליהם כמינים אדומים למקרה שיופיעו מחדש באופן ספונטאני או למקרה שיוחלט על אינטרודוקציה והם יאוזרחו מחדש. הוחלט בוועדה המקצועית כי צמח יוכרז כ"נכחד" אם אין שום עדויות על הימצאו בארץ לפחות במשך שלושים השנים האחרונות. הגדרה פורמלית זו קשה לעתים למימוש בגלל העובדה שמיני צמחים רבים, במיוחד חד-שנתיים, שומרים בקרקע על בנק זרעים חיוני במשך שנים רבות. לכן, על מנת לוודא שאמנם המין נכחד באופן מוחלט יש להמתין לעתים שנים רבות. גם אם נצפית הכחדה, ישנה סבירות מסוימת להופעה מחודשת גם אחרי תקופה ממושכת של "היעדרות" ולעתים מין שנחשב כנכחד, מופיע מחדש. דוגמה מעניינת למצב זה היא ברגיה אמנית. מין זה נחשב כנכחד מישראל בכלל וממישור החוף בפרט. בשנת 2006 התגלה הצמח מחדש אחרי שנות היעדרות רבות גם בשלולית דורה וגם בבאסה של הרצליה (ראה בהמשך דיון בשאלה אם מין זה נחשב כמין אפיזודי).

בגלל הנדירות הרבה של המינים על סף הכחדה, הנתונים עליהם לעתים מועטים, מעורפלים או מפוקפקים ולכן קשים לניתוח. לדוגמא - חרגל המדבר לא הוכנס לספר האדום , וגם לא נחשב לנכחד בישראל על אף שפורמאלית יש לו "נתונים" להימנות על קבוצת הנכחדים: המין שכיח למדי במזרח סיני ונמצא פעם אחת ב-1980 בצד הישראלי של הגבול, בנחל גשרון. מאז, כל החיפושים הממוקדים אחריו העלו חרס. מאידך הצמח ניתן בכל הפלורות האזוריות מגלילות ים-המלח והבקעה. רישום זה מבוסס על שני נתונים אשר מצוטטים בפלורה של פוסט, אחד של הבוטנאי הארט מה"ע'ור", והשני,של הזואולוג טריסטרם ממקום "דרומית לים-המלח". המין קל להגדרה ולא נמצא מאז המאה התשע-עשרה בשום מקום בתחומי הבקעה, ים המלח וגם לא בצד הירדני. פורמאלית ניתן היה להכריז עליו כמין נכחד אך עיון מדוקדק בנתונים הבוטניים של טריסטרם מעלה שרובם אינם נכונים (הגדרה מוטעית) וכי הארט לא השאיר גליון עשבייה של החרגל. מהאמור לעיל הסקנו כי החרגל לא גדל כלל בישראל, הנתונים הקדומים עליו מהארץ מוטעים והנתון היחיד בדבר הימצאו בנחל גשרון באילת, הוא ככל הנראה אירוע אפיזודי.


ג. מינים אפיזודיים

מתוך מחקר המינים הנדירים בעשביית האוניברסיטה העברית ובדיקת האתרים בשדה, התברר כי ישנם מינים רבים נדירים מאוד אשר נמצאו בארץ פעם אחת בלבד באירוע בדיד ומוגבל במשך הזמן. אלה הם לרוב מינים צפוניים, הידועים כשכיחים באירופה (דוגמת קרד שסוע) או מינים טרופיים הנפוצים מאוד באפריקה ובאסיה. אילו נהגנו על פי הקריטריונים הפורמאליים , מינים אלה היו מקבלים מספרים אדומים בערך גבוה והם היו נכנסים לראש רשימת המינים שבסכנת הכחדה. זאת משום שערך נדירותם גבוה ביותר, הם לרוב פריפריאליים ויש להם לכאורה קצב הכחדה גבוה ביותר. ואולם, ככל הנראה אין אלה מינים אוטוכטוניים של הצמחייה הטבעית של ישראל ואין הם מקיימים אוכלוסיות קבועות באזור. לכן החלטנו לגרוע את הצמחים האפיזודיים מהרשימה. עדיפות השימור צריכה להינתן למינים שאין ספק שהם מקומיים וטבעיים לארץ, גם אם הם פחות נדירים מאותם מינים אפיזודיים. מין צמח אפיזודי יוגדר כמין אשר נאסף בארץ ב-150 שנה אחרונות בפחות משלושה אתרים (ולרוב באתר אחד) ואשר איננו מקיים בשום מקום אוכלוסיה יציבה. כלומר זהו צמח אשר נצפה באירוע בודד (1-3), כנראה כתוצאה מהצלחה של התנחלות ראשונית, מבלי שהאוכלוסייה התבססה בהמשך. מינים אלה שייכים לקטגוריית Vagrant species (Gaston, 1993) ובמודל IUCN (2001) הם שייכים לקבוצת "חסר מידע" (Data Deficient , טבלה 2). דוגמאות למינים אפיזודיים כאלה הם: אבריים מגובששים, בלוטה שחורה ומלקולמיה צהובה. יש להודות שהגבול בין מין אפיזודי לבין מין נדיר מאד שהופעתו חוזרת מדי פעם או מין שנכחד– הוא עמום וההחלטה לגביו היא קשה. דוגמא לכך הם הצמחים דקורניה מנוצה לעומת מלקולמיה צהובה. שני המינים שכיחים למדי במואב ואדום בירדן, אך בישראל הם נרשמו פעמים ספורות. מלקולמיה צהובה נתונה בפלורה פלשתינה על סמך נתון ספרותי של אירוע בודד (נאסף בדהריה ע"י ברבי במאה התשע-עשרה) משדרת ההר. זהו מין קרוב מאוד למ.חרוקה ואולי הוא זן שלה, אך מאידן זהו טקסון ברור ושכיח ברמת מואב ובמזרח הלבנון. אם הדבר הוא כך, הרי ייתכן שהוא נמנה על קבוצת צמחי ההרים הגבוהים השרידית של ירושלים ושדרת ההר והופעתו אולי אינה מקרית. עם זאת חשוב לדעת שהמלקולמיה הצהובה היא מין קשה מאד להגדרה ולהפרדה ממלקולמיה חרוקה (Townsend et al. 1980), ואולי הם טקסון אחד או יש בלבול הגדרה ביניהם. לכן ההחלטה נטתה להגדרת המלקולמיה כמין אפיזודי והיא לא נכללה בספר האדום. לעומת זאת, דקורניה מנוצה, צמח מצליב ברור לחלוטין, נמצא פעמיים בירושלים, כאשר הפעם האחרונה הייתה ב-1987. החלטנו לא לראות מין זה כאפיזודי ולכלול אותה ברשימת המינים בספר, גם בגלל הוודאות בהגדרה וגם בגלל המציאה המאוחרת יחסית (1987). גם הדקורניה המנוצה שייכת לקבוצת צמחי הרים גבוהים בספר אשר רבים מחבריה שכיחים מאוד במואב ואדום אך נדירים ביותר בשדרת ההר של ישראל (מינים נוספים מקבוצה ביוגיאוגרפית זו הם: דו-כנף ריחני, אקינוס ריחני, אבובית עדינה, מניפנית איברית, סיגל תמים ואספקלרית הכלאים) .

מיני הגרגרנית בארץ ממחישים איך בפועל מתבצעת הסלקציה והערכה של הצמחים המועמדים להיות "מינים אדומים" וכיצד מנופים מינים אפיזודיים מהרשימה: כל מיני הגרגרנית בארץ הם חד-שנתיים וחלקם נדירים מאוד. 11 מבין 20 מיני הגרגרנית בישראל הם מינים נדירים אשר נבחרו כמינים מועמדים לבדיקה כצמחים אדומים. המחקר שלהם הראה כי ארבעה מהם הם מינים אפיזודיים אשר הוכנסו לפלורה על סמך נתוני ספרות חד-פעמיים. לדוגמא, אחד מהמינים הללו, גרגרנית מאונקלת, אשר הוכרז כנכחד בשנת 1974 (ברלינר, 1974), נאסף פעם יחידה בארץ בשנת 1940 ברפיח ושלושת האחרים, הגדרתם מסופקת מאוד והם קרובים מאוד למיני גרגרנית אחרים הגדלים בארץ. לדוגמא הגדרתה של גרגרנית יהודה מבוססת על פרט עשבייה בודד כאשר מין קרוב לו ,גרגרנית ירושלים, שכיח בחגורת הספר באותו מקום. במקרה זה העדפנו לרשום מינים מטיפוס כזה כ"מינים מסופקים". ולכלול אותם ברשימה מיוחדת אשר תופיע בכרך ב' של הספר האדום.ולגבי יתר מיני הגרגרנית, סקר המינים הנדירים מצא כי שלושה ממיני הגרגרנית (ג. משובלת, ג. מדברית וג. מאוצבעת) נפוצים במספר אתרים רב ואינם מצדיקים הכנסתם לרשימה האדומה . רק מין גרגרנית אחד התברר כנדיר ביותר (ג. חד-פרחית = ג. נואה) ועל סמך קריטריונים נוספים לסכנת הכחדה, הוא נכלל ברשימה.

דוגמאות נוספות לצמחים נדירים ביותר לצמחים נמצאו בארץ פעם בודדת או פעמיים והוחלט כי בישראל הם בעלי דגם תפוצה אפיזודי הם: חלבלוב הסהרה (שמידע 1997), אוכם הגינות, בקיה אנטולית, בלוטה מבאישה, ארכן מזרחי, לחך הודי, כף-צפרדע דגנית, לבדנית צהבהבת, כסיה מחודדת, טופח שעיר, חסה גלונית וחמשן קטן. מתוך קבוצת 866 הצמחים "האדומים הפוטנציאליים", הגדרנו 53 מינים כצמחים אפיזודיים. מינים אלה על אף נדירותם לא יכללו ברשימת הצמחים האדומים לישראל.

צמד המינים גומא רב-שיבוליות וגומא רחב-עלים ממחיש אף הוא את הדילמה של ה"אפיזודיות". ג. רב-שיבוליות הוערך כמין אפיזודי אשר נצפה רק פעם אחת בברכת בטיח, באותו מקום שגדל גם ג. רחב-עלים אשר הוערך כמין "אדום". השאלה המתבקשת היא מדוע ייקבע ג. רחב-עלים כצמח אדום ויומלץ להשבה ולהשקעת משאבים לשמירתו ,לעומת בן סוגו ג. רב-שבוליות אשר ייקבע כמין אפיזודי ולא יומלץ לטיפול כלשהו? יש להודות שההחלטה כאן היא שרירותית במידה רבה ומסתמכת על שיקולי דעת של מומחים כאשר לפניהם מינים שהם מאוד נדירים ויש עליהם מידע זעום ומסופק. השיקולים התבססו על כך שגומא רב-שיבליות הוא מין בין שנתי בעל אופי של עשב רע אשר נאסף רק פעם אחת במשך 85 שנה. לעומת זאת, גומא רחב-עלים הוא מין רב-שנתי שנאסף שלוש פעמים באותו אזור, דבר המורה על אוכלוסיה יציבה. רק העתיד ישפוט אם טעינו או צדקנו.

דוגמת ברגיה אמנית משלימה את הדיון בחוסר הוודאות והבעייתיות בזיהוי אפיזודיות ובקשיי ההחלטה על הגדרת מין בסיכון. מין זה ידוע מישראל כגדל באתר אחד בלבד – שלולית דורה בדרום נתניה. ייתכן שהופעתו שם היא אפיזודית , ומתבססת על הפצה ארוכת-טווח מקרית של זרעים אל הבריכה ע"י עופות מים. אם אמנם מין זה הוא אפיזודי, הרי שאין להכניסו לרשימת האדומים ואין לתת לו עדיפות בשימור. אבל, אם בכל זאת זו אוכלוסיה יציבה המקיימת את עצמה דמוגרפית, הרי שהברגיה האמנית זוכה למספר אדום גבוה מאד וכתוצאה מכך גם לעדיפות גבוהה יותר: היא גדלה בארץ רק באתר אחד (לאחרונה, נמצאה גם בבאסה של הרצליה), המין פריפריאלי דרומי (איננו גדל בלבנון, סוריה ותורכיה) וערך הפגיעות גבוה בגלל הבינוי בסביבות האתר ועקב השינויים במשטר המים בבריכה. במקרה של הברגיה האמנית החלטנו לא להתייחס אל המין כאפיזודי בגלל תצפיות חוזרות מאותו מקום במשך שלושים שנה.


סוגיות באיפיון מיני צמחים "אדומים"

א. על ההבדל בין מינים מוגנים למינים אדומים

בישראל 268 מיני צמחים מוגנים אשר הוכרזו על פי חוק בשנת 1965 (המספר לא מוחלט לגמרי כי במספר סוגים הוכרז הסוג כולו ולעתים מספר המינים בסוג לא לגמרי ברור, כמו למשל בסוג אשל שלגביו אין דעה אחידה כמה מיני בר יש בארץ). מאז הרשימה לא השתנתה כמעט והעדכון אחרון בשנת 2005 לא שינה את רשימת הצמחים. רשימת 1965 ראתה בקטיף ובאיסוף האנושי של צמחים אטרקטיביים סכנה ראשית להשמדת המינים ועל כן זכו להגנה רוב הצמחים בעלי פרחים גדולים ואטרקטיביים. מכיוון שקל יחסית לאסוף צמחי בצל ופקעת ומשום שחלק מהגיאופיטים "הקסימו" באופן סובייקטיבי את בוני רשימת 1965, כוללת רשימה זו את רוב צמחי הבצל והפקעת בישראל ללא קשר לנדירותם ומידת פגיעותם. קבוצה נוספת שקבלה עדיפות גורפת היא כל עצי הבר וחלק מהשיחים הגבוהים; בקבוצה זו נכללו גם צמחים מאוד נפוצים שאין כל סכנה לקיומם ומעט מהם (כמו למשל חלק ממיני האשל) הם מינים פולשים המתפשטים בצידי דרכים ומעונות מופרעים (יש לזכור שעצים מוגנים גם על פי פקודת היערות).

לעומת זאת, רשימת מיני הצמחים בסיכון בספר זה ("רשימת 2006"), מצרפת בשיטה הדירה, כמותית ושקופה שישה קריטריונים של שמירת טבע, אשר הנדירות, הפגיעות והאנדמיות מהווים בה את השקלול העדיף לצמח, כמועמד לשימור או להגנה.

בחינה של המינים בשתי הרשימות מראה כי רק רבע (67 מינים) מקרב 268 הצמחים המוגנים בישראל הם גם מינים "אדומים" המופיעים בספר זה. אנו נוכחים בעליל כי רשימת הצמחים בספר זה אינה זהה לרשימת הצמחים המוגנים על פי חוק בישראל. רבים מהצמחים בעלי מספר אדום גבוה, שסכנת הכחדתם גבוהה, כלל אינם מוגנים על פי חוק בישראל; רק 16.2% כלומר 67 מתוך 413 הצמחים האדומים הם גם צמחים מוגנים על פי החוק. לדוגמא – חומעת האווירון, מין אנדמי הגדל רק ב-5 אתרים בשרון ואשר מספר אתריו הצטמצם מאד בעשרות השנים האחרונות בגלל הרס בית גידולו, כלל אינו מוגן. אפילו חלבלוב השיח שהוא מין פריפריאלי נדיר מאוד בישראל, גם הוא איננו מוגן. תשעה מתוך עשרת הצמחים בעלי המספר האדום הגבוה ביותר בארץ אינם מוגנים. יוצרי רשימת 1965 העדיפו את הגיאופיטים ואת העצים אך לא היו לגמרי עקביים באשר למיני העצים והשיחים. לדוגמא הברוש המצוי איננו עץ מוגן. במיוחד בולטת ההתעלמות מהצמחים "קטני הארץ" (רובם עשבוניים), ללא קשר לנדירותם, מידת האנדמיות או מצב הפגיעות שלהם. דוגמא לחוסר ייצוגיות זו הם מינים מאד ייחודיים לצמחיית ישראל: מושיובית גלילית, בקית הבזלת, טופח עדשתי וזמזומית ורבורג (כולם אנדמיים, מאוד נדירים, בית-גידולם באיום ואוכלוסיותיהן נכחדות). אפילו הכדורן הענף, צמח מים אטרקטיבי בולט אשר בית גידולו באיום רב, לא נכלל ברשימת המוגנים על פי חוק. כאמור, בולטת העובדה שרבים מבין הצמחים ה"אדומים" הם דווקא קטנים, לא אטרקטיביים ונחבאים אל הכלים. ניקח לדוגמא את הכריך הנמוך, צמח קטן ונדיר ביותר ממשפחת הגומאיים הגדל בארץ רק באזור אחד בהרי יהודה. זהו צמח צפוני אשר בישראל גדלה אוכלוסיית קצה אך ורק בהרי יהודה (צמח פריפריאלי). תוכנית ספדי לפיתוח החגורה המערבית של מבואות ירושלים תגזור עליו כלייה. כבר כיום אתריו מאוד מטוילים ואיש מהמטיילים בשמורת הר טייסים לא שם לב כי ה"עשב" עליו הוא דורך והצמח אותו הוא עוקר, נמנה על אחד מהצמחים היותר נדירים ומאוימים בישראל. אין הסבר מדעי מדוע ארבע נקודות התפוצה היחידות של הכריך הנמוך בישראל, נמצאות דווקא באזור מבשרת-ציון – הר טייסים. עם זאת, גם אם איננו מבינים תמיד את הסיבות לאופן שבו מתארגן ונבנה המגוון הביולוגי בארצנו, חשוב מאד לשמרו, במיוחד בגלל היותו מהעשירים בעולם.

הפער בין הצמחים המוגנים לצמחים ה"אדומים" מחייב גם בחינה מחודשת של מצב הסיכון של משפחת הסחלביים, שכל מיניה מוגנים על פי חוק. כתוצאה מממצאי סקר הצמחים הנדירים מתברר לדוגמא, שכל מיני הדבורנית בישראל כלל אינם מינים אדומים ורק ארבעה מיני סחלב עומדים בקריטריונים של מין בסכנת הכחדה. לרוב מיני הדבורנית תפוצה נרחבת ומאות אתרים. שניים מתוכם, דבורנית הדבורה ודבורנית הקטיפה נחשדו כמינים אדומים פוטנציאליים, אך בסקרי השדה התברר כי יש להם לפחות 44 ו-79 אתרים בהתאמה. לכן הם מקבלים במדד הנדירות רק ערך – 1 . מכיוון שכל מיני הדבורניות אינם אנדמיים ובית-גידולם לא פגיע, ובמדד הפריפריאליות והאטרקטיביות הם מקבלים ערך נמוך או אפס, המספר האדום שלהם אינו מגיע לסף של 3.2 אשר מעליו מוגדר המין בסכנת הכחדה ונכלל ברשימת הצמחים האדומים. שונה המצב לגבי מיני הסוג סחלב: לפחות שני מינים הם נדירים ובית-גידולם מאוים ונהרס (ס. הביצות וס. מנוקד), חלקם אטרקטיביים לקטיפה (ס. איטלקי, ס. הביצות) ומין אחד של סחלב הוא אף תת-אנדמי (ס. מצויר). על כן חמישה מיני סחלבים כלולים בספר זה כאדומים בעוד שאף מין של דבורנית לא נכלל. עובדה זו מדגימה שהגנה גורפת על מיני משפחה שלמה אינה תואמת את המציאות האמיתית של מצב הטבע על פי קריטריונים מבוססים, ועם חובבי הסחלבים הסליחה....

יתרה מזו, מתוך המינים שנכחדו בישראל (36 מינים), רק שישה הם צמחים אשר הוכרזו על פי חוק כמינים מוגנים: גריזית נאה, מרסיליה זעירה, פיקוס בת-שקמה, נימפיאה לבנה , צלף רותמי וספלילה טבורית. שלושה מהם נכחדו עוד לפני "הכרזת 1965". כלומר, רוב המינים שנכחדו מישראל כלל לא היו מוגנים מעולם!

החפיפה המעטה של הצמחים המוגנים עם הצמחים ה"אדומים" ברשימה המוצעת בספר זה, מחייבת אפוא חשיבה מחודשת על סוגיית ההגנה על פי חוק ועל צורך בשינוי ניכר של סדרי עדיפויות במדיניות השימור וההגנה על צמחים. ראוי להיות ערים לעובדה כי אמת המידה החשובה של האטרקטיביות והחשש מקטיפה שהנחה את רשימת הצמחים המוגנים בעבר ירדה מחשיבותה; הסכנה העיקרית מאז שנות השמונים להכחדת מינים ביולוגיים היא פגיעה בבית הגידול בגלל פיתוח עירוני או דרכים או חקלאות אינטנסיבית.

אנו תקווה שספר זה יעורר את הגורמים האחראים להוסיף לקבוצת הצמחים המוגנים על פי חוק את רשימת המינים האדומים המופיעה בספר זה.


ב. מינים נדירים ומינים אדומים

לחובב הטבע ושומר הסביבה יש תחושה כי המינים שעליהם צריך להגן בעדיפות ראשונה הם המינים הנדירים; שכן אלה המינים שסכנת ההכחדה הגדולה ביותר מרחפת עליהם. גם בפני אנשי המקצוע העוסקים במיני צמחים נדירים ובמינים שבסכנת הכחדה, עומדות שתי שאלות מרכזיות: האחת – מהו בכלל מין נדיר? והשנייה – האם מין נדיר הוא בהכרח גם מין בסכנת הכחדה ("מין אדום")? (Gaston, 1994; Partel et al., 2005; Aarssen and Schamp, 2002).

במאמרה הקלאסי אפיינה רבינוביץ (Rabinowitz, 1981) 8 צירופים אפשריים של טיפוסי שכיחות של מינים בטבע, על יסוד 3 תכונות: תחום גיאוגרפי (גדול או קטן), טווח אקולוגי (רחב או צר) וגודל אוכלוסיה (קטן או גדול). מבין 8 הצירופים האפשריים, 7 מאפיינים מצב של נדירות ולא כולם מנבאים בהכרח סכנת הכחדה. הצירוף המבטא מצב סיכון מרבי הוא זה של תחום גיאוגרפי קטן המשולב עם טווח אקולוגי צר ועם גודל אוכלוסיות קטן. מכאן, שהגדרת נדירות בטבע אינה חד משמעית והנדירות מתבטאת בצורות שונות ובוודאי שאין זהות בין נדירות לבין סכנת הכחדה. הצירוף המבטא מצב סיכון מרבי הוא זה של תחום גיאוגרפי קטן המשולב עם טווח אקולוגי צר וגודל אוכלוסייה קטן. מכאן שהגדרת נדירות בטבע אינה חד משמעית והנדירות מתבטאת בצורות שונות ובוודאי שאין זהות בין נדירות לבין סכנת הכחדה. הגדרת הנדירות בספר זה התבססה בסופו של דבר על המדד הפשוט יותר של מספר האתרים שבו הצמח גדל, בהנחה שמדד זה מספק את המידע העיקרי הרלוונטי. ואולם, גם על פי מדד זה מתעוררות בעיות מתודולוגיות לא פשוטות הנובעות מהתלות בקנה המידה המרחבי ובהגדרת גודל השטח של אתר. אין ספק שיחידות מדגם בגודל אחר היו מפיקות תוצאות אחרות המשנות את מעמד הנדירות וכתוצאה מכך גם החלטות בנוגע לעדיפויות בשימור (דיון על כך ראה אצל Hartley and Kunin, 2003).

אנו למדים אפוא, שלנטייה המקובלת לזהות צמחים נדירים עם צמחים בסכנת הכחדה אין בסיס מוצק (אלא במצבים קיצוניים). הנתונים שאספנו לצורך הכנת הרשימה בספר זה מורים כי הרבה צמחים נדירים הידועים בישראל רק מאזור מצומצם ביותר, אינם כלולים ברשימת המינים האדומים וזאת משיקולים נוספים. נכון אמנם שמינים נדירים עשויים להיות פגיעים להכחדה אך חשובה לא פחות היא מידת הפגיעות של בתי הגידול. מצאנו שרבים מהמינים שנסקרו בסקר המינים הנדירים בגליל העליון הם אכן נדירים מאוד (כהן ושמידע, 1992), אך כלל לא נשקפת להם סכנת הכחדה, משום שהסבירות שבית הגידול שלהם ייפגע וייכחד זעומה ביותר. במיוחד הדברים אמורים לגבי צמחים הגדלים במצוקים, שבהם שוכנים רבים מהמינים הנדירים (לדוגמא בוצין אופקי, כלך שומרוני או לוענית הסלעים באזור הים-תיכוני, וגפוף קוצני במצוקי הר הנגב). בית-הגידול המצוקי מוגן בפני רעיה, פיתוח ולרוב גם מסלילת כבישים וסכנת הפגיעות שלו אפסית. כן הדבר גם לגבי מינים הגדלים בחורש מוגן שלא נשקפת לו סכנת פגיעה. המינים הללו קיבלו מספר אדום נמוך ולא נכנסו לרשימה.

דוגמא ממשית מצמחיית הארץ לשיקולים המציבים נדירות מול פגיעות והשוואה בין מין נדיר למין בסכנת הכחדה נביא משני מיני געדה: געדת הסלעים וגעדה קוצנית. געדת הסלעים היא צמח מצוקים נדיר ביותר הגדל בארץ רק בחמישה אתרים בשומרון ובספר מדבר בנימין . בכל אתר מספר הצמחים קטן מאוד והנגישות אל הצמחים קשה (גדלים במצוק). לעומתה, געדה קוצנית היא צמח שדות חקלאיים בעלי עיבוד מסורתי, אשר לפנים גדלה ב-11 גלילות 37 אתרים ואף כיום ניתן למצאה רק ב-11 אתרים שונים, בעיקר בגליל התחתון. על מי עדיף להכריז כמין "אדום" מבין השתיים ובמי להשקיע מאמצי שימור? אם הקריטריון לנדירות הוא הדומיננטי, עלינו להעדיף את געדת הסלעים, אך זו גדלה במצוקים שם הסיכוי לקטיפה, רעיית יתר, בינוי ואפילו סלילת כביש הוא קטן ביותר. מאידך אדמות העמקים הוא בית-הגידול מהפגיעים ביותר בישראל; בשישים שנה האחרונות הוסבו רוב אדמות העמקים לחקלאות אינטנסיבית, ועתה הם הופכים לאזורי תעשייה, בינוי ונדל"ן. לכן קיבלה הגעדה הקוצנית ערך גבוה בקריטריון הפגיעות ובסך המדדים האדומים קבלה ניקוד ה"מזכה" אותה "כצמח אדום". לעומת זאת, קיבלה געדת הסלעים ניקוד גבוה מאוד רק במדד הנדירות ובאין תגבור ממדדים נוספים מספרה האדום הוא מתחת לסף ועל כן לא הוכרזה כ"מין אדום".

דוגמא נוספת היא דבקה אפורה – זהו צמח מצוקים נדיר ביותר בעל חשיבות ביוגיאוגרפית גבוהה, אך בית-גידולו לא בסכנה. הצמח גדל גם במצוקי גיר במערת פער בגליל המערבי וגם במצוקי מדבר יהודה בסך הכל ב-3 אתרים. למרות נדירותו הרבה, מין זה לא נכנס לרשימת האדומים בגלל הפגיעות הנמוכה של בית הגידול.         

עוד דוגמא למין נדיר מאד שאינו עומד בקריטריונים של הספר האדום היא הטורית הרפה. לצמח זה ישנם רק 8 אתרים צמודים בהר-פקיעין, אך כל אוכלוסיותיו מוגנות בשמורה בסלעים ובמצוקים ובתוך הוטות ואין כל חשש לפגיעה בבית הגידול (ערך הפגיעות – 0). לצערנו (הסובייקטיבי מאד) הצמח לא הוכלל ברשימה.

רק במקרים שבהם יש לצמח אתר יחיד בישראל, משמש קריטריון הנדירות כמדד יחידי לסכנת הכחדה ואז מינים כאלה נכללים באופן אוטומטי ברשימת המינים האדומים ללא התחשבות בערכי המדדים האחרים. דוגמא היא כרבה מזרחית, אשר ערך הנדירות שלה הוא 6, דבר המקנה לה את המספר האדום של ערך הסף. הסיכון הגבוה להכחדה, שלו נתונים צמחים שלהם אתר יחיד בלבד, נתמך בעובדה שלאחוז גבוה מבין צמחי ישראל שכבר נכחדו היה אתר יחיד לפני הכחדתם (פרומקין וחובריו, 2003).

דיון זה הבהיר וחידד את המסקנה שמין נדיר אינו בהכרח מין אדום והגדרתו של מין כ"אדום" מתבססת במודל שלנו גם על קריטריונים נוספים. מינים נדירים רבים אכן נכללו ברשימת המינים שבספר, אך זאת רק כאשר נוספו לנדירות גם ערכים משלימים של אטרקטיביות, פגיעות, אנדמיות, פריפריאליות וצמידות. לפיכך, מינים נדירים רבים בסופו של דבר לא נכללו ברשימת האדומים ואלה בעיקר מינים נדירים שאין חשש לפגיעות בבית גידולם ורובם צמחי מצוקים (שמידע, 1981).


ג. פריפריאליות ושיקולים עולמיים מול שיקולים אזוריים ומקומיים בקביעת "מין אדום"

מינים רבים מצויים בישראל בקצה תפוצתם הגיאוגרפית העולמית. למינים "צפוניים" ישראל היא גבול התפוצה הדרומי בעוד שלמינים "דרומיים", הקצה הצפוני של תפוצתם העולמית נמצא בישראל (Nathan et al.,1996.). במקרים רבים האוכלוסיות המקומיות של מינים פריפריאליים אלה גדלות בישראל במספר קטן של אתרים. על כן מינים אלה עשויים להימצא בישראל בסכנת הכחדה. לעומת זאת, בארצות סמוכות ובעולם בכלל, רבים מהמינים הללו נפוצים במספר רב של אתרים ומקיימים לעתים אוכלוסיות גדולות. כאן עולה הדילמה כיצד להתייחס לעובדה שבמבט גלובלי אין מדובר כלל במינים בסכנת הכחדה ועד כמה לתת למינים כאלה עדיפות בשימור בישראל. בר-לוע סיני מדגים היטב מצב כזה: זהו מין סודני השכיח בארצות שמסביב לים-סוף. במזרח סיני גדלות אוכלוסיות רבות, אך ככל שמצפינים לכיוון אילת הוא נעשה נדיר. רק במקום יחיד, למרגלות הר-צפחות ליד אילת, "חוצה" בר-לוע סיני את הגבול. האוכלוסייה הזעירה של הר-צפחות היא אפוא היחידה בישראל ועבור הבר-לוע, זהו האתר הצפוני בעולם המהווה "לוקוס טרמינוס" לתפוצתו העולמית. כיום נמצאת אוכלוסייה זו בסכנת הכחדה ממשית עקב פעולות בינוי בחוף הדרומי של אילת. וכאן עולה השאלה: האם יש משמעות להגדרתו של מין זה כמין בסיכון כאשר בסיני גדלות אוכלוסיות גדולות? האם יש עדיפות כלשהי למאמצי שימור המכוונים לשמר מין זה בישראל?

לדעתו של ד"ר בני שלמון- אין לתת עדיפות לשימורו של בר-לוע סיני בישראל. העובדה שקו הגבול, הנקבע על פי שיקולים שאין להם דבר עם ערכי טבע, הפריד באופן שרירותי בין אוכלוסיות גדולות מהצד המצרי לאוכלוסייה קטנה ויחידה בצד הישראלי - אינה מהווה הצדקה למתן מעמד של מין בסכנת הכחדה. יתרה מזו, שוליים של אזורי תפוצה, מעצם הגדרתם, אינם המקום האופטימלי לגידול המין ועל כן ממילא תנאי אילת אינם האופטימליים עבור הבר-לוע. אנו החלטנו לנקוט בגישה שונה; לתת למדד התפוצה הפריפריאלית מעמד של מדד אדום עצמאי אך בעל משקל נמוך.

צמחי מקווי-מים מהווים דוגמא מצוינת לבעייתיות שבהכרזת מין רחב תפוצה בעולם כמין אדום בישראל. רבים מצמחי המים הנדירים הם גם צמחים פריפריאליים אשר ישראל מהווה לכם גבול תפוצה עולמי דרומי. ניקח לדוגמה את אסתר הביצות, הגדל במלחת הנעמן: מצד אחד אסתר הביצות הוא מהנדירים שבצמחי ישראל וגם בית-גידולו נהרס והושחת בשישים שנה האחרונות. זהו גם מין פריפריאלי צפוני אשר אוכלוסיותיו עשויות להכיל גנום מיוחד שאולי עמיד יותר לעקות הייחודיות של אזורי השוליים שלו. מכל הבחינות הללו יש להמליץ על האסתר בראש סדר העדיפויות לשימור. אך מצד שני, זהו צמח מים קוסמופוליטי בעל יכולת הפצה מצוינת שלא נשקפת לו כל סכנה ברוב אזורי העולם בהם הוא גדל. גם לצמחים רבים אחרים של מקווי המים בישראל ישנו אותו דגם אקולוגי – ביוגיאוגרפי; כולם אינם אנדמיים לאזור, בישראל לא נוצרו מהם זנים אנדמיים ומחוץ לאזורנו, במיוחד כלפי צפון, הם הופכים נפוצים מאוד ואף שולטים בנוף (כמו אירוס ענף, גומא צר-עלים). לא אחת הם גם מינים פולשים המהווים בעיה קשה בתעלות ובבריכות, במיוחד ביבשות אמריקה ואוסטרליה, אליהן הגיעו בידי אדם (למשל אלף-העלה המשובל, ישרוע מאוגד, טובענית אביבית, כדורית המים, חמשן זוחל, וליסנריה סלולה, ודו-שן משולש). האם יש לתת להם עדיפות בשמירת טבע ולהכלילם ברשימת הצמחים האדומים? על פי המודל הישראלי, כל צמחי המים הנדירים שבית-גידולם נפגע נכללו ברשימת המינים האדומים ובכללם גם אסתר הביצות. כולם מקבלים מספר אדום גבוה וקדימות לשימור (יותר מאשר צמח אנדמי נפוץ כדוגמת תורמוס א"י). כלומר, בספר האדום של צמחי ישראל גוברת נקודת המבט המקומית על נקודת המבט הגלובאלית וכל מיני הצמחים בארץ שמספרם האדום הוא מעל הסף, נכללים ברשימת האדומים גם אם הם שכיחים מחוץ לישראל . הוועדה המקצועית המלווה את הספר אישרה גישה זו וכך נכללו ברשימת האדומים צמחים פריפראליים נדירים מאוד בישראל, אך שכיחים ונפוצים מעבר לגבול בארצות השכנות (כלך סיני, בר-לוע סיני, פעמונית הדורה, אנטיכריס בלוטי ואליאריה שומית).

כאשר בוחנים איך נוהגות מדינות אחרות בנושא זה, עולה כי לרוב ישנה הסכמה לתת משקל חשוב דווקא לנקודת המבט המקומית, מתוך התייחסות למגוון הביולוגי הכולל של הארץ. גם אם הצמח נפוץ במדינות שכנות או רחוקות, מצבו המקומי של הצמח הוא המגדיר אותו כנדיר ובסכנת הכחדה. כך נוהגת למשל הולנד המפותחת מאוד בשמירת הטבע שלה. גם מיני צמחים הנפוצים מאד בגרמניה אשר חצו ב"טעות" את הגבול להולנד רק בנקודה אחת נחשבים בהולנד כמינים "אדומים". מטרתם של ההולנדים היא לשמר את כלל מגוון המינים שלהם ובעדיפות ראשונה לטפל בצמחים האדומים. הגישה ה"מקומית" ננקטה כאמור גם בספר זה, דרך מתן משקל גבוה לקריטריוני הנדירות והפגיעות, כאשר השיקולים העולמיים נוספים עליהם ובאים לידי ביטוי בקריטריון האנדמיות ובמצב שימור המין מחוץ לישראל.


ד. חשיבות האנדמיות כקריטריון לקביעת מינים אדומים

מינים אנדמיים ריתקו את הבוטנאים העוסקים בביוגיאוגרפיה ובמגוון מאז ומתמיד (שמידע, 1982; זהרי, 1980). חשיבותם צוינה גם בקשר לייחודו של האזור הביוגיאוגרפי וגם בקשר לשימור המגוון הביולוגי העולמי (Lamoreux et al., 2006). בספרים "אדומים" רבים ניתן משקל חשוב למינים האנדמיים (לדוגמא - Phitos, 1995; Montmollin, 2005; Lucas and Synge, 1978). ואכן, מנקודת המבט הגלובלית יש חשיבות לאפיין את המינים האנדמיים, ללמוד את המוקדים החמים שלהם ולפעול לשימורם.

ואולם, מחקר סיסטמטי-אקולוגי של כלל המינים האנדמיים בישראל (שמידע, 1982 ופרויקט המינים הנדירים - ראה להלן) מלמד אותנו כי לפחות מחצית המינים האנדמיים לישראל הם מינים נפוצים מאוד במאות ובאלפי אתרים, אשר מקיימים אוכלוסיות גדולות מאוד. לדוגמא - תורמוס ארץ-ישראלי ובן-חיטה שרוני הנפוצים מאד במישור החוף. האם רק בגלל היותם מינים אנדמיים יש לתת להם עדיפות בשימור, כאשר אין כל איום להכחדתם? ישנם מומחים בארגון שמירת הטבע העולמי הממליצים לתת עדיפות למינים אנדמיים באשר הם. אנו סבורים לעומת זאת, שאם מטרת הספר האדום והרשימה הנלווית אליו היא קביעת עדיפויות לשימור, הרי שאין לנו ספק כי הקריטריון המרכזי להגדרת מין אדום הוא מידת הסיכון להכחדה[1] ולאו דווקא היותו אנדמי. מקובל כי נדירות קיצונית (כלומר מספר אתרים קטן) מגבירה את איום ההכחדה. לפיכך הוכללו המינים האנדמיים בקבוצת האדומים רק אם הם נדירים ו/או פגיעים במיוחד.

אנדמיות קשורה לתפוצה גיאוגרפית אשר לרוב איננה חופפת לגבולות מדיניים. לאנשי שימור הטבע העולמי חשובה מידת האנדמיות ברמה עולמית (Pitman and Jorgensen, 2002; Olson et al., 1998) או אזורית של המזרח-התיכון או של הים-התיכון ((Mendail and Quezel, 1997. עם זאת, ברור שככל שהצמח הוא יותר מוגבל בתפוצתו לישראל, הרי האחריות לשימורו נופלת יותר על הגורמים המקומיים. בהתאמה לכך, ככל שהאנדמיות מוגבלת יותר לגבולות ישראל, כך היא קיבלה ערך גבוה יותר: המינים האנדמיים המוגבלים רק לישראל בתוך גבולותיה, קיבלו את הערך המרבי במדד האנדמיות. מינים החורגים במקצת מגבולות הארץ כונו "תת-אנדמים" וקבלו ערך נמוך קצת יותר (דוגמת מושיובית גלילית, שמידע וכהן, 1989). על קבוצה זו נמנים מינים רבים הגדלים במישור החוף ואשר חורגים בתפוצתם דרומה עד אל-עריש או צפונה עד אזור בירות.


[1] יש לציין כי כל ההחלטות המובאות בפרק זה קבלו את אשורה של הוועדה המקצועית המלווה של הספר האדום.


ה. קריטריון הצמידות

כאשר כל האתרים נמצאים במקטע אחד או באזור גיאוגרפי מצומצם אחד, סברו חברי הוועדה המקצועית כי דבר זה מגביר את סכנת ההכחדה, ועל כן המליצו להוסיף היבט זה כקריטריון עצמאי נוסף התורם למספר האדום. משום כך נוספו לרשימה מינים כמו חוזרר החורש, סתוונית קצרת-עלים ועוד. יש להדגיש כי הצמידות אינה יכולה לשמש מדד יחיד שעל פיו ייכלל הצמח ברשימת המינים האדומים, אלא חייבים להיות ערכים גבוהים גם בפרמטרים נוספים כך שהמספר האדום יגיע ל 3.2 ומעלה. דוגמא טובה לכך מהווים כמה מצמחי אילת הנדירים ביותר בארץ והמוגבלים אך ורק לשטח הקטן של מסיב אילת. שלושה מינים מקבוצה זו (זצניה מזרחית, רב-זקן קרח ולשישית השיח) קבלו את ערך המספר האדום 2.8 ורק בזכות היות אתריהם צמודים במקטע אחד של מסיב אילת הם הוכנסו לרשימת האדומים.
בספרות יש דעות לכאן ולכאן לגבי השפעת הקיטוע על שרידות של אוכלוסיות מינים; מצד אחד קיטוע (אי צמידות) עשוי להקטין סכנות של מגפות, מעבר מזיקים או קטסטרופות אחרות, אך מצד שני היא מקלה על מעבר גנים ומקטינה את הסיכונים שיש לאוכלוסיות קטנות (
Primack, 1995, 2004). במצב הפיתוח וההפרעה הקיים בארץ נראה לנו שחסרונותיה של הצמידות עולים על יתרונותיה מבחינת הסיכוי להמשך הקיום של האוכלוסיות, שכן הסיכוי לפגיעה משותפת באוכלוסיות צמודות הוא גדול. לפיכך מצאנו לנכון להוסיף את קריטריון הצמידות כרכיב בהגדרת המספר האדום.


ו. בעיית זהות הטקסון והשפעתו על הגדרתו כ"מין אדום"

ישנם מקרים לא מעטים בהם ההחלטה הטקסונומית על הגדרת מין הצמח ומעמדו הסיסטמטי משפיעה באופן חשוב על הכללתו או אי הכללתו ברשימת האדומים.

אשבל זהרי מהווה דוגמא למין אדום אשר כלילתו ברשימת הצמחים האדומים עומדת על בלימה משיקולים סיסטמטיים: פורמאלית זהו מין אנדמי לישראל נדיר ביותר אשר בית-גידולו הולך ונהרס ואוכלוסיותיו מוכחדות. ואולם, בסקר הצמחים הנדירים נמצאו במספר אוכלוסיות מעברים בתכונות הדיאגנוסטיות בין אשבל זהרי לאשבל ערבי. כלומר, יתכן שאשבל זהרי איננו מין עצמאי אלא זן של אשבל ערבי. במקרה כזה "מתבטלת" תכונת האנדמיות של אשבל זהרי ומשתנה גם דרגת הנדירות, משום שאשבל ערבי ידוע ממספר רב של אתרים. בכך יורדת מאד העדיפות לשימורו של מין זה. אפשר גם להתייחס אז אל אשבל זהרי כאל זן או תת-מין אנדמי. על אף כל זאת החלטנו בספר זה ללכת על פי הסיסטמטיקה הפורמלית המפורסמת בספרות המדעית ולכלול את אשבל זהרי בין המינים האדומים.

כלך שומרוני מהווה דוגמא איך צמח נדיר מאוד ו"אנדמי" לא נכלל ברשימת האדומים בגלל טיפול טקסונומי: זהו מין כלך הגדל רק בשלושה אתרים מצוקיים ביהודה ושומרון וחשיבותו הביוגיאוגרפית גדולה ביותר כי הוא מציין את הקשר שבין כלך החרמון הגדל בפסגות הרי-הלבנון והחרמון לבין כלך דנין הגדל בהר-הנגב. חשובי הבוטנאים בעולם תארו מין זה כחדש למדע ואנדמי לישראל, בטיולם לואדי ביידאן ליד שכם בשנת 1945. אולם עיבוד טקסונומי מאוחר יותר, הכליל את אוכלוסיות יו"ש בתוך מין רחב יותר – כלך מזרחי (Al-Eisawi 1998). ביטול משקלו הגבוה במדד האנדמיות והפגיעות האפסית בשל היותו צמח מצוקים, גרמה להוצאת כלך שומרוני מרשימת האדומים.

גרדיולוס מדברי מהווה דוגמא לטעות הגדרה שמשנה את כל התמונה לגבי "מצבו האדום": זהו צמח ערבתי השכיח למדי ברמות ירדן ונאסף פעם יחידה בארץ בנגב הצפוני, משם ישנו גם גיליון עשבייה. על פי ממצאים אלה הוא זוכה לערך הנדירות הגבוה ביותר: הוא גדל באתר יחיד ובנוסף לכל הוא גם פריפריאלי מזרחי. אבל, עיון מחודש בגיליון העשבייה שנעשה בעקבות מחקר הצמחים הנדירים, גילה כי יש כאן טעות הגדרה והצמח שיובש בשנת 1928, הוא למעשה ניסנית דו-קרנית. מקרה זה מדגיש את הצורך בבדיקה קפדנית, בבקרה ובאימות מתמיד של נתונים קודמים. דוגמאות נוספות הממחישות את חשיבות השלב הטקסונומי במחקר הצמחים האדומים ניתנות בסוג חוטמית (שמידע, 1981), אולמוס (שמידע, 1993) ,ניסנית (שמידע וליסטון, 1985), חלוק (Liston, 1986), כרכום (Feinbrun and Shmida, 1978) וזהבית (דפני, 1970).

גולנית ערבית או גולנית החוף – חשיבות זנים ותתי-מינים: מין זה הוא בן-שיח נמוך המגיע לגובה של 40 ס"מ, בעל עלים תמימים מאפירים וגלדניים. גולנית ערבית גדלה בעיקר בהר הנגב הגבוה, וכן בסיני ובאדום. אוכלוסיות מבודדות של גולנית ערבית גדלות גם בשרון (פולק, 1984), והן נבדלות בסימנים זעירים מן האוכלוסיות המדבריות. זהרי ב"מגדיר החדש" (1976) הפריד, אם כי בהסתייגות, את אוכלוסיות השרון כמין נפרד גולנית החוף (Globularia alypum), אך הפלורה (1978, Feinbrun – Dothan) נותנת את הגולנית הערבית בארץ כמין אחד.

אם אוכלוסיות החוף של הגולנית מוגדרות כמין נפרד מגולנית ערבית, משתנה תמונת המצב "האדומה" והמין של מישור החוף מקבל מספר אדום גבוה. היות שבספר זה אנו עוקבים אחר "פלורה פלשתינה", לא הופרדו אוכלוסיות מישור החוף לטקסון עצמאי (זן מיוחד או תת-מין) ובהתאם לכך לא נכללו (לצערנו) ברשימת המינים ה"אדומים", למרות שהן עונות על הקריטריונים של מין אדום ועל אף הסכנות הוודאיות הנשקפות להן בשרון.


מקורות המידע

סקרים ראשוניים של מיני צמחים נדירים ובסכנת הכחדה בישראל נעשו עוד בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 ותוצאותיהם תועדו בחוברות של אגמי ודפני (1975) ושל ברלינר (1988). ואולם, התנופה העיקרית לסקרים, לחקר ולתיעוד של המינים הנדירים ניתנה מאז שנת 1979, עם היווסדו של מרכז רת"ם לצמחי ישראל. מאז ועד היום נאספו ונרשמו ברת"ם מאות אלפי תצפיות על התפוצה והפנולוגיה של צמחי הבר בארצנו ((Shmida and Ritman, 1985. מידע זה נאסף במידה רבה באופן אקראי, כתלות בחלון ההתעניינות של חובב הטבע ובאזור בו הוא טייל. חלק גדול מחובבי צמחים אלה חיפש באופן טבעי צמחים נדירים, יפים ועלומי מקום וידע. בהתאם לכך הצטבר במרכז רת"ם מידע יקר מפז אך לא עקבי במרחב ובזמן, אודות מינים נדירים ובסכנת הכחדה. לחומר זה נוספו תצפיות רבות של ותיקי צופי רת"ם המטיילים בטבע מאז שנות השישים ((Salomon and Shmida, 1985.

החומר הכמותי והמסודר שהווה את גלעין הנתונים הראשי של הספר האדום, מבוסס על סקר המינים הנדירים שערך מרכז רת"ם (רשת המידע לצמחי ישראל) במשך תשע שנים (1988-1996) בשיתוף עם רשות הטבע והגנים ובמימונה (שמידע וחובריו, 1992-1999). הספקנו לסקור באופן יסודי ומסודר את גלילות צפון הארץ ומישור החוף (הגליל העליון, הגליל התחתון, עמק עכו, עמק-יזרעאל, הגלבוע, הכרמל, רמות-מנשה, השרון, פלשת והשפלה). יודגש כי גלילות רבות אחרות לא נסקרו באופן מסודר ובמיוחד אמור הדבר לגבי עמק החולה ובקעת כנרות המשופעים בבתי גידול לחים שסבלו מאד משינויים סביבתיים רבים בעשרות השנים האחרונות. בבתי גידול אלה גדלים צמחי מים רבים, קשים מאוד להגדרה, שנאספו בתחילת המאה הקודמת וכיום לא ברור אם הם נכחדו או הגדרתם מוטעית, או שפשוט לא חיפשו ותיעדו אותם. עבור הגלילות בהן נערך סקר מסודר ושיטתי, הוכנו מבעוד מועד רשימת מינים נדירים פוטנציאלית ורשימת בתי-גידול ואתרים מועדפים שבהם יש לבקר ואותם צריך לסקור. הבסיס להכנת רשימות אלה היה ידע מוקדם מן העבר על המקומות שבהם נמצאו מינים אלה מתוך גיליונות עשבייה ועל פי חומר רב שפורסם במגדירי הצמחים, בספרים ובמאמרים העוסקים בצמחיית הארץ (שמידע, 1979-1979; כהן ושמידע, 1988; פרגמן וחבריו 1995,1999, וראה ספרות בסוף הספר). לאחר הכנת הרשימות הופקו חוברות מקדימות ("ילקוטי הצמחים הנדירים", שמידע וחובריו 1992-1999) אודות הצמחים שהם בעדיפות לחיפוש, שהנחו את הסוקרים. באתרים "חמים" בהם נרשמו הצמחים בעבר ו/או בבתי-הגידול שבהם יש סיכוי גבוה לגלות אותם, נערכו סקרי שדה. באופן זה שיטת הסקר הקצתה מאמץ דיגום לא שוויוני לבתי-גידול ואתרים מועדפים. כדי לאזן הטיה זו נדגמו גם חתכים אקראיים ברחבי הגלילה הנסקרת. בגלילות אשר לא נסקרו במחקר פורמלי המשיך לזרום מידע אקראי של חובבי-טבע ומידע מהשתלמויות רתם ומחקרים נוספים, כאשר כל אלה הצטרפו לבסיס המידע, הכולל כיום 650,000 תצפיות אודות התפוצה האקולוגיה והפנולוגיה של צמחי ישראל.

תוך כדי סקרי השדה נעשתה סלקציה על רשימת המינים הפוטנציאלים המקומיים בסכנת הכחדה, מתוך הרשימה של המינים השכיחים לאותה גלילה. הצמחים אשר התברר כי יש להם מספר אתרים גדול הושמטו מהרשימה. בסוף כל הסקרים נעשתה סלקציה ברמה ארצית של המינים שמתבררים כשכיחים (אלה הגדלים ביתור מ-100 אתרים). ואלה נופו מהרשימה. מספר המינים ברשימה שבספר זה הוא אמנם 413, אך לא פחות מ-866 מיני צמחים "אדומים פוטנציאליים" נבדקו בשדה בספרות וגיליונות העשבייה שלהם מוחשבו. במהלך תהליך זה התברר כי מינים רבים ש"נחשדו" כנדירים או כ"אדומים" פוטנציאליים אינם כאלה מכיוון שהם נמצאים באתרים רבים (לדוגמא: רכפת הצבעים, צפורן יהודה, חזרזרת מחוספסת, אספסת מצויצת, כתנן שרוע, גיוניה מכונפת וסהרון משולשל). לעומת זאת נוספו לרשימה מיני צמחים שלגביהם לא שמו לב כי רוב אוכלוסיותיהם נעלמו (כגון-ורבורגינת פקטורובסקי, דוגון ירושלמי).

במסגרת הסקר נספרו או נאמדו גדלי האוכלוסיות של הצמחים הנסקרים ונעשה ניסיון לאמוד את מספר הפרטים הכולל בארץ של כל אחד מהמינים הללו. לכל אתר שבו נמצא "מין אדום פוטנציאלי" נרשם כרטיס מפורט ובו - תיאור בית-הגידול, גודל האוכלוסייה, מצב פנולוגי, חברת צמחים ואומדן ההצלחה הרבייתית.

עוגן חשוב ביותר לבניית בסיס המידע של הצמחים אודות צמחים אדומים פוטנציאליים, מהווה העשבייה הלאומית של צמחיית ישראל בירושלים. כתשתית לסקרים ולצורך בניית הרשימה, מחשבנו כ-8,000 גיליונות עשבייה של הצמחים האדומים הפוטנציאליים ועל פי רישומי התפוצה שלהם ואתרי האיסוף למדנו היכן לחפשם, מהן התכונות הדיאגנוסטיות שלהם ואילו בעיות טקסונומיות עלינו לחקור בשדה. חלק גדול מגיליונות העשבייה הם מהשנים שלפני 1960. עובדה זו אפשרה לנו לקחת את גיליונות העשבייה כנקודת ייחוס ללימוד קצב ההכחדה של האתרים של הצמחים הנידונים. התברר למשל, כי רוב האתרים שמהם נאספו לעשבייה צמחי מים רבים וצמחי חול-חמרה - נהרסו או נכחדו. בדיקה זו אפשרה לנו לאמוד כמותית את קצב ההכחדה של אתרי המין הנידון (=הפגיעות), אחרי 1965 יחסית לשנים שלפני 1965.

בנוסף לנתונים גולמיים של העשבייה נעזרנו בנתוני התפוצה של הפלורה פלשתינה (Zohary, 1966, 1972; Feinbrun- Dothan, 1978, 1986; Danin, 2004) ובפלורות אחרות הקשורות לאזורנו (מצרים, סוריה ולבנון, קפריסין, טורקיה וירדן – ראה ספרות). על אלה נוספו נתונים מכל מגדירי הצמחים, מספרים וממאמרים בעברית ובלועזית אודות תפוצת צמחי ישראל (אהרונסון, 1940; אייג, 1962; איג זהרי ופינברון, 1948; זהרי, 1955, 1959, 1976, 1980; פינברון-דותן ודנין, 1991). נתונים אלה עזרו לנו , בחלק מהמקרים, לחשב את קצבי ההכחדה של אתרי הצמחים.

אחת הבעיות שעמדה בפנינו היא ההבדלים בין נתוני התפוצה של צמחים המופיעים במגדירים ובספרי הפלורות לבין נתוני התפוצה הנמסרים בספר זה. על פי רוב, נתוני התפוצה במגדירים ובספרי הפלורה רחבים יותר ומכילים אזורים ומקומות נוספים. מניין נובע חוסר ההתאמה הזה ומדוע לעתים לא כללנו את כל המקומות והאזורים המצוינים בספרות?

יש לזכור כי ספרי הפלורה והמגדירים נוהגים לצטט מקומות ואזורי תפוצה ממקור אחד למשנהו. כתוצאה מכך יתכן שהפלורות החדשות והמגדירים כוללים הרבה מקומות בהם הצמח נכחד זה מכבר. לדוגמא – מפות התפוצה של קערורית, ברולה ונאדיד המופיעות באטלס התפוצה של צמחי ארץ ישראל (Danin, 2004). כמו כן שכיחים למדי אזכורי מקומות מסופקים וטעויות שנכתבו במקור אחד ומצוטטים לאחר מכן מספר לספר. ספרי פלורה ומגדירים אינם נוהגים בדרך כלל לבטל בציטוטיהם אזכורים של מקומות גיאוגרפיים שצויינו במקורות קודמים. מכיוון שאנו עוסקים בצמחים "אדומים" שרבים מהם נדירים ומספר אתריהם בישראל קטן מאד וכל מידע על אתרי תפוצתם הוא קריטי, מצאנו לנכון לנהוג במשנה זהירות בכל הנוגע למידע על תפוצה גיאוגרפית ונמנענו מלציין אוטומטית את כל האתרים הנזכרים בספרות. המידע שלנו אודות אתרי התפוצה של המינים התבסס על איתור האוכלוסיות בשדה תוך בירור קיומן במקום או הכחדתן ממנו. בחלק מהמקרים אנו מעריכים כי הייתה טעות כלשהי בהגדרה או בציטוט המקור הספרותי. בדרך זו, שניסתה להגיע ככל האפשר למידע על התפוצה הממשית העכשווית של כל מין, יכולנו להעריך בצורה מדויקת יותר את מידת הסיכון לכל מין. בכך מנענו מצב שדווקא מינים מסופקים באתרים מסופקים יקבלו עדיפות עליונה לשימור ולעומתם מיני צמחים אחרים המצויים ככל הנראה בסיכון, יקבלו מספר אדום נמוך יותר בגלל נתוני תפוצה מוגזמים חסרי ביסוס מהשדה.

לסיכום, התרומה החשובה ביותר למידע על תפוצת מיני הצמחים התקבלה מבסיס המידע של מרכז רת"ם, הכולל 650,000 רשומות של תצפיות אודות כלל צמחי ישראל, ובתוכן גם תצפיות רבות על המינים האדומים הפוטנציאליים אשר נאספו או נרשמו מחוץ למסגרת סקר המינים הנדירים. בסיס נתונים זה נבנה והצטבר מאז 1979 על ידי מידע שנשלח מחובבי טבע מיומנים אשר סיירו בכל רחבי הארץ והגיעו לפינות רבות מהם לא היה כל מידע קודם על צמחיית האזור. נתונים אלה השלימו את נתוני הסקרים, העשבייה והספרות ואפשרו להציג תמונה יותר מקיפה ומדויקת על אתרי התפוצה של המינים בסכנת הכחדה.


הצגת המידע על המינים

הספר מכיל טקסטים המתארים את הצמחים האדומים בפורמאט של ערכים אנציקלופדיים. בכרך א' נכללו 204 צמחים אדומים באות א' עד האות כ' ובכרך ב' יתוארו 209 מינים נוספים באותיות ל'-ת'.

תיאור הצמחים האדומים מובא בסדר א'-ב' של שמות הצמחים . לצד השם מופיע ציור הצמח מתוך הפלורה פלשתינה ומפת תפוצה בישראל.

החלק התיאורי על כל צמח "אדום" בנוי מהמרכיבים הבאים:


תעודת זהות

פרטים כלליים על הצמח: שם הצמח בעברית, ערבית, שם מדעי ומחבר, שמות נרדפים, שם משפחה בעברית ולועזית/לטינית, אקוסיסטמה בארץ, כורוטיפ (טיפוס תפוצה עולמי), אתר מומלץ לשימור (לפי הערכת המצב העכשווית). צמח מוגן ו/או נכחד ליד שם הצמח בעיברית.


שמות הצמחים בעברית