מבואות הספר האדום

להלן מובאים פרקי המבואות וסיכומים מתוך "הספר האדום - צמחים בסכנת הכחדה בישראל" מאת פרופ' אבי שמידע, ד"ר גדי פולק וד"ר אורי פרגמן-ספיר.

מימין מופיעים ראשי הפרקים. ניתן ללחוץ על כל פרק, ולראות את סעיפיו. 

לחיצה על מפה או תרשים תביא להגדלתם.

לחיפוש מינים השתמשו בתפריט החיפוש של האתר. לחיפוש בגוף הטקסט, השתמשו כרגיל בCTRL+F בעמוד זה.

קריאה מהנה! 

        צוות האתר

חובבי טבע רבים השתתפו בשלבים השונים של איסוף המידע לספר האדום . חברי רת"ם - מרכז המידע לצמחי ישראל אשר בטיוליהם ברחבי הארץ במסגרת השתלמויות רת"ם ובסיורים עצמאיים, שלחו מידע יקר מפז אודות התפוצה והפנולוגיה של צמחים נדירים ועל מינים בעלי פוטנציאל להימנות על קבוצת המינים האדומים. לכל אלה אנו חבים תודה: אורה חסין, אילן זהרוני, איתן ג'קסון, איתן שפירא, אלידע יחזקאל, אמוץ דפני, אריה אוהד, גבי אברהם, גברי שיאון, דפנה כרמלי, הגר לשנר, הדס פרג, זמירה רוזן, חוה להב, יאיר אור, יהודה מרטה, יואב גרטמן וחבורתו, יוסי לב-ארי, מייק לבנה, מיכה ארז, מיכל אוקו, מרטינה פטרו, משה אגמי, נועם ברשי, נטע אור, עוז גולן, עזריה אלון, עמי זהבי, עמית מנדלסון ודודי ריבנר, עתי יפה, קלאוס הולצאפפל, רודיגר פרסה, רן לוטן, שאולי בקרמן, שאולי רביד, שוקה רווק, שיר ורד, שמיל קליין, שרה ודן אדר.

מבין אנשי רשות הטבע והגנים נציין את החברים אשר התמידו במאמצים לאיתור הצמחים בסכנה: אביבה רבינוביץ, בני שלמון, דידי קפלן, זאב קולר, טליה אורון, מיכאל בלכר, מרגרטה וולצ'ק, עמוס סבח.

רשות הטבע והגנים היא אשר קידמה את הפרוייקט. אנו חבים תודה לפרופ' אבי פרבולוצקי (ראש חטיבת המדע לשעבר) ולד"ר אליעזר פרנקנברג (המשנה למדען הראשי, יוזם הפרוייקט וראש חטיב המדע לשעבר) על מעורבותם ועל האמצעים שאותם דאגו להעמיד לצורך הוצאת הספר לאור.

ספר זה לא יכול היה לצאת לאור ללא שלושה אנשים אשר פעלו וניהלו בשלבים שונים את סקר המינים הנדירים מטעם "רת"ם" – מרכז המידע לצמחי ישראל: אלה הם ד"ר אורי פרגמן, ד"ר יובל ספיר ועופר כוהן. כל אחד בתחומו תרם רבות לפיתוח ה"מודל הישראלי" של סקר מינים נדירים ובסכנה, ולאימוץ האסטרטגיה לבחירת רשימת הצמחים האדומים לארץ-ישראל.

תודה מיוחדת למימי רון, מנהלת הגן-הבוטני בהר הצופים אשר מזה שנים רבות אוספת ידע יקר מפז אודות התפוצה של צמחיית הבר של ישראל, ולהגר לשנר, האוצרת של העשבייה הלאומית של צמחיית ישראל.

תודה לחברי הוועדה המקצועית לנושא "הספר האדום של צמחי ישראל": ד"ר אליעזר פרנקנברג, פרופ' גדעון נאמן, ד"ר דידי קפלן, פרופ' דיני איזיקוביץ, ד"ר מרגרטה וולצ'ק, פרופ' מרדכי כסלו וד"ר עוזי פז, על שעזרו לנו להחליט בנושאים מדעיים, בנושאי שמירת טבע הקשורים לבחירת רשימת הצמחים האדומים ובנושאים טכניים של הצגת החומר בספר.

אי אפשר לא לסיים בתודות למי שכבר לא עמנו... פרופ' מיכאל זהרי אשר הנחיל לאחד ממחברי הספר (א.ש.) ולרבים מקהילת הבוטנאים וחובבי הצמחים ברחבי הארץ את הידע שעליו מושתת ספר זה.

ספר זה הוא שני בסדרה של ספרים אדומים בישראל. הספר האדום הראשון בעריכת עמית דולב ואבי פרבולוצקי פורסם בשנת 2002, ועסק בחולייתנים. ספר זה עוסק בצמחים, והוא מתאר רק את מחצית ממיני הצמחים "האדומים" בישראל. לאחר פרסום הספר השני של מיני הצמחים "האדומים", יהיה צורך בספר אדום לחסרי חוליות הראויים להגדרה "אדומים". סדרה כזו של ספרים אדומים תקרב את ישראל למשפחת המדינות המתקדמות בטיפולן בטבע ובשמירתו.

האיומים על בתי הגידול ואוכלוסיות הצמחים ובעלי החיים ידועים: הרס ופיצול בתי גידול, שימוש לא מבוקר במשאבי טבע (קטיף, כריתה, ציד, דיג), פלישה של מינים זרים על חשבון הפאונה הפלורה המקומיים וגידול באוכלוסיות של מינים מלווי אדם. יש לזכור שאוכלוסיית ישראל גדלה בקצב של כ-2% בשנה, קצב מהיר ביותר בהשוואה לרוב מדינות העולם המערבי, ולגידול זה מתלווה פגיעה הולכת וגדלה בשטחים הפתוחים ובמינים המתקיימים בהם.

אחת התוצאות המרכזיות של פעולות מעשי ידי אדם אלו היא הקטנה בגודלן של אוכלוסיות, עד למצב של סכנת הכחדה. כדי לשמור על המינים בסכנה, יש להכיר אותם ואת בית גידולם, להכיר את השינויים בגודל אוכלוסיותיהם ולהבין מדוע הם מתמעטים. הספרים האדומים הם שלב נחוץ באיסוף הידע על המינים שבסכנה (אדומים).

מה זה מין נדיר, ומתי הוא בסכנה? שאלות אלה נראות לכאורה טריוויאליות, אך אין הדבר כך. יש שני פרמטרים מרכזיים ההופכים מין לנדיר. מין יכול להיות נדיר כאשר אוכלוסיותיו הולכות וקטנות, או כאשר תפוצתו מוגבלת ביותר. כלומר, גם כאשר המין חי באלפי אתרים, אך בכל אתר אוכלוסייתו קטנה, הוא נחשב לנדיר, אך גם אם הוא נמצא באתר אחד בלבד וגודל האוכלוסייה מונה אלפים רבים של פרטים, הוא נחשב לנדיר. הצרוף של השניים (אוכלוסיות קטנות במעט אתרים), מחזק את עצמת הנדירות של המין. אין הסכמה בין האקולוגים בעולם לגבי הגדרת הנדירות. כותבי הספר האדום בחרו לתת דגש מיוחד למספר האתרים בהם המין מתקיים, ולעניות דעתי, נכון הם בחרו. הפיתוח יכול בהינף יד לפגוע באתר מרכזי שבו מתקיים מין נדיר, וכך להקטין את סיכויי השרידה של המין עד להכחדה. כלומר, מין נדיר הופך למין בסכנה בעיקר כאשר מספר האתרים בהם הוא מתקיים הוא נמוך, קל וחומר כאשר גודל האוכלוסיות של מין זה בכל האתרים בהם הוא מתקיים הוא קטן.

למה חשוב לשמור על מינים בסכנת הכחדה? ההערכה היא שרק חלק מזערי מכלל המינים שהיו אי פעם על פני כדור הארץ חיים בו היום. כלומר, רוב המינים שחיו על פני כדור הארץ נכחדו, ללא השפעת האדם, בתהליכי האבולוציה המונעים על ידי הברירה הטבעית. לפיכך, יהיה מי שיטען שהניסיון להציל מינים נדירים מהכחדה הוא בחינת התערבות בתהליכים טבעיים. אולם, זה המקום שבו ניצבת שמירת הטבע. הסיבה לכך שמינים רבים נכחדו מפני כדור הארץ בדורות האחרונים איננה רק הברירה הטבעית, אלא ברירה אנושית – האדם על פעולותיו ההרסניות והבלתי מתחשבות בסביבה הפך לגורם מרכזי להיעלמות מינים. מטרה מרכזית של שמירת הטבע היא לבלום תהליכים אלה, ולאושש אוכלוסיות של מינים המצויים בסכנה.

פרסום הספר האדום לא יפתור את הבעיות הניצבות בפני שמירת הטבע בישראל, ובדאי שלא יביא מזור לאוכלוסיות של מינים בסכנה. אולם, ספר זה, ישמש אותנו ככלי מרכזי באישוש מינים אלה, והוצאתם ממעמד של מינים בסכנה למעמד של מינים שאינם זקוקים להגנה מיוחדת.

אני מבקש להודות למחברים, פרופ' אבי שמידע וד"ר גד פולק על החיבור המרתק הזה, ועל תרומתם לשמירת הטבע בישראל. ד"ר אליעזר פרנקנברג מחטיבת מדע ברט"ג לווה בנאמנות פרויקט זה מתחילת דרכו. יבואו כולם על הברכה.

ד"ר יהושע שקדי

מדען ראשי

משרד הגנת הסביבה נושא באחריות לשימור המגוון הביולוגי בישראל. במסגרת אחריות זו, מקדם המשרד בימים אלו את התכנית הלאומית למגוון ביולוגי.

עושר מיני מצחי הבר של ישראל גדול מאוד, יחסית לשטחה המצומצם והינו בעל ערך בינלאומי. לנוכח הסיכונים הסביבתיים הגוברים והולכים, שומה עלינו להכיר בהם כמשאב חיוני ולשמור אותם לדורות הבאים. 413 מיני צמחים בישראל מאופיינים כ"אדומים" – הם מצויים כיום בסכנת הכחדה, העלולה לגרוע אותם מתוך המגוון הביולוגי הארצי המונה 2388 מינים של צמחי בר.

שימורו של המגוון הביולוגי מחייב בראש ובראשונה יד אקולוגי-ביולוגי של המינים השונים, מיפוי אתרי תפוצתם והערכת האיומים הנשקפים להם. הכרת הצמחים ה"אדומים" הללו, שרבים מהם נדירים ואנדמיים לישראל, היא נחלתם של מתי מעט מומחים. מכאן עולה החשיבות הגדולה של הספרים האדומים, המציגים את הידע על המינים האלה – פרי תצפיות ומחקר רבי שנים, וחושפים אותו לציבור. הספר האדום של צמחי ישראל מונה ומתאר את קבוצת מיני הצמחים המצויים בסכנת ההכחדה הגדולה ביותר ולפיכך בעלת העדיפות הגבוהה ביותר לשימור והגנה. הוא קובע, לאחר מחקר מעמיק, מהם הצמחים האדומים של ישראל, מציב סדר עדיפות פנימי להגנתם, ומפרט לגבי כל מין את הביולוגיה שלו, את האיומים השונים שלהם הוא נתון ומציע דרכים לממשק. בכך ניתנת לגופים הממלכתיים, כמו המשרד להגנת הסביבה ורשות הטבע והגנים, היכולת לקבל החלטות מקצועיות על בסיס מדעי מוצק ולנקוט מדיניות שימור נאותה.

ידיעותיהם וכישוריהם של המחברים פרופ' אבי שמידע וד"ר גד פולק, הביאו ליצירת הספר האדום של צמחי ישראל, ששם אותו בשורה הראשונה ברמתו המקצועית ובאיכותו עם הספרות הבינלאומית מסוגו בעולם. אין ספר שהספר האדום של צמחי ישראל, יסייע לכל הנוגעים בדבר, להכיר ולשמור על עולם הצומח הייחודי של ישראל.

מנחם זלוצקי

ראש אגף שטחים פתוחים

"שמירת טבע" אינה עוד נטע זר בשפה העברית ובעולם המושגים של מדינת ישראל במאה ה-21. זוהי מציאות מוכרת ומטבע לשונית שגורה, לעתים אף שחוקה, ומהווה חלק מה - "bon ton" הישראלי. לא כך היה מאז ומתמיד. בשנת 1953, עד כמה שזה ישמע מוזר, השפה העברית טרם הכירה את המושג "שמוּרת טבע" והציונית לא הכירה בלגיטימיות שלו.

שמירת הטבע זכתה מאז להכרה, "התבגרה", ותמורות ושינויים לא מעטים חלו במהותה ובדגשיה – בארץ כמו גם ברחבי העולם.

הצעדים הראשונים לשמירת הטבע והנוף בארץ ישראל ננקטו על ידי ממשלת המנדט הבריטי. לאחר 400 שנות הזנחה של השלטון העות'מני, ומשק גזל של אוצרות הטבע בארץ, נחקק בשנת 1924 חוק הצייד. שנתיים אחר כך פורסמה "פקודת היערות". זו אפשרה הכרזה על "אזורים מיוחדים ליער" וסיווגה "אזורים סגורים", בהם נאסרו פעולות כריתה או רעייה. לפי הוראותיה של הפקודה נאסר גם לקצץ, לכרות, לשרוף או להשחית בכל דרך אחרת "עצים מוגנים" שמחוץ לשטחי היער. הפקודה התייחסה לעצים בלבד. הסירה הקוצנית, שנפגעה קשות על ידי עושי הסיד הייתה החריג היחיד. היא הוגדרה בפקודה כ"עץ" וכך ניתן היה למנוע את כריתתה וזאת על מנת למנוע את חשיפת פני השטח ולצמצם את נזקי סחף הקרקע.

אלכסנדר אייג, הנחשב לאבי הבוטנאים בארץ ישראל, לא הסתפק בהגנה שניתנה במסגרת פקודת היערות. ב-1926, באותה שנה בה התפרסמה פקודת היערות, ומן הסתם כתגובה אליה, הוא כתב: "… במצב של דינמיקה אינטנסיבית נמצא כיום עולם הצומח של ארץ ישראל. אופני העיבוד החקלאיים המודרניים, הבאים עם העלייה העברית, מחוללים שינויים יסודיים בהרכבו. פורמציות שלמות של צמחיית הארץ, כמו זו למשל של הביצות, הולכות ונעלמות מתוכה…" ומסקנתו הייתה: "על המתעניינים בטבע הארץ וגורלה להתארגן לאגודה לשם הגנת טבע הארץ…" לזעקתו זו לא היה המשך אלא רק לאחר קום המדינה. בשנת 1949, קרא הזואולוג היינריך מנדלסון להקמת "וועדה לשמירת הטבע". וועדה זו קמה ב- 1951. בין חבריה היו, בנוסף למנדלסון עצמו, גם הבוטנאים מיכאל זהרי ונעמי פיינברון, מהאוניברסיטה העברית - מחבריהם של המגדיר הראשון של צמחי ארץ ישראל; הבוטנאי יעקב גליל - אף הוא, כמנדלסון, מ"האבות המייסדים" של אוניברסיטת ת"א; הזואולוגים אלכסנדר ברש וחיים מירום, הסופרת דבורה אילון סירני ויעקב הופיין – ממנהלי בנק לאומי לישראל ומחברו של מגדיר הזוחלים הראשון.

אחת מפעולותיה הראשונות של הוועדה לשמירת הטבע הייתה ליזום החלטת ממשלה שתאסור כל ציד ברחבי ישראל למשך שנה תמימה. אך מכלול פעילויותיה היה איטי והססני. את ראשיתה המעשי של שמירת הטבע בארץ ניתן לראות בתחילתן של עבודות ייבוש ביצות החולה, אוצר בלום של נוף וטבע. החזון הציוני הלך והתגשם. "השממה" נחשבה כאויב ואחת דינה - להעלם. ושממה היא כל שטח שאינו בעיבוד חקלאי - מדבר, שדות בור, חולות וטרשים, שלא לדבר על ביצות. אניטה שפירא כתבה בהקשר זה: "אחד האתוסים המרכזיים של היישוב היה אתוס הבניין... הזכות על הארץ נקנית קודם כל בעבודה, ובסופו של דבר תהיה הארץ שייכת למי ש"גאל" אותה מן השממה, למי שהפך אדמת בור לארץ נושבת". המשורר נתן אלתרמן היטיב לבטא את רוח הדברים האלה: "עורי שממה דינך נחתך אנו באים לכבוש אותך"! וכך שמה של התערוכה הגדולה, אשר התקיימה ב- 1953 בבנייני האומה, ונועדה להמחיש את הישגיה של המדינה שאך זה קמה, היה "כיבוש השממה". לא הפרחה אלא כיבוש! כיאה לאויב וצר שיש להדבירו ולהכניעו. ולא רק שירו של אלתרמן עמד לנגד עיניהם של האחראים לתערוכה. שמה היטיב לבטא את יחסו של הממסד. והנה קם קומץ אנשים שהעז לומר: עִצְרו! הותירו שריד ל"ארץ הקדחת", קַצְרו את מידותיה של 'שלמת הבטון והמלט', שנחשבה אז לשיא האופנה הציונית.

ב- 1953 פרסמה הוועדה לשמירה על הטבע "קול קורא" לשמור כ"אזורים מוגנים" על שרידי היערות בכרמל, בגליל העליון ובאזור שבין קיבוץ שער העמקים לנווה יער. הם תבעו גם "שיש לקבוע אזורים מוגנים במרחבי הנגב. יש להקצות למטרה זו שטחים רחבי ידיים". וכאמור המושג "שמורת טבע" טרם נולד. הקול הקורא מדבר על כן על "רזרבאטים" ומדגיש גם כי יש לדאוג "להקצאת שטחים קטנים לרזרבאטים בחולות" וכן ל"שטחים קטנים מוגנים בגבעות הכורכר באזור החוף" וכמובן בביצות החולה. בתמימותם הם האמינו כי די יהיה בתזכירים מנוסחים היטב על מנת למנוע הרס נופים ופגיעה בחי ובצומח. עד מהרה התברר כי אין די באלה, ולו גם הם חתומים בידי אנשי מדע מכובדים וידועי שם, על מנת להשפיע על מקבלי ההחלטות. התברר כי דרושה פעילות ממשית. כך נוסדה עוד ב- 1953 החברה להגנת הטבע. יוזמי הקמתה היו עזריה אלון ואמוץ זהבי. במסגרתה של החברה קם מערך ראשון של פקחים/מדריכים. רובם היו אז סטודנטים בראשית דרכם; מהם שהפכו במרוצת השנים לפרופסורים ידועי שם. הם עבדו בחברה במשרה חלקית בלבד, לרוב רק יום בשבוע.

מהר התברר כי לא די גם באלה, מה גם שמצבה הכספי של החברה להגנת הטבע לא איפשר להרחיב את מעגלי פעילותה בקצב המתבקש בתוקף הנסיבות. אמוץ, הרוח החיה בשמירת הטבע באותן שנים, הצליח לשכנע את משרד החקלאות כי מן הראוי שמשרד ממשלתי ישא באחריות לשמירת הטבע. כך קם בשנת 1959 "המדור לשמירה על הטבע" במשרד החקלאות, שהייתה לי הזכות לעמוד בראשו.

אחד מהיעדים הראשונים היה לאתר את השטחים הראויים לשימור ואשר יוכרזו בבוא היום כ"שמורות טבע". האמנו אז כי די יהיה בהכרזת השמורות על מנת להבטיח את עתיד קיומם של החי והצומח בארץ. עצם העובדה כי הרעיון זכה להכרה על ידי משרד החקלאות מנהל מקרקעי ישראל וקרן קיימת לישראל היה הישג גדול ביותר, אף כי במסגרת הדיונים הקשים שהתנהלו מול גורמים אלה הצעותינו לשמורות הטבע צומצמו בשעור ניכר ונדחסו למיטות סדום.

בשנת 1963 הוגשה לכנסת הצעת חוק "גנים לאומיים ושמורות טבע". היה זה צעד גדול וחשוב לקידום רעיון שמירת הטבע, אלא שברור היה לנו כי לא די ב"היכלי" השמורות. חשבנו כי מן הראוי לשמור, בין היתר, על מרבדי פרחי הבר באשר הם – בשולי כבישים, ביערות נטועים ובחורשים טבעיים, בשדות מרעה ובשולי שדות עיבוד. כבר ב"קול הקורא" של "הוועדה להגנת הטבע" נכלל פרק שכותרתו "ההגנה על פרחי הבר". קטיף פרחי בר היה בילוי משפחתי מקובל באותם ימים. משפחות משפחות נהגו אז לצאת להר ולגיא ולשוב עם צרורות גדולים של פרחים בידיהם. לא פלא כי משטחי הפריחה הלכו והתרחקו ממקומות היישוב. המטרה העיקרית בהוספת הפרק על "ערכי טבע מוגנים" לחוק גנים לאומיים ושמורות טבע הייתה לאִפשר להכריז על "פרחי הבר המוגנים" - למנוע את השמדתם בקטיף ולאסור על מכירתם. הוא יועד, בראש ובראשונה, לשמור על הפרחים הגדולים, היפים כגון נרקיסים, רקפות, כלניות ותורמוסים. אלה נקטפו אז צרורות צרורות ונמכרו לאורך כבישי הארץ וברחובות הערים. האיריסים[1] הגדולים והיפים – כאיריס הארגמן ואיריס הגלבוע היוו יעד מועדף לקטיף של יודעי ח"ן. המהדרים טרחו ותרו אחר יקינטונים, אדמוניות ומיני סחלב. הרבו אז גם לעקור פקעות ובצלים של חבצלות החוף, חלמוניות ואיריסים לגינות הנוי.

החוק העניק את המסגרת. צריך היה לקבוע על מי הוא יפרוש את חסותו. המטרה הראשונית הייתה לשמור ולהגן רק על אותם צמחים שפרחיהם משכו את העין ואת היד... היה ברור על כן כי רשימת הפרחים המוגנים צריכה להיות פשוטה ככל האפשר, על מנת להסיר ספקות ולמנוע בלבול וטעויות. כך לדוגמה הוכרזו כל מיני האיריסים כמוגנים, לרבות האיריס המצוי והאיריס הארצישראלי, שהיו ועודם "טרמפיסטים" שאינם זקוקים, ולא היו זקוקים גם אז, להגנה. היה קל ופשוט, ובעיקר מבחינה הסברתית, להכריז על האיריס באשר הוא כפרח מוגן מאשר להתחיל ולפרט מי מממיניו מוגן ומי לא. כך גם הוכרזו "מוגנים" כ- 30 בני משפחת הסחלביים, לרבות הסחלב הפרפרני, השכיח והנפוץ למדי, או דבורנית שחומה, שלה פרח קטן וצנוע, עד כי בקושי מבחינים בו ואין כלל מי שחפץ לקטפו. זאת על מנת להבטיח את הגנתם של הסחלבים הנדירים והאטרקטיביים כגון דבורנית הדבורה והשנק.

כדי לפשט את רשימת "המוגנים" לא נכללו בה בשלב הראשון, ביודעין, מינים נדירים, שהיה יסוד סביר להניח כי יד אדם רגיל ממילא לא תגיע אליהם, ושהסכנה האורבת להם היא בפעולות העלולות לשנות את התשתית – ניקוז, הכשרת קרקע כבדה, כריית חול וכורכר וכיוצא באלה. על מנת למנוע פעולות אלה ולשמור על הצמחים הנדירים האלה חשבנו כי התשובה היא הכרזת שמורות הטבע.

 אך היה ברור כי לא די בחקיקה לכשעצמה. שאלת המפתח הייתה כיצד להפיץ את תודעת השמירה על פרחי הבר ואיסור קטיפתם בקרב הציבור הרחב? כיצד מחדירים נושא כה זר ובלתי מוכר לתודעה? כיצד משכנעים את הציבור כי פרחים של אף אחד שייכים בעצם לכולם ולאף אחד אין את הזכות לקטפם? ואפילו "עמך ישראל" ישתכנע כי יש פרחים שאסור לקטפם, איך ידע להבחין בין פרח מוגן ל"סתם פרח"? ומי יפקח על אכיפת התקנות?

יצאנו אז במערך מורכב ומשולב של הסברה: הרצאות, שיחות ברדיו (טלויזיה טרם הייתה), פינה שבועית בכל אחד מהעיתונים היומיים שראו אז אור כגון "דבר" "הצופה" "על המשמר" "הבוקר" "למרחב" ואחרים, שחדלו כבר לפני שנים מלראות אור. גייסנו פקחים מתנדבים רבים, שיצאו לתורנויות שמירה באתרים המיועדים לקטיף. ומעבר לכל אלה – הדפסנו פלקט צבעוני, הדור ויפה, שהופץ בכל מוסדות החינוך בארץ כמו גם במשרדים ובמקומות ציבוריים אחרים, ובו כל פרחי הבר המוגנים, תחת הסיסמה: "צא לנוף אך אל תקטוף". לא בכדי בחר איגוד המפרסמים הישראלי, במשאל ליום השנה ה- 50 של המדינה, את המסע להגנת פרחי הבר כמסע הפרסומת הטוב ביותר בתולדות המדינה.

הפרחים הדורי המראה לא היו הצמחים היחידים שזכו להגנת החוק. על אלה נמנים גם כל מיני השרכים. על אחדים מהם איימה סכנת הכחדה בשל איסוף על ידי חובביהם הנלהבים. גם 23 מיני עצים, ובהם עצים פורחים כגון השקדיה, כליל החורש והרותם, ושלא זכו להגנה במסגרת "פקודת היערות", הוכרזו כערכי טבע מוגנים, על מנת למנוע את החבלה הפראית בענפיהם.

לאחר מלחמת 6 הימים נוספו לרשימת הצמחים המוגנים גם האזוב, הקורנית המקורקפת והמרווה המשולשת. צמחים אלה היו בשימושו של האדם, לתבלין ולרפואה, מאז ומקדם, אלא שעתה שגשג לפתע המסחר בהם. הם יוצאו במכוניות עמוסות לעייפה עד לכווית ולקטאר ונוצר חשש לקיומם.

אולם, ואין להכחיש זאת, הכרזת ערכי הטבע המוגנים, ובעיקר זו של פרחי הבר,לא נעשתה על סמך שקלול של מכלול נתונים אלא על פי מידע חלקי בלבד. גם לאינטואיציה היה חלק בהחלטה. הספר האדום של הצמחים בא לתקן עיוות זה. ובינתיים גם השתרשה התודעה של שמירת הטבע. "ירוק" אינו עוד שם נרדף לפרי בוסר אלא תו היכר של מודעות סביבתית. התשתית שנוצרה באמצעות "פרחי הבר המוגנים" מאפשרת כיום להוסיף עוד נדבך לשמירת נופי הארץ על כל רכיביהם.

הספר האדום מרכז, בפעם הראשונה, את כל הצמחים הנדירים ברחבי ארץ ישראל, בין שהם נושאים פרחים הדורי מראה ובין שהם קטנים וצנועים, על פי קריטריונים אוביקטיביים ונקווה כי הוא יתרום לשמירת הטבע כפי שפרחי הבר תרמו לכך לפני כ- 40 שנה.

למעלה מ-400 מינים של צמחי בר נמצאים בסכנת הכחדה בישראל. הספר האדום של צמחי ישראל, כמו כל הספרים האדומים המתפרסמים בעולם, נועל להעלות את המודעות אודותם בקרב מקבלי ההחלטות, אנשי שמירת הסביבה והקהל הרחב ולסייע בשמירה על מיני הצמחים הנמצאים בדרגת סיכון גבוהה להכחדה (Partel et al, 2005; Myers et al., 2000; Pitman and Jorgensen 2002.). 413 המינים שבסכנת הכחדה הכלולים בספר האדום, מהווים קבוצה נבחרת בקרב צמחי הבר של ישראל. הספר פורש את המידע עליהם ובאמצעותו הקורא יוכל ללמוד אודות נושאים כלליים בשמירת טבע, לקבל תובנות נוספות בסוגיות המגוון הביולוגי ולהתוודע אל פעולות הנדרשות לשמירת אלפי צמחים בסכנה נוספים ברחבי העולם.

הספר מסכם בשני כרכיו פרויקט רחב-היקף ומביא ידע נרחב ומעמיק של ספרות ושל "ידע שדה" על יותר מארבע מאות מיני צמחים, אשר נאסף וגובש תוך מחקר מתמשך מאז 1988. בחירת מצבת המינים ה"אדומים" בספר זה נעשתה לאחר בדיקה של כל צמחי הבר של ישראל (2388 מינים) ולאחר ברירה מתוך 866 מיני צמחים פוטנציאלים להיות מינים אדומים בישראל, על יסוד קריטריונים כמותיים מפורטים. לעומת רשימות אחרות של מיני צמחים "אדומים", שבהן מציינים באופן כללי קריטריונים לאיפיון צמחים האדומים אך אלה אינם מוגדרים במדויק לכל צמח, הרי שבספר זה קבענו שש אמות מידה ברורות ומדויקות שעל פי ערכיהן הכמותיים יוגדר מין צמח כמין "אדום" בסכנת הכחדה. עם זאת יש לזכור שכל מערכת קריטריונים מתמטית היא ביסודה "אכזרית" ובלתי מתחשבת וכתוצאה מכך נשארו מחוץ לרשימה צמחים אשר רבים מחובבי הטבע יטענו שחשוב מאוד להכריזם כצמחים אדומים ומוגנים. לפיכך, אפשר לראות ב- 413 הצמחים שאכן נכללו בספר האדום בבחינת רשימה בסיסית וראשונית, שבעקבותיה ניתן יהיה לשקול הרחבה למינים חשובים נוספים בצמחיית ישראל והאזור במגמה לסייע בשימורם ובמניעת הכחדתם.

הספר האדום של צמחי ישראל "בוחר" כאמור את קבוצת הצמחים האדומים ומסכם את הידע הקיים אודות מיני צמחים שבסכנת הכחדה; הוא נועד ולהוות בסיס למדיניות שימור צמחים במדינת ישראל. חשוב אפוא לדעת, שרשימת המינים הכלולה בו, איננה הרשימה של המינים המוגנים על פי החוק כיום, אך היא מהווה המלצה מדעית לאמץ את הצמחים הכלולים בה ברשימת המינים המוגנים בחוק בעתיד. גם במדינות רבות אחרות קיימת בפועל הפרדה בין מינים מוגנים על פי חוק לבין מינים "אדומים" , כאשר רשימות אלה חופפות בחלקן ( Longh et al. 2003). (ראה גם דיון מפורט בפרק "סוגיות באפיון מיני צמחים אדומים").

הספר האדום מתעד את מצבם של מיני הצמחים בטבע תוך הסתכלות על המין כיחידת הבסיס לשימור המגוון הביולוגי. אחת הסכנות הגדולות למגוון הביולוגי בעולם ובישראל, היא היעלמותם של מיני צמחים ובעלי חיים וצמצום אוכלוסיותיהם ושטחי מחייתם בקצב הולך וגובר ( Pitman and Jorgensen, 2002; Olson and Dinnerstein, 1998). ההכחדה המסיבית של אורגניזמים היא תוצאה ישירה של פעילויות האדם המתבטאת בהסבת שטחים לחקלאות, בניצול הולך וגובר של היערות (במיוחד היער הטרופי), ובעיקר בעיור ובפיתוח תשתיות תעשייתיות ותחבורתיות. תהליכים נמרצים אלה יוצרים איומים על המגוון הביולוגי בדרך של הרס ואובדן בתי גידול, קיטוע, דרדור באיכות של בתי גידול טבעיים (לדוגמה – מדבור או זיהום מקווי מים), ניצול יתר של צמחים ובעלי חיים מהטבע, התפשטות של מינים פולשים ומחלות, ושינויים המתחוללים עקב ההתחממות הגלובלית ( Gaston and Spicer, 2004; Pullin, 2002; Primack, 1995,2004). ישראל, כאחת הארצות הצפופות בעולם, חשופה במיוחד לסיכונים הללו ועל כן נדרשים פעולות ומאמצים על מנת לשמור ככל האפשר את המגוון הביולוגי הטבעי. זאת בכדי להמשיך לספק את השירותים האקולוגיים הנחוצים לקיימות של המערכות האקולוגיות ולתועלת בני האדם. מינים המצויים בסכנת הכחדה הינם חלק נכבד מכלל המגוון הביולוגי בכל מקום ומהווים סמן מובהק למידת הפגיעה בו ולקביעת קדימויות בהגנה ובשימור.

מאמץ רב מושקע בארץ על ידי גופי שמירת טבע בשימור המגוון הביולוגי ובהגנה על מינים בסיכון, אך הכוחות הם דלים וכמוהם התקציבים. את המשאבים המוגבלים אי אפשר לחלק בין כל הצרכים במידה שווה, ולכן צריך לדרג את ערכי הטבע ולקבוע קדימויות כדי להחליט מי חשוב יותר לשימור ( (Myers et al., 2000; Partel et al., 1994. באשר לצמחי הבר, ברור כי יש חשיבות רבה בשימורם ובהגנתם של מיני צמחים יפים ואטרקטיביים כמו הנרקיס והכרכום, האירוס והצבעוני ולמנוע מצב שהללו יגיעו לסכנת הכחדה בגלל קטיפה לא מבוקרת. מינים אלה מוגנים זה מכבר על פי חוק, אך יש לזכור, כי כל המינים הללו נפוצים למדי בישראל. לעומתם, ישנם מינים רבים בישראל שהם נדירים מאד וצנועים למראה, כמו למשל עטיינית פקטורי, אגמון שרוע, כריך נמוך, אולדנית הכף, עטיה זעירה, אנטינורית האיים, סגל תמים, אספקלריית הכלאים, זרעזיף המדבר, אשר אינם שמורים על פי חוק ולדעת רבים, לא פחות חשוב לשמור עליהם בהשוואת לנרקיס וצבעוני. יתרה מזו, מינים כמו ורבורגינת פקטורובסקי, עטיינית מגובבת, טופח עדשתי, קחוון קצר-פירות, בקית יזרעאל, בקית החולה, דבקת פלשת, חומעת האוירון, זמזומית ורבורג ומושיובית גלילית הם גם צמחים אנדמיים לישראל אשר לכל הדעות עליהם להיכלל בקבוצת הצמחים השמורים. נשאלת השאלה: האם חשוב יותר להשקיע מאמצים דווקא בשימור המינים האטרקטיביים ויפי הפרחים או שצריך להתחשב יותר במינים הנדירים והייחודיים לישראל (קרי האנדמיים) גם אם אינם בולטים ואטרקטיביים?

הייחודיות לישראל - האנדמיות – היא שיקול נוסף שיש לקחת בחשבון במדיניות שימור של מין צמח בנוסף לנדירות ולסכנת הכחדה. ישנם בארצנו צמחים אנדמיים רבים החשובים ביותר בייחודם הביוגיאוגרפי. כשם שרשימת המינים האדומים בספר איננה חופפת לרשימת הצמחים הנדירים ביותר בישראל (ראה להלן בפרק "סוגיות באיפיון מיני צמחים אדומים בישראל") , כך גם היא אינה חופפת לרשימת הצמחים האנדמיים לישראל, אם כי האנדמיות נלקחה בחשבון כאחד הקריטריונים להגדרתו של מין כ"אדום". הקריטריון המרכזי להכללת מין ברשימה שבספר היא מידת האיום עליו וסכנת הכחדתו מצמחיית ישראל. ולכן, לדוגמא, מינים אנדמיים אשר נפוצים בארץ באזורים נרחבים ובונים אוכלוסיות צפופות ושולטות (דוגמת תורמוס א"י, בן-חיטה שרוני, או תלתן הנביאים) - לא נכללו ברשימה. נדגיש כי ההחלטה לא לכלול מינים אנדמיים נפוצים ושולטים התבססה על סקר שדה מפורט. רק לאחר שהיו בידינו ראיות מוצקות כי מינים אלה גדלים בארץ במאות אתרים ואוכלוסיותיהם צפופות, השמטנו אותם מרשימת האדומים, על אף היותם אנדמיים וייחודיים לישראל. אי הכללתם אינה גורעת כמובן מחשיבותם כמרכיבי המגוון הביולוגי הארצי, אלא אומרת שישנם מינים אחרים שהם לדעתנו בעדיפות גדולה יותר מנקודת המבט של סיכון וצורך בשימור.

בדומה לאנדמיות, גם נדירות רבה של מין צמח אינה מקנה אוטומטית "כרטיס כניסה" לרשימת המינים הנכללים בספר האדום. למשל, צמחים נדירים מאוד הגדלים במצוקים , דוגמת בוצין אופקי או לוענית הסלעים מוגנים היטב בבית-הגידול המצוקי מפני רעיה, פיתוח ואפילו בינוי כבישים (לרוב...) וככל הנראה אינם בסכנת הכחדה. לפיכך, רוב צמחי המצוקים הנדירים בארץ לא נכללו (לצערנו..) ברשימה האדומה (אלא אם כן הם אנדמיים, או אם יש להם בארץ רק אתר אחד בלבד).

מדד חשוב ביותר להכללתו של מין ביולוגי ברשימת הצמחים האדומים היא קצב הכחדת אוכלוסיותיו ומידת הפגיעות של בית גידולו. במינים בעלי טווח אקולוגי צר, שני המדדים לעיל צמודים לרוב זה לזה. מדד זה בא לידי ביטוי בישראל במיוחד בבתי הגידול הלחים אשר נפגעו ביותר במאה השנים האחרונות. ואכן, רבים מצמחי המים שלנו מצויים בסכנת הכחדה וכלולים בספר זה ברשימת המינים ה"אדומים". יחד עם זאת, יש לזכור כי כל צמחי המים שלנו הם בעלי תפוצה גיאוגרפית רחבה ביותר ומקיימים לעתים אוכלוסיות ענק בארצות אחרות. אין בישראל אפילו מין אנדמי אחד המוגבל למקווי מים! אם כך, מתעוררת השאלה האם ראוי לכלול מינים כאלה ברשימת ה"אדומים" ולהשקיע מאמצים בשימור מינים כדוגמת אירוס ענף וגומא צר-עלים הגדלים בכל תעלת מים באירופה ?! סוגיה זו נדונה בפרק "סוגיות באיפיון מיני צמחים אדומים".

כל אלה מהווים דוגמאות לכך שמין צמח "אדום" מוגדר ככזה על סמך מספר קריטריונים ולא רק על סמך קריטריון יחיד, ורק התחשבות בכולם יחד תוך סיכום כמותי שלהם מביאה צמח אל סף "קבלה" או "הדחה" מקבוצת הצמחים האדומים לישראל. דיון רחב בשאלות אלה מופיע בפרק "אמות מידה ומיני צמחים בסכנת הכחדה - "המודל הישראלי".

הטיעונים והדוגמאות שהוצגו מעידים על מגוון השיקולים שנלקחו בחשבון בעת הכנת הרשימה של מיני הצמחים של הספר האדום, כאשר הרציונל הוא לספק את בסיס הידע למדיניות שימור ומימשק נאותים של המרכיב הצמחי במגוון הביולוגי הישראלי. היעד הוא שימור מרבי של כל מין ומין שברשימה, ככל שניתן.

ספרים אדומים Red data books נועדו להגדיר, לתעד, לדרג ולתאר את המינים הנמצאים בסכנת הכחדה ולהמליץ על קדימויות במימשק ובשימור של המינים הללו בכדי למנוע את הכחדתם המקומית או העולמית. העקרונות הנהוגים על פי רוב בעולם לבחירת המינים בסיכון ולדירוגם על פי מידת הסיכון, מבוססים על קטגוריות וקריטריונים שנוסחו על ידי האיגוד הבינלאומי לשמירת הטבע IUCN (International Union for the Conservation of Nature). הגדרות הקטגוריות והקריטריונים מופיעות בספר האדום העולמי ומתעדכנות לפרקים (IUCN 2001, 1999, 1998, 1996). כל קטגוריה של IUCN מציינת את דרגת הסיכון, והמינים מסווגים לכל אחת מהקטגוריות על פי 5 קריטריונים (מסומנים A-E), המתבססים על נתונים כמותיים אודות שיעור ההכחדה הנאמד והנצפה, על נתוני התפוצה הגיאוגרפית (שטח תפוצה, מספר אתרים, קיטוע וכד') ועל גודל האוכלוסיות. לפירוט מלא של הקריטריונים של IUCN וערכיהם הכמותיים – ראה IUCN (2001) ובספר האדום של החולייתנים בישראל (דולב ופרבולוצקי, 2002). בספר זה אנו משתמשים גם בקטגוריות הסיכון של IUCN, אך איננו מפרטים את הקריטריונים של IUCN, שכן התבססנו על מערכת קריטריונים שונה, המפורטת להלן ב"מודל הישראלי".

להלן קטגוריות הסיכון (ללא פירוט הקריטריונים), על פי IUCN (2001):

אין ספק שהפרט האחרון של הטקסון אינו קיים עוד. המין לא נצפה עוד בתצפיות ובסקרים קפדניים לאורך תקופה ממושכת (בישראל – לפחות 30 שנה).

טקסון אשר נכחד מאקוסיסטמות טבעיות, אך שרד עדיין בתרבות, בשבי (לגבי בעלי חיים), בגנים או כאוכלוסיות טבעיות שמחוץ לתחום תפוצתו המקורי.

(בישראל רק נימפיאה לבנה שייכת לקטגוריה זו, זהו המין היחידי מקרב מיני הצמחים שנכחדו מהטבע בישראל ששרד בתרבות).

מין אשר לפי כל העדויות מתקרב לסכנת הכחדה בבר.

מין בסכנת הכחדה , אך ערכי הקריטריונים שלפיהם נקבעת הסכנה מתונים מאלה של קטגוריית CR.

מין אשר צפוי להכחדה בדרגת סיכון פחותה מהקודמות (שיעור הכחדה נמוך יותר, שטח תפוצה ומספר אתרים גדול יותר ואוכלוסיות גדולות יותר).

מין שאינו נמצא באחת מקטגוריות הסיכון שלעיל, אך מתקרב אליהן על פי הקריטריונים או שיש חשש שבעתיד יימצא בסיכון.

IUCN מציע קטגוריות נוספות, אשר המינים הנכללים בהן אינם בסיכון או שהסיכון לא ידוע:

מין שאינו עונה לקריטריונים של סיכון; מין שכיח או נפוץ.

מין שאין ידע על שיעור השינוי בגודל אוכלוסיותיו, ועל השפע והתפוצה שלו.

בישראל רבים מהצמחים המשתייכים לקטגוריה זו נמנים על קבוצת המינים האפיזודיים (ראה להלן).

מין שלא נעשתה עליו הערכה מול הקריטריונים.

חשיבותם של הקריטריונים העולמיים היא ביצירת מכנה משותף עולמי לקביעת מצב הסיכון והצורך בשימור של המינים הביולוגיים. חסרונם של הקריטריונים העולמיים הוא בכך שמינים נדירים באזור מסוים לא יוגדרו כמינים בסיכון (אדומים) כיון שתפוצתם רחבה ושפעתם רבה מחוץ לאזור הנידון. מודל IUCN אינו מגדיר באופן פורמלי ועצמאי את מדדי הנדירות, האנדמיות, הפריפריאליות והקטיעות, אלא, מבקש מהמומחה לכל קבוצה ביולוגית, להתחשב בהם ולשקלל אותם באופן סובייקטיבי על פי שיקוליו. כמו כן, הקטגוריות והקריטריונים הללו ישימים במיוחד לבעלי חיים, אך פחות לצמחים (Mace and Lande, 1991; Mace and Stuart 1994) בעייתי במיוחד בצמחים הוא המדד של גודל אוכלוסייה כקריטריון לאיבחון מצבו של מין. הדבר נובע ממאפיינים ייחודים של אוכלוסיות צמחים בטבע. העובדה שפרטי צמחים רבים מצויים בתרדמה בבנק הזרעים בקרקע משנה ביותר את המשמעות שיש לגודל אוכלוסיית צמח הנצפית מעל פני הקרקע. יתרה מזו, הגודל והחלק היחסי באוכלוסייה של הפרטים המצויים בבנק הזרעים מהווה נתון קשה ביותר לאומדן ולהערכה. במיוחד חשוב היבט זה לגבי צמחים חד-שנתיים המהווים כ-63% מכלל צמחיית ישראל.

בספר זה נקטנו בגישה שונה מזו של IUCN לקביעת הקריטריונים לבחירת הצמחים האדומים, אולם איפיינו כל מין ברשימה גם לפי דרגת הסיכון של IUCN בצורה המותאמת לגישתנו(ראה להלן במודל הישראלי).

(המודל פותח יחד עם ד"ר יובל ספיר)

השאלה המרכזית שהנחתה את אלה שעסקו ותרמו ליצירת הרשימה של מיני הצמחים בסכנת הכחדה בישראל המופיעה בספר זה הייתה: מיהם הצמחים שאכן מצויים בסיכון ולמי מתוכם נשקפת סכנה מרבית. התשובה לשאלה זו היא יחסית שכן אילו אימצנו בספר זה את הקריטריונים של ארגון שמירת הטבע העולמי, לא פחות מ-866 מינים מתוך כל 2388 צמחי הבר של ישראל היו נחשבים למינים בסיכון. ולכן, על מנת לבנות רשימת צמחים אדומים סבירה המזהה את אותם המינים שלהם נשקפת סכנה מרבית, צריכות להתמלא שתי דרישות: האחת – קביעת סף אובייקטיבי והגיוני שמעליו מין צמח ייחשב כמין "אדום" (דבר שלצערנו טרם נעשה בעולם) והשנייה – הגדרת קריטריונים להכללת מין מסוים בקבוצת המינים ה"אדומים" ולדירוגו בתוכה (IUCN 1991, 1994, Myers et al., 2000; Partel et al., 2005).

ברוב הספרים האדומים על צמחים שיצאו לאור בעולם אין קריטריונים ברורים וכמותיים להגדרת מידת הסיכון או את דרגת הסיכון על פי קטגוריות IUCN (Jalili and Jazad,1990; Li-kuo and Jian-ming, 1992; Briggs and Liegh, 1988; Golding, 2002). כל הספרים האדומים אשר יצאו לאור עד כה באירו-אסיה, למעט הספר האדום של בריטניה (Cheffings and Farrell, 2005) בחרו את הצמחים האדומים על סמך ידע מקצועי לא כמותי אודות נדירותם, היותם אנדמים וגם על פי מידת סכנת ההכחדה הקשורה כמעט תמיד למידת הנדירות שלהם (Phitos, 1995; Montmollin and Strahm, 2005; Shrestha and Joshi 1996; Skinner and Pavlik, 1994; Lamoreux et al., 2006; Holub and Prochazka, 2000; Gardenfors, 2000 ). דוגמא לכך משמש הספר האדום של יוון אשר נכתב על ידי כמה מטובי הבוטנאים של אירופה; רק לעיתים נדירות מוזכר בו מספר האתרים שבהם הצמח גדל. רוב המינים הם אנדמיים או צמחי מצוקים נדירים ובהסבר לבחירה אין עקביות בקריטריונים המוזכרים. הקריטריון אשר נחשב כחשוב ביותר על ידי IUCN – קריטריון קצב ההכחדה - לא מוזכר כלל בספר זה וברוב הספרים הבוטניים האחרים (ראה (Golding, 2002. הסיבה לכך פשוטה: ברוב מדינות העולם יש ידע סביר על הגדרת הצמחים ועל תחומי תפוצתם, אך אין כמעט ידע על גודל האוכלוסיות והדינמיקה שלהן (IUCN 1994, 1996, 1998, 2001; Mace and Stuart, 1994). מכך נובע כי ברוב המדינות בעולם חסר ידע כדי להשתמש בקריטריון האדום העיקרי המומלץ על ידי IUCN.

מפעל הכנת רשימת המינים שבסכנת הכחדה וכתיבת הספר האדום התחיל בפרויקט המינים הנדירים ששותפות לו היו רשות שמורות הטבע והחברה להגנת הטבע. כבר אז, בסיכום אזור המחקר הראשון בגליל העליון (כהן ושמידע, 1992), ניסינו ליישם את המודל של IUCN ונתקלנו בקשיים גדולים. בנינו מערך של 14 קריטריונים על פיהם סווגו המינים החשודים כנדירים ובסכנה. בנוסף לאמות המידה בהן השתמשנו בספר זה, בדקנו גם את הקריטריונים הבאים: מספר הגלילות בהן המין גדל בישראל, מידת הקטיעות הגיאוגרפית של תפוצת המין, מידת הזיקה לבית-הגידול, הערכת מספר הפרטים הכולל, צורת-חיים, נגישות, רגישות לפיתוח ודגם התפוצה של המין. "ערך הנדירות" של סקר הגליל-העליון נותן לכל צמח שלושה מספרים שכל אחד מסכם כמה פרמטרים מתוך ארבע-עשר המשתנים המוצעים. מתוך ניסיון לעבודה ומימוש המודל התברר במרוצת שנים, כי הוא מסורבל מבחינה פרקטית וקשה לאמוד באופן אובייקטיבי חלק מהמשתנים שלו.

לאחר שנים נוספות של מחקר וסקרי שדה של המינים הנדירים, בנינו מודל חדש לבחירת המינים האדומים ובסכנת הכחדה (שמידע וחבריו, 1999; Sapir et al., 2003; Shmida et al., 2002). מודל זה, שאנו מכנים אותו "המודל הישראלי", מאפשר דירוג של צמחים על פי מידת סכנת ההכחדה שלהם, על פי שישה קריטריונים המסוכמים למדד כמותי אחד: "המספר האדום". לכל קריטריון ניתן סולם דרגות ומספר הדרגות בסולם של כל קריטריון אינו זהה, ולא במקרה. כל קריטריון מקבל תחום ערכים בהתאם ל"תרומתו" למידת סכנת ההכחדה (ראה להלן). סך ערכי הקריטריונים המכסימלי הוא 20 והוא מחולק ב-2 והופך ל"מספר האדום" הנע בין 0 ל-10. העדפנו לדרג את המספר האדום בסולם 10 משום שהנחנו שהוא קל יותר ל"תחושה" מאשר סולם 20 אשר בו השתמשנו לפנים. המספר האדום של כל צמח מאפשר להשוות בקלות את מידת הסיכון של הצמח בהשוואה לצמחים אחרים ולדרג באופן אובייקטיבי את הקדימות לשימור או להגנה. היתרון הבולט בשיטה זו הוא היותה פשוטה, הדירה, כמותית ושקופה. הערכים המתקבלים הם בני השוואה, הן בתוך רשימה ספציפית של מינים בארץ מסוימת והן בין רשימות של ארצות שונות. הוועדה המקצועית המלווה את הספר האדום סמכה את ידיה על המודל הישראלי.

ששת הקריטריונים של המספר האדום הם:

מספר האתרים בהם המין נמצא. "אתר" מוגדר כיחידת שטח בת 1 קמ"ר 1X1 ק"מ על פי רשת הקואורדינטות של ישראל, (ראה פירוט - כהן ושמידע, 1992). בישראל יש כ-400 מיני צמחים הנוכחים בעשרה אתרים או פחות, ומתוכם 67 מינים המוגבלים בתפוצתם לאתר אחד בלבד. חשיבות יתרה ניתנת לצמחים המוגבלים לאתר אחד, מכיוון שהאתר יכול להיעלם במחי כף טרקטור, וכך הצמח ייכחד מישראל.
קריטריון הנדירות מקבל ערכים מ-1 ועד 6 (ראה טבלה 1): זהו הקריטריון היחידי שיש לו ערכים של 5 ו-6, דבר המקנה לקריטריון הנדירות משקל גבוה בקביעת המספר האדום . ערכים אלה ניתנים לצמח אשר יש לו רק אתר אחד או שניים.

קצב ההכחדה נמדד ע"י השוואת מספר האתרים לפני כינון חוק שמירת הטבע ב-1964 למספרם כיום (2006). קיים מתאם גבוה בין קצב הירידה במספר האתרים ובין קצב היעלמות בית הגידול של המין. לכן, גם אם אין מידע על שינוי במספר האוכלוסיות, ניתן לאמוד את סכנת ההכחדה על פי היעלמות בית הגידול ומידת הפגיעה בו בשנים האחרונות. לדוגמא – צמחי מים, צמחי החמרה במישור החוף וצמחים של אדמות מעובדות בשיטות של חקלאות מסורתית. קריטריון הפגיעות מקבל ערכים מ-1 ועד 4 (ראה טבלה 1). לפנים הפרדנו קריטריון זה לשני מדדים נפרדים: האחד - פגיעות בית-הגידול והשני - קצב הכחדת אוכלוסיות הצמח, אך במהלך הסקרים והמחקר הסתבר לנו כי שני המדדים צמודים זה לזה ואין בארץ די ידע כמותי כדי לאמוד אותם בנפרד.

קריטריון זה כולל את כל המקרים שבהם יש לאדם מניע לנצל את הצמח או לפגוע בו. בקריטריון זה נכללים פרח גדול וצבעוני הנתון לאיום של קטיפה או עקירה; עץ בעל קורה ישרה העלול להיכרת לבנייה או צמח בעל תכונות רפואיות או קולינאריות (לדוגמא: נענה משובלת, זוטה לבנה), הנקטף בכמויות גדולות ומסחריות עד כדי השמדה (הדס מצוי). קריטריון האטרקטיביות מקבל ערכים מ-1 ועד 4 (ראה טבלה 1): ככל שקוטר הפרח והתפרחת גדול יותר והוא צבעוני יותר כן הנחנו שהוא אטרקטיבי יותר לקטיפה. הצמחים הנקטפים למטרות מסחריות (כגון מרווה משולשת, אזוב מצוי) קבלו את הערך הגבוה ביותר.

יש חשיבות רבה בקנה מידה עולמי למינים אנדמיים אשר ישראל היא תחום תפוצתם הבלעדי. צמחים אשר חורגים אך במעט מגבולות ישראל כונו "תת-אנדמים" וניתן להם ערך נמוך יותר (ראה טבלה 1). חשיבות קטנה עוד יותר יש לצמחים האנדמיים לארצות הסמוכות לישראל בלבנט (ישראל, דרום סוריה, ולבנון, סיני וירדן). קריטריון האנדמיות קבל ערכים מ-1 ועד 4; צמח המוגבל בתפוצתו רק לישראל קבל את הערך הגבוה ביותר – 4.

אלה צמחים שאוכלוסיותיהם בישראל נמצאות בקצה גבול תפוצתם העולמי. בישראל שכיחים במיוחד שני טיפוסים של פריפריאליות:

1.  מין פריפריאלי צפוני – צמח אשר עיקר תחום תפוצתו נמצא צפונה לישראל ואתרי הגידול של הצמח בישראל מהווים נקודות טרמינליות דרומיות של מפת תפוצתו העולמית. זהו לרוב צמח צפוני מהאזור הים-תיכוני ו/או האירו-סיבירי.

2.  מין פריפריאלי דרומי – צמח אשר עיקר תחום תפוצתו נמצא דרומה לישראל ואתרי הגידול של הצמח בישראל מהווים נקודות טרמינליות צפוניות של מפת תפוצתו העולמית. זהו לרוב צמח טרופי מהאזור הסודנו-דקני או מהאזור הפאן-טרופי.
לאוכלוסיות אלו יש חשיבות ביוגיאוגרפית והן מהוות לרוב אקוטיפים גנטיים מיוחדים. מדד זה קיבל ערך של נקודה אחת בלבד, שכן יש הגיון בדעה שמבחינת שמירת טבע אין לתת משקל רב למינים אשר בארץ הם נדירים מאד, אך בארצות הגובלות עמנו או גם בארצות מרוחקות יותר, מינים אלה שכיחים ביותר, דוגמאות לכך הן נימפיאה תכולה וגומא הפפירוס השכיחים במזרח אפריקה או אירוס ענף הנפוץ מאוד באירופה.

מדד המבטא את מידת היותם של האתרים צמודים זה לזה. מדד זה מהווה ערך הפוך למידת הקיטוע של האתרים. קריטריון זה עבר שינויים רבים במשך 15 שנות סקר המינים הנדירים. בסיכום סקר גליל-עליון (כהן ושמידע, 1992) הגדרנו 7 טיפוסים של קיטוע בקני מידה מרחביים שונים. מסיבות של ידע לא מספיק ואי יכולת מימוש המדדים, זנחנו לגמרי את כל טיפוסי הקיטוע השונים; רק לאחרונה אמצנו טיפוס יחיד של קיטוע – מצב קיצוני בו כל האתרים של המין צמודים גיאוגרפית זה לזה. מצב זה קבל ערך של נקודה אחת, וכל האתרים הצמודים מוגדרים כ"מקטע". מוסכם בספרות כי מצב של צמידות כל האתרים הוא מצב מסוכן יותר להכחדה מאשר מצב שבו האתרים מפוזרים במקוטע, שכן ישנה סבירות גבוהה שגורמי פגיעה יפעלו בו-זמנית על כל האתרים הצמודים (Falk and Holsinger, 1991; Primack, 1995).

פירוט הקריטריונים וסולם הדרגות מופיע להלן בטבלה 1.
"מינים אדומים" שלא תועדה לגביהם ירידה במספר אתרים מאז 1964, ומינים שאינם אטרקטיביים, אנדמיים, פריפריאליים ואתריהם אינם צמודים, מדורגים בקריטריונים אלו בערך 0. מינים כאלה יכולים להימצא בסכנת הכחדה גם אם הערך הוא 0 באחד או יותר מהקריטריונים הללו. יוצא דופן מכלל זה הוא קריטריון הנדירות, שבו מין צמח "אדום" לא יכול להיות צמח שדרגת הנדירות שלו איננה לפחות 1.

ככל שהקריטריון יותר חשוב הוא משפיע יותר על המספר האדום (כולל סכנת הכחדה), ועל כן סולם הדרגות שלו רחב יותר והערך המרבי בסולם גבוה יותר. לפיכך, על בסיס החשיבות היחסית של הקריטריונים, קריטריון הנדירות הוא החשוב ביותר (1-6), במיוחד בערכיו הקיצוניים 5 ו-6. חשיבותו גבוהה מזו של קריטריוני האטרקטיביות, הפגיעות והאנדמיות אשר ערכיהם נעים בין 1-4. הקריטריונים של פריפריאליות וצמידות פחות חשובים להגדרת מצב סיכון ולכן וקיבלו רק ערך של 1 בסולם הדרגות.

הטעם שעל פיו ניתן לקריטריון הנדירות משקל גבוה יותר מאלה של הפגיעות והאנדמיות הוא שבמקרים שבהם מספר האתרים מתמעט ל-1 או 2 בלבד, סכנת ההכחדה היא הגבוהה ביותר (פרגמן וחובריו, 1999; פרומקין וחובריו, 2003). לכן ניתנו בקריטריון הנדירות למצבים אלה ערכי 5 ו-6 (בהתאמה). זהו הקריטריון היחיד שלפיו המין יכול להיות "אדום" בגלל היותו רק נדיר מאד (אך לא פגיע, אנדמי וכד'). סולם הדרגות של קריטריון הנדירות נבנה כך, שרק במקרה של צמח הגדל באתר יחיד בלבד בישראל (ערך הנדירות = 6), די בקריטריון יחיד כדי להכלילו כמין אדום. זוהי גם הסיבה העיקרית לכך שסף ההגדרה של מין צמח בסכנת הכחדה אשר נכלל בספר האדום הוא 6. כלומר, גם צמחים שפגיעותם מכסימלית (ערך פגיעות 4) או הם אנדמיים רק לישראל (ערך אנדמיות 4), לא ייכללו ברשימה (מקבלים מספר אדום מתחת ל-3.2) אם אין להם בנוסף לכך תגבור מספרי מקריטריון אדום נוסף. כתוצאה מכך לא נכללו מינים אנדמיים נפוצים בארץ ברשימת המינים האדומים, למשל: תורמוס ארץ-ישראלי. אפילו צמחי מצוקים נדירים ביותר (אך כאלה הגדלים ביותר מאתר אחד) אינם נכללים לרוב ברשימה כי ערך הפגיעות של המצוקים הוא לרוב 0, בעיקר בגלל נגישות נמוכה וסבירות אפסית לפיתוח (לדוגמה: בוצין אופקי או לוענית הסלעים).מעניין לציין כי ברוב הספרים האדומים במדינות אחרות, מיני מצוקים מיוצגים ברשימות בשיעור ניכר על אף שאין סכנה להכחדתם וזאת מהטעם הפשוט כי חוקרים וחובבי הטבע "אוהבים אותם".

מינים אטרקטיביים בעלי פרחים צבעוניים גדולים או תפרחות שופעות צבעוניות מקבלים במודל הישראלי מספר אדום נמוך שאינו עולה על 2, אשר אינו מספיק לעבור את ערך הסף לקבלה כמין אדום; אם למינים אלה אין תגבור מספרי על ידי קריטריון הפגיעות או הנדירות הם לא יכללו ברשימה האדומה. לכן ובהתאם, מינים אטרקטיביים רבים כמו למשל גביעונית ערבית, נרקיס מצוי ולוע-ארי גדול יצאו מרשימת האדומים הפוטנציאלית, ולעומתם אדמונית החורש ושושן צחור נשארו ברשימה בשל נדירותם.

וכאן נשאלת השאלה: מהו הטעם לבניית מודל ייחודי ושונה מזה של מודל IUCN המקובל? לאחר ליבון הנושא של בחירת רשימות האדומים בישראל ובעולם, התברר לנו כי סכנת ההכחדה של צמחים נובעת ממשתנים נוספים שלא נכללים במפורש במודלים המקובלים בעולם ובראשם ב-IUCN (IUCN 1996, 1998, 2001, 2004). במודל הישראלי, סכנת ההכחדה נקבעת על פי מדדים שונים (ולא במשקל זהה) וסיכומם של כל המשתנים הללו יחדיו יוצר את "המספר האדום" המגדיר את מידת הסיכון על סקאלה ליניארית. בכך יצרנו מדד כמותי והדיר, פשוט יותר שמאפשר דירוג טוב, ובו בזמן משקלל בצורה הגיונית את מירב הקריטריונים הרלוונטיים. יתרה מזו, התברר שערכים גבוהים של המספר האדום הם מנבאים טובים לסכנת הכחדה. ניתוח המספרים האדומים של צמחים שהיו לצמחים בארץ שכבר נכחדו, לפני הכחדתם, מראה שלרובם היה כבר אז מספר אדום גבוה (פרומקין וחובריו, 2003; פרגמן, 1999).

עם זאת, הגדרנו לכל המינים שברשימת האדומים, בנוסף למספרו האדום שנוצר מסיכום ערכי הקריטריונים וחלוקתם ב-2, גם את שווה הערך המתאים של קטגוריות IUCN (טבלה 2). בספר זה, המשתמש אמנם במספר האדום כאמת מידה יחידה, ציינו בכל מקום גם את דרגת הסיכון לפי IUCN. הוועדה המקצועית המלווה את הספר האדום סמכה את ידיה על המודל הישראלי תוך אפשרות העתקה חד-חד ערכית של ערכיו לערכי קטגוריות IUCN.

בספר זה לא כללנו מיני צמחים הנכללים בארבע הקטגוריות הבאות של IUCN: קרוב לסיכון NT, איננו בסיכון LC, חסר מידע DD ולא הוגדר NE. לדעתנו, על פי ה"מודל הישראלי", הם אינם מצויים בסיכון ואינם נחשבים כמינים "אדומים". מינים הנמנים על 4 קטגוריות אלה מתוארים בנפרד בפרק "הצמחים המסופקים וקרובים לסיכון" בכרך ב' של הספר. לכל מין מבין אלה מפורטת הסיבה לאי הכללתו בקבוצת האדומים – חוסר מידע מספיק, אינו בסיכון מספיק או היותו אפיזודי. מינים אלה , יחד עם המינים ה"אדומים" שכן נכללו בספר זה, מהווים את רשימת 874 המינים הפוטנציאליים המועמדים לשימור או להגנה בישראל.

הרשימה האדומה של צמחי ישראל כוללת כיום 413 צמחים, מהם 36 מינים שנכחדו. מתוך 2388 הצמחים הטבעיים של ישראל, 413 מינים שהם 17.3% קיבלו מספר אדום זהה או גבוה מ-3.2 והוכנסו ל"רשימה האדומה", הכוללת את כל המינים בארץ המצויים בסיכון ואשר יש עדיפות בשימורם.

הרשימה כוללת מינים הגדלים בתחום הגיאוגרפי של ארץ ישראל על פי הגדרתה בפלורה פלשתינה (ובכלל זה יהודה ושומרון) ובגולן, אך אינה כוללת מינים הגדלים רק באותו חלק קטן של רכס החרמון הנמצא בשליטה ישראלית. בגלל התנאים האקלימיים המיוחדים של החרמון, מופיעים בשטח קטן זה כ-170 מינים אשר ביחס לארץ ישראל הם בלעדיים, נדירים מאוד והיו יכולים להיות מועמדים טובים להיות מינים אדומים. מאידך, צמחים אלה הם מינים שכיחים מאוד ובעלי אוכלוסיות גדולות ברוב שטחו של החרמון שאינו בשליטת ישראל וכן גם ברכסי הלבנון ומול הלבנון . על יסוד שיקול זה, החליטה הוועדה המקצועית המלווה את הספר האדום לא לכלול את מיני החרמון בספר האדום. כמו כן לא כללנו ברשימה צמחי חרמון המופיעים באופן נדיר ביותר בגולן אך הם שכיחים מאוד בחרמון (לרוב אלה צמחי החגורה הטרגקנטית ו/או החגורה ההררית דוגמת ארכובית זיפנית, וקורידלית הסלעים). על פי החלטה זו לא נכלל ברשימה ("לצערנו"), מין בלעדי ומיוחד כמו אשבל נמרוד. זהו מין נדיר ביותר בלבנט בעל תפוצה צפונית, הגדל במצוקים רק באתר אחד ממול מבצר קלעת-נמרוד. אשבל נמרוד יוצא דופן בכך שאיננו גדל בחלק הגבוה של החרמון אלא רק במצוקים בנחל גובתא. כל מאמצינו למצוא פרטים בסלעים באזור הבניאס עצמו, שאותו ספר זה מכסה, עלו בתוהו, וזאת למרות שבלטינית שמו "אשבל הפניאס" והוא תואר משם.

ברשימה נכללו צמחים נדירים וצמחים אנדמיים רבים אך לא כולם. רצוננו להדגיש כי רשימת המינים האדומים איננה חופפת לרשימת הצמחים הנדירים ביותר וגם לא לרשימת הצמחים האנדמיים לישראל (ראה להלן בפרק "סוגיות באיפיון מיני צמחים אדומים"); הקריטריון המרכזי להכללת מין ברשימה היא מידת האיום עליו וסכנת הכחדתו מצמחיית ישראל. לכן לא נכללו ברשימה המינים האנדמיים אשר נפוצים בארץ באזורים נרחבים ובונים אוכלוסיות צפופות ושולטות (דוגמת תורמוס א"י, בן-חיטה שרוני, או תלתן הנביאים).

חשוב לציין כי בחירת 413 המינים האדומים נעשתה לאחר בדיקת 1222 מיני צמחים שהיו נדירים, אנדמים או בעלי ערכי פגיעות קשים; מביניהם, 813 צמחים התבררו כמינים לא מספיק "אדומים", כלומר סך המספר האדום של מינים אלה היה פחות מ- 3.2; התברר כי מינים אלה אינם נדירים מספיק או נדירים בגלילות מסוימות אך שכיחים בגלילות אחרות, או שהופעתם בארץ היא אפיזודית (ראה בהמשך), או שפגיעותם מועטה. המינים שקבלו מספר אדום בין 2-3.2, והם נדירים מאד (לדוגמא הסחלב מירונית סרגלית) ו/או אטרקטיביים במיוחד, ייסקרו בפרק מיוחד בכרך ב', שם יצוינו מספריהם האדומים ויוסבר מדוע לא עברו את סף הכניסה לרשימה האדומה. בסך הכל יש לראות ברשימה הנוכחית של מיני הצמחים ה"אדומים" מתווה של קדימויות לטיפול לצורכי שימור. יש אמנם הסבורים שנכון יותר להנמיך את סף המספר האדום למינים בסיכון ל-2.5, בכדי לכלול יותר מינים נדירים מאד, מינים אטרקטיביים במיוחד או אף מינים אנדמיים רבים יותר. אם אכן כך ייעשה, יתווספו לרשימה למעלה מ-400 מינים נוספים! בעולם לא קיים ערך סף אובייקטיבי מסוים למין בסיכון (Palmer et al.1997; Partel et al.2005; Pitman and Jorgensen 2002). ועל כן עלינו לנקוט בגישה פרגמטית מנקודת המבט של האפשרות ליישם מדיניות ותהליכים של שימור. לפיכך אנו מעדיפים לא להנמיך את הסף ולהציג רשימה מצומצמת יותר, שגם אם היא גדולה למדי, האפשרות לשמור ולהגן על הצמחים הכלולים בה ועל בית-גידולם, היא יותר סבירה ומעשית.

התחום של המספר האדום הוא בין אפס לעשר כאשר המין הנמצא בסכנה מכסימלית ואשר בו ערכי כל הקריטריונים מכסימליים, מקבל את הערך 10. בפועל אין בצמחייה של ישראל מין אשר ערך המספר האדום שלו עולה על 7.4 ערך זה נמצא לגבי 5 מינים ואלה הם הצמחים אשר סכנת הכחדתם מרבית: טופח עדשתי, צפורנית שרונית, אירוס ענף, קחוון קצר-פירות וקדד-הקרקפות. אחריהם ברשימה 4 צמחים בעלי ערך מספר אדום של 6.8: גביעול מאוגד, כרכום חרמוני תת-מין א"י, נטופית רפואית ודרכמונית סורית. רק צמח אחד (אירוס ענף) מתוך תשעת הצמחים ה"אדומים" ביותר בישראל הוא מין מוגן.

המספר האדום אינו משמש רק באמצעי להגדרת מין צמח בסיכון אלא משמש גם לדירוג מידת הסיכון. מעניין על כן לראות מי הם המינים בישראל המצויים בדרגת סיכון גבוהה ביותר. להלן 2 דוגמאות: קדד הקרקפות הוא הצמח בעל המספר האדום הגבוה ביותר בארץ (7.4), כי הוא גדל בארץ בשני אתרים בלבד, תפרחתו גדולה וצבעונית ופגיעות בתי גידולו גבוהה ביותר, שכן הוא גדל באדמה עמוקה בעמקים – בית גידול שכמעט נכחד על ידי חקלאות. גבוה מאד ברשימה נמצא גם אירוס הארגמן בעל הפרח הענקי, שלו ערך אטרקטיביות 4. מין זה גדל אמנם ב 51 אתרים, אך בית גידולו, גבעות הכורכר והחמרה, מצוי בסכנה חמורה של היעלמות והרס עקב הפיתוח הנמרץ במישור החוף, ולכן דרגת פגיעותו היא 4. אירוס הארגמן מקבל מספר אדום 6.3 (להזכירנו, "סף הקבלה" של המספר האדום הוא 3.2) גם בזכות היותו מין אנדמי לישראל שתחום תפוצתו העולמי הוא בין חדרה לאשדוד בלבד.

מנגד, לא נכללו בספר מינים נדירים ביותר או פריפריאליים שהם גרים אשר הגיעו לארץ במאה השנים האחרונות בעקבות המסחר והתיירות הבן-לאומית ותחום תפוצתם הטבעי נמצא לרוב הרחק מתחומי ישראל. פורמלית, על פי מספריהם האדומים, הם היו צריכים להיכלל ברשימה. למינים גרים שכאלה בוודאי אין עדיפות בשימור על פני מאות מינים מקומיים. דוגמא לכך הם טוריים צרי-עלים - מין שהגיע לגן-הבוטני בהר הצופים בשנת 1932, כנראה מצרפת. במקום נוסדה אוכלוסיה יציבה אך נדירה ביותר. לא ידוע על אתר נוסף שלה בארץ או בלבנט. ולכן, על אף "זכויות האזרח" של למעלה מ- 70 שנה., לדעתנו אין לתת לטוריים צרי-עלים מעמד של מין אדום.

ברשימה נכללו כל הצמחים שנכחדו מישראל המונים כיום 36 מינים. מדיניות זו תואמת גם את מודל IUCN (IUCN, 2001). חשוב להכריז עליהם כמינים אדומים למקרה שיופיעו מחדש באופן ספונטאני או למקרה שיוחלט על אינטרודוקציה והם יאוזרחו מחדש. הוחלט בוועדה המקצועית כי צמח יוכרז כ"נכחד" אם אין שום עדויות על הימצאו בארץ לפחות במשך שלושים השנים האחרונות. הגדרה פורמלית זו קשה לעתים למימוש בגלל העובדה שמיני צמחים רבים, במיוחד חד-שנתיים, שומרים בקרקע על בנק זרעים חיוני במשך שנים רבות. לכן, על מנת לוודא שאמנם המין נכחד באופן מוחלט יש להמתין לעתים שנים רבות. גם אם נצפית הכחדה, ישנה סבירות מסוימת להופעה מחודשת גם אחרי תקופה ממושכת של "היעדרות" ולעתים מין שנחשב כנכחד, מופיע מחדש. דוגמה מעניינת למצב זה היא ברגיה אמנית. מין זה נחשב כנכחד מישראל בכלל וממישור החוף בפרט. בשנת 2006 התגלה הצמח מחדש אחרי שנות היעדרות רבות גם בשלולית דורה וגם בבאסה של הרצליה (ראה בהמשך דיון בשאלה אם מין זה נחשב כמין אפיזודי).

בגלל הנדירות הרבה של המינים על סף הכחדה, הנתונים עליהם לעתים מועטים, מעורפלים או מפוקפקים ולכן קשים לניתוח. לדוגמא - חרגל המדבר לא הוכנס לספר האדום , וגם לא נחשב לנכחד בישראל על אף שפורמאלית יש לו "נתונים" להימנות על קבוצת הנכחדים: המין שכיח למדי במזרח סיני ונמצא פעם אחת ב-1980 בצד הישראלי של הגבול, בנחל גשרון. מאז, כל החיפושים הממוקדים אחריו העלו חרס. מאידך הצמח ניתן בכל הפלורות האזוריות מגלילות ים-המלח והבקעה. רישום זה מבוסס על שני נתונים אשר מצוטטים בפלורה של פוסט, אחד של הבוטנאי הארט מה"ע'ור", והשני,של הזואולוג טריסטרם ממקום "דרומית לים-המלח". המין קל להגדרה ולא נמצא מאז המאה התשע-עשרה בשום מקום בתחומי הבקעה, ים המלח וגם לא בצד הירדני. פורמאלית ניתן היה להכריז עליו כמין נכחד אך עיון מדוקדק בנתונים הבוטניים של טריסטרם מעלה שרובם אינם נכונים (הגדרה מוטעית) וכי הארט לא השאיר גליון עשבייה של החרגל. מהאמור לעיל הסקנו כי החרגל לא גדל כלל בישראל, הנתונים הקדומים עליו מהארץ מוטעים והנתון היחיד בדבר הימצאו בנחל גשרון באילת, הוא ככל הנראה אירוע אפיזודי.

מתוך מחקר המינים הנדירים בעשביית האוניברסיטה העברית ובדיקת האתרים בשדה, התברר כי ישנם מינים רבים נדירים מאוד אשר נמצאו בארץ פעם אחת בלבד באירוע בדיד ומוגבל במשך הזמן. אלה הם לרוב מינים צפוניים, הידועים כשכיחים באירופה (דוגמת קרד שסוע) או מינים טרופיים הנפוצים מאוד באפריקה ובאסיה. אילו נהגנו על פי הקריטריונים הפורמאליים , מינים אלה היו מקבלים מספרים אדומים בערך גבוה והם היו נכנסים לראש רשימת המינים שבסכנת הכחדה. זאת משום שערך נדירותם גבוה ביותר, הם לרוב פריפריאליים ויש להם לכאורה קצב הכחדה גבוה ביותר. ואולם, ככל הנראה אין אלה מינים אוטוכטוניים של הצמחייה הטבעית של ישראל ואין הם מקיימים אוכלוסיות קבועות באזור. לכן החלטנו לגרוע את הצמחים האפיזודיים מהרשימה. עדיפות השימור צריכה להינתן למינים שאין ספק שהם מקומיים וטבעיים לארץ, גם אם הם פחות נדירים מאותם מינים אפיזודיים. מין צמח אפיזודי יוגדר כמין אשר נאסף בארץ ב-150 שנה אחרונות בפחות משלושה אתרים (ולרוב באתר אחד) ואשר איננו מקיים בשום מקום אוכלוסיה יציבה. כלומר זהו צמח אשר נצפה באירוע בודד (1-3), כנראה כתוצאה מהצלחה של התנחלות ראשונית, מבלי שהאוכלוסייה התבססה בהמשך. מינים אלה שייכים לקטגוריית Vagrant species (Gaston, 1993) ובמודל IUCN (2001) הם שייכים לקבוצת "חסר מידע" (Data Deficient , טבלה 2). דוגמאות למינים אפיזודיים כאלה הם: אבריים מגובששים, בלוטה שחורה ומלקולמיה צהובה. יש להודות שהגבול בין מין אפיזודי לבין מין נדיר מאד שהופעתו חוזרת מדי פעם או מין שנכחד– הוא עמום וההחלטה לגביו היא קשה. דוגמא לכך הם הצמחים דקורניה מנוצה לעומת מלקולמיה צהובה. שני המינים שכיחים למדי במואב ואדום בירדן, אך בישראל הם נרשמו פעמים ספורות. מלקולמיה צהובה נתונה בפלורה פלשתינה על סמך נתון ספרותי של אירוע בודד (נאסף בדהריה ע"י ברבי במאה התשע-עשרה) משדרת ההר. זהו מין קרוב מאוד למ.חרוקה ואולי הוא זן שלה, אך מאידן זהו טקסון ברור ושכיח ברמת מואב ובמזרח הלבנון. אם הדבר הוא כך, הרי ייתכן שהוא נמנה על קבוצת צמחי ההרים הגבוהים השרידית של ירושלים ושדרת ההר והופעתו אולי אינה מקרית. עם זאת חשוב לדעת שהמלקולמיה הצהובה היא מין קשה מאד להגדרה ולהפרדה ממלקולמיה חרוקה (Townsend et al. 1980), ואולי הם טקסון אחד או יש בלבול הגדרה ביניהם. לכן ההחלטה נטתה להגדרת המלקולמיה כמין אפיזודי והיא לא נכללה בספר האדום. לעומת זאת, דקורניה מנוצה, צמח מצליב ברור לחלוטין, נמצא פעמיים בירושלים, כאשר הפעם האחרונה הייתה ב-1987. החלטנו לא לראות מין זה כאפיזודי ולכלול אותה ברשימת המינים בספר, גם בגלל הוודאות בהגדרה וגם בגלל המציאה המאוחרת יחסית (1987). גם הדקורניה המנוצה שייכת לקבוצת צמחי הרים גבוהים בספר אשר רבים מחבריה שכיחים מאוד במואב ואדום אך נדירים ביותר בשדרת ההר של ישראל (מינים נוספים מקבוצה ביוגיאוגרפית זו הם: דו-כנף ריחני, אקינוס ריחני, אבובית עדינה, מניפנית איברית, סיגל תמים ואספקלרית הכלאים) .

מיני הגרגרנית בארץ ממחישים איך בפועל מתבצעת הסלקציה והערכה של הצמחים המועמדים להיות "מינים אדומים" וכיצד מנופים מינים אפיזודיים מהרשימה: כל מיני הגרגרנית בארץ הם חד-שנתיים וחלקם נדירים מאוד. 11 מבין 20 מיני הגרגרנית בישראל הם מינים נדירים אשר נבחרו כמינים מועמדים לבדיקה כצמחים אדומים. המחקר שלהם הראה כי ארבעה מהם הם מינים אפיזודיים אשר הוכנסו לפלורה על סמך נתוני ספרות חד-פעמיים. לדוגמא, אחד מהמינים הללו, גרגרנית מאונקלת, אשר הוכרז כנכחד בשנת 1974 (ברלינר, 1974), נאסף פעם יחידה בארץ בשנת 1940 ברפיח ושלושת האחרים, הגדרתם מסופקת מאוד והם קרובים מאוד למיני גרגרנית אחרים הגדלים בארץ. לדוגמא הגדרתה של גרגרנית יהודה מבוססת על פרט עשבייה בודד כאשר מין קרוב לו ,גרגרנית ירושלים, שכיח בחגורת הספר באותו מקום. במקרה זה העדפנו לרשום מינים מטיפוס כזה כ"מינים מסופקים". ולכלול אותם ברשימה מיוחדת אשר תופיע בכרך ב' של הספר האדום.ולגבי יתר מיני הגרגרנית, סקר המינים הנדירים מצא כי שלושה ממיני הגרגרנית (ג. משובלת, ג. מדברית וג. מאוצבעת) נפוצים במספר אתרים רב ואינם מצדיקים הכנסתם לרשימה האדומה . רק מין גרגרנית אחד התברר כנדיר ביותר (ג. חד-פרחית = ג. נואה) ועל סמך קריטריונים נוספים לסכנת הכחדה, הוא נכלל ברשימה.

דוגמאות נוספות לצמחים נדירים ביותר לצמחים נמצאו בארץ פעם בודדת או פעמיים והוחלט כי בישראל הם בעלי דגם תפוצה אפיזודי הם: חלבלוב הסהרה (שמידע 1997), אוכם הגינות, בקיה אנטולית, בלוטה מבאישה, ארכן מזרחי, לחך הודי, כף-צפרדע דגנית, לבדנית צהבהבת, כסיה מחודדת, טופח שעיר, חסה גלונית וחמשן קטן. מתוך קבוצת 866 הצמחים "האדומים הפוטנציאליים", הגדרנו 53 מינים כצמחים אפיזודיים. מינים אלה על אף נדירותם לא יכללו ברשימת הצמחים האדומים לישראל.

צמד המינים גומא רב-שיבוליות וגומא רחב-עלים ממחיש אף הוא את הדילמה של ה"אפיזודיות". ג. רב-שיבוליות הוערך כמין אפיזודי אשר נצפה רק פעם אחת בברכת בטיח, באותו מקום שגדל גם ג. רחב-עלים אשר הוערך כמין "אדום". השאלה המתבקשת היא מדוע ייקבע ג. רחב-עלים כצמח אדום ויומלץ להשבה ולהשקעת משאבים לשמירתו ,לעומת בן סוגו ג. רב-שבוליות אשר ייקבע כמין אפיזודי ולא יומלץ לטיפול כלשהו? יש להודות שההחלטה כאן היא שרירותית במידה רבה ומסתמכת על שיקולי דעת של מומחים כאשר לפניהם מינים שהם מאוד נדירים ויש עליהם מידע זעום ומסופק. השיקולים התבססו על כך שגומא רב-שיבליות הוא מין בין שנתי בעל אופי של עשב רע אשר נאסף רק פעם אחת במשך 85 שנה. לעומת זאת, גומא רחב-עלים הוא מין רב-שנתי שנאסף שלוש פעמים באותו אזור, דבר המורה על אוכלוסיה יציבה. רק העתיד ישפוט אם טעינו או צדקנו.

דוגמת ברגיה אמנית משלימה את הדיון בחוסר הוודאות והבעייתיות בזיהוי אפיזודיות ובקשיי ההחלטה על הגדרת מין בסיכון. מין זה ידוע מישראל כגדל באתר אחד בלבד – שלולית דורה בדרום נתניה. ייתכן שהופעתו שם היא אפיזודית , ומתבססת על הפצה ארוכת-טווח מקרית של זרעים אל הבריכה ע"י עופות מים. אם אמנם מין זה הוא אפיזודי, הרי שאין להכניסו לרשימת האדומים ואין לתת לו עדיפות בשימור. אבל, אם בכל זאת זו אוכלוסיה יציבה המקיימת את עצמה דמוגרפית, הרי שהברגיה האמנית זוכה למספר אדום גבוה מאד וכתוצאה מכך גם לעדיפות גבוהה יותר: היא גדלה בארץ רק באתר אחד (לאחרונה, נמצאה גם בבאסה של הרצליה), המין פריפריאלי דרומי (איננו גדל בלבנון, סוריה ותורכיה) וערך הפגיעות גבוה בגלל הבינוי בסביבות האתר ועקב השינויים במשטר המים בבריכה. במקרה של הברגיה האמנית החלטנו לא להתייחס אל המין כאפיזודי בגלל תצפיות חוזרות מאותו מקום במשך שלושים שנה.

בישראל 268 מיני צמחים מוגנים אשר הוכרזו על פי חוק בשנת 1965 (המספר לא מוחלט לגמרי כי במספר סוגים הוכרז הסוג כולו ולעתים מספר המינים בסוג לא לגמרי ברור, כמו למשל בסוג אשל שלגביו אין דעה אחידה כמה מיני בר יש בארץ). מאז הרשימה לא השתנתה כמעט והעדכון אחרון בשנת 2005 לא שינה את רשימת הצמחים. רשימת 1965 ראתה בקטיף ובאיסוף האנושי של צמחים אטרקטיביים סכנה ראשית להשמדת המינים ועל כן זכו להגנה רוב הצמחים בעלי פרחים גדולים ואטרקטיביים. מכיוון שקל יחסית לאסוף צמחי בצל ופקעת ומשום שחלק מהגיאופיטים "הקסימו" באופן סובייקטיבי את בוני רשימת 1965, כוללת רשימה זו את רוב צמחי הבצל והפקעת בישראל ללא קשר לנדירותם ומידת פגיעותם. קבוצה נוספת שקבלה עדיפות גורפת היא כל עצי הבר וחלק מהשיחים הגבוהים; בקבוצה זו נכללו גם צמחים מאוד נפוצים שאין כל סכנה לקיומם ומעט מהם (כמו למשל חלק ממיני האשל) הם מינים פולשים המתפשטים בצידי דרכים ומעונות מופרעים (יש לזכור שעצים מוגנים גם על פי פקודת היערות).

לעומת זאת, רשימת מיני הצמחים בסיכון בספר זה ("רשימת 2006"), מצרפת בשיטה הדירה, כמותית ושקופה שישה קריטריונים של שמירת טבע, אשר הנדירות, הפגיעות והאנדמיות מהווים בה את השקלול העדיף לצמח, כמועמד לשימור או להגנה.

בחינה של המינים בשתי הרשימות מראה כי רק רבע (67 מינים) מקרב 268 הצמחים המוגנים בישראל הם גם מינים "אדומים" המופיעים בספר זה. אנו נוכחים בעליל כי רשימת הצמחים בספר זה אינה זהה לרשימת הצמחים המוגנים על פי חוק בישראל. רבים מהצמחים בעלי מספר אדום גבוה, שסכנת הכחדתם גבוהה, כלל אינם מוגנים על פי חוק בישראל; רק 16.2% כלומר 67 מתוך 413 הצמחים האדומים הם גם צמחים מוגנים על פי החוק. לדוגמא – חומעת האווירון, מין אנדמי הגדל רק ב-5 אתרים בשרון ואשר מספר אתריו הצטמצם מאד בעשרות השנים האחרונות בגלל הרס בית גידולו, כלל אינו מוגן. אפילו חלבלוב השיח שהוא מין פריפריאלי נדיר מאוד בישראל, גם הוא איננו מוגן. תשעה מתוך עשרת הצמחים בעלי המספר האדום הגבוה ביותר בארץ אינם מוגנים. יוצרי רשימת 1965 העדיפו את הגיאופיטים ואת העצים אך לא היו לגמרי עקביים באשר למיני העצים והשיחים. לדוגמא הברוש המצוי איננו עץ מוגן. במיוחד בולטת ההתעלמות מהצמחים "קטני הארץ" (רובם עשבוניים), ללא קשר לנדירותם, מידת האנדמיות או מצב הפגיעות שלהם. דוגמא לחוסר ייצוגיות זו הם מינים מאד ייחודיים לצמחיית ישראל: מושיובית גלילית, בקית הבזלת, טופח עדשתי וזמזומית ורבורג (כולם אנדמיים, מאוד נדירים, בית-גידולם באיום ואוכלוסיותיהן נכחדות). אפילו הכדורן הענף, צמח מים אטרקטיבי בולט אשר בית גידולו באיום רב, לא נכלל ברשימת המוגנים על פי חוק. כאמור, בולטת העובדה שרבים מבין הצמחים ה"אדומים" הם דווקא קטנים, לא אטרקטיביים ונחבאים אל הכלים. ניקח לדוגמא את הכריך הנמוך, צמח קטן ונדיר ביותר ממשפחת הגומאיים הגדל בארץ רק באזור אחד בהרי יהודה. זהו צמח צפוני אשר בישראל גדלה אוכלוסיית קצה אך ורק בהרי יהודה (צמח פריפריאלי). תוכנית ספדי לפיתוח החגורה המערבית של מבואות ירושלים תגזור עליו כלייה. כבר כיום אתריו מאוד מטוילים ואיש מהמטיילים בשמורת הר טייסים לא שם לב כי ה"עשב" עליו הוא דורך והצמח אותו הוא עוקר, נמנה על אחד מהצמחים היותר נדירים ומאוימים בישראל. אין הסבר מדעי מדוע ארבע נקודות התפוצה היחידות של הכריך הנמוך בישראל, נמצאות דווקא באזור מבשרת-ציון – הר טייסים. עם זאת, גם אם איננו מבינים תמיד את הסיבות לאופן שבו מתארגן ונבנה המגוון הביולוגי בארצנו, חשוב מאד לשמרו, במיוחד בגלל היותו מהעשירים בעולם.

הפער בין הצמחים המוגנים לצמחים ה"אדומים" מחייב גם בחינה מחודשת של מצב הסיכון של משפחת הסחלביים, שכל מיניה מוגנים על פי חוק. כתוצאה מממצאי סקר הצמחים הנדירים מתברר לדוגמא, שכל מיני הדבורנית בישראל כלל אינם מינים אדומים ורק ארבעה מיני סחלב עומדים בקריטריונים של מין בסכנת הכחדה. לרוב מיני הדבורנית תפוצה נרחבת ומאות אתרים. שניים מתוכם, דבורנית הדבורה ודבורנית הקטיפה נחשדו כמינים אדומים פוטנציאליים, אך בסקרי השדה התברר כי יש להם לפחות 44 ו-79 אתרים בהתאמה. לכן הם מקבלים במדד הנדירות רק ערך – 1 . מכיוון שכל מיני הדבורניות אינם אנדמיים ובית-גידולם לא פגיע, ובמדד הפריפריאליות והאטרקטיביות הם מקבלים ערך נמוך או אפס, המספר האדום שלהם אינו מגיע לסף של 3.2 אשר מעליו מוגדר המין בסכנת הכחדה ונכלל ברשימת הצמחים האדומים. שונה המצב לגבי מיני הסוג סחלב: לפחות שני מינים הם נדירים ובית-גידולם מאוים ונהרס (ס. הביצות וס. מנוקד), חלקם אטרקטיביים לקטיפה (ס. איטלקי, ס. הביצות) ומין אחד של סחלב הוא אף תת-אנדמי (ס. מצויר). על כן חמישה מיני סחלבים כלולים בספר זה כאדומים בעוד שאף מין של דבורנית לא נכלל. עובדה זו מדגימה שהגנה גורפת על מיני משפחה שלמה אינה תואמת את המציאות האמיתית של מצב הטבע על פי קריטריונים מבוססים, ועם חובבי הסחלבים הסליחה....

יתרה מזו, מתוך המינים שנכחדו בישראל (36 מינים), רק שישה הם צמחים אשר הוכרזו על פי חוק כמינים מוגנים: גריזית נאה, מרסיליה זעירה, פיקוס בת-שקמה, נימפיאה לבנה , צלף רותמי וספלילה טבורית. שלושה מהם נכחדו עוד לפני "הכרזת 1965". כלומר, רוב המינים שנכחדו מישראל כלל לא היו מוגנים מעולם!

החפיפה המעטה של הצמחים המוגנים עם הצמחים ה"אדומים" ברשימה המוצעת בספר זה, מחייבת אפוא חשיבה מחודשת על סוגיית ההגנה על פי חוק ועל צורך בשינוי ניכר של סדרי עדיפויות במדיניות השימור וההגנה על צמחים. ראוי להיות ערים לעובדה כי אמת המידה החשובה של האטרקטיביות והחשש מקטיפה שהנחה את רשימת הצמחים המוגנים בעבר ירדה מחשיבותה; הסכנה העיקרית מאז שנות השמונים להכחדת מינים ביולוגיים היא פגיעה בבית הגידול בגלל פיתוח עירוני או דרכים או חקלאות אינטנסיבית.

אנו תקווה שספר זה יעורר את הגורמים האחראים להוסיף לקבוצת הצמחים המוגנים על פי חוק את רשימת המינים האדומים המופיעה בספר זה.

לחובב הטבע ושומר הסביבה יש תחושה כי המינים שעליהם צריך להגן בעדיפות ראשונה הם המינים הנדירים; שכן אלה המינים שסכנת ההכחדה הגדולה ביותר מרחפת עליהם. גם בפני אנשי המקצוע העוסקים במיני צמחים נדירים ובמינים שבסכנת הכחדה, עומדות שתי שאלות מרכזיות: האחת – מהו בכלל מין נדיר? והשנייה – האם מין נדיר הוא בהכרח גם מין בסכנת הכחדה ("מין אדום")? (Gaston, 1994; Partel et al., 2005; Aarssen and Schamp, 2002).

במאמרה הקלאסי אפיינה רבינוביץ (Rabinowitz, 1981) 8 צירופים אפשריים של טיפוסי שכיחות של מינים בטבע, על יסוד 3 תכונות: תחום גיאוגרפי (גדול או קטן), טווח אקולוגי (רחב או צר) וגודל אוכלוסיה (קטן או גדול). מבין 8 הצירופים האפשריים, 7 מאפיינים מצב של נדירות ולא כולם מנבאים בהכרח סכנת הכחדה. הצירוף המבטא מצב סיכון מרבי הוא זה של תחום גיאוגרפי קטן המשולב עם טווח אקולוגי צר ועם גודל אוכלוסיות קטן. מכאן, שהגדרת נדירות בטבע אינה חד משמעית והנדירות מתבטאת בצורות שונות ובוודאי שאין זהות בין נדירות לבין סכנת הכחדה. הצירוף המבטא מצב סיכון מרבי הוא זה של תחום גיאוגרפי קטן המשולב עם טווח אקולוגי צר וגודל אוכלוסייה קטן. מכאן שהגדרת נדירות בטבע אינה חד משמעית והנדירות מתבטאת בצורות שונות ובוודאי שאין זהות בין נדירות לבין סכנת הכחדה. הגדרת הנדירות בספר זה התבססה בסופו של דבר על המדד הפשוט יותר של מספר האתרים שבו הצמח גדל, בהנחה שמדד זה מספק את המידע העיקרי הרלוונטי. ואולם, גם על פי מדד זה מתעוררות בעיות מתודולוגיות לא פשוטות הנובעות מהתלות בקנה המידה המרחבי ובהגדרת גודל השטח של אתר. אין ספק שיחידות מדגם בגודל אחר היו מפיקות תוצאות אחרות המשנות את מעמד הנדירות וכתוצאה מכך גם החלטות בנוגע לעדיפויות בשימור (דיון על כך ראה אצל Hartley and Kunin, 2003).

אנו למדים אפוא, שלנטייה המקובלת לזהות צמחים נדירים עם צמחים בסכנת הכחדה אין בסיס מוצק (אלא במצבים קיצוניים). הנתונים שאספנו לצורך הכנת הרשימה בספר זה מורים כי הרבה צמחים נדירים הידועים בישראל רק מאזור מצומצם ביותר, אינם כלולים ברשימת המינים האדומים וזאת משיקולים נוספים. נכון אמנם שמינים נדירים עשויים להיות פגיעים להכחדה אך חשובה לא פחות היא מידת הפגיעות של בתי הגידול. מצאנו שרבים מהמינים שנסקרו בסקר המינים הנדירים בגליל העליון הם אכן נדירים מאוד (כהן ושמידע, 1992), אך כלל לא נשקפת להם סכנת הכחדה, משום שהסבירות שבית הגידול שלהם ייפגע וייכחד זעומה ביותר. במיוחד הדברים אמורים לגבי צמחים הגדלים במצוקים, שבהם שוכנים רבים מהמינים הנדירים (לדוגמא בוצין אופקי, כלך שומרוני או לוענית הסלעים באזור הים-תיכוני, וגפוף קוצני במצוקי הר הנגב). בית-הגידול המצוקי מוגן בפני רעיה, פיתוח ולרוב גם מסלילת כבישים וסכנת הפגיעות שלו אפסית. כן הדבר גם לגבי מינים הגדלים בחורש מוגן שלא נשקפת לו סכנת פגיעה. המינים הללו קיבלו מספר אדום נמוך ולא נכנסו לרשימה.

דוגמא ממשית מצמחיית הארץ לשיקולים המציבים נדירות מול פגיעות והשוואה בין מין נדיר למין בסכנת הכחדה נביא משני מיני געדה: געדת הסלעים וגעדה קוצנית. געדת הסלעים היא צמח מצוקים נדיר ביותר הגדל בארץ רק בחמישה אתרים בשומרון ובספר מדבר בנימין . בכל אתר מספר הצמחים קטן מאוד והנגישות אל הצמחים קשה (גדלים במצוק). לעומתה, געדה קוצנית היא צמח שדות חקלאיים בעלי עיבוד מסורתי, אשר לפנים גדלה ב-11 גלילות 37 אתרים ואף כיום ניתן למצאה רק ב-11 אתרים שונים, בעיקר בגליל התחתון. על מי עדיף להכריז כמין "אדום" מבין השתיים ובמי להשקיע מאמצי שימור? אם הקריטריון לנדירות הוא הדומיננטי, עלינו להעדיף את געדת הסלעים, אך זו גדלה במצוקים שם הסיכוי לקטיפה, רעיית יתר, בינוי ואפילו סלילת כביש הוא קטן ביותר. מאידך אדמות העמקים הוא בית-הגידול מהפגיעים ביותר בישראל; בשישים שנה האחרונות הוסבו רוב אדמות העמקים לחקלאות אינטנסיבית, ועתה הם הופכים לאזורי תעשייה, בינוי ונדל"ן. לכן קיבלה הגעדה הקוצנית ערך גבוה בקריטריון הפגיעות ובסך המדדים האדומים קבלה ניקוד ה"מזכה" אותה "כצמח אדום". לעומת זאת, קיבלה געדת הסלעים ניקוד גבוה מאוד רק במדד הנדירות ובאין תגבור ממדדים נוספים מספרה האדום הוא מתחת לסף ועל כן לא הוכרזה כ"מין אדום".

דוגמא נוספת היא דבקה אפורה – זהו צמח מצוקים נדיר ביותר בעל חשיבות ביוגיאוגרפית גבוהה, אך בית-גידולו לא בסכנה. הצמח גדל גם במצוקי גיר במערת פער בגליל המערבי וגם במצוקי מדבר יהודה בסך הכל ב-3 אתרים. למרות נדירותו הרבה, מין זה לא נכנס לרשימת האדומים בגלל הפגיעות הנמוכה של בית הגידול.         

עוד דוגמא למין נדיר מאד שאינו עומד בקריטריונים של הספר האדום היא הטורית הרפה. לצמח זה ישנם רק 8 אתרים צמודים בהר-פקיעין, אך כל אוכלוסיותיו מוגנות בשמורה בסלעים ובמצוקים ובתוך הוטות ואין כל חשש לפגיעה בבית הגידול (ערך הפגיעות – 0). לצערנו (הסובייקטיבי מאד) הצמח לא הוכלל ברשימה.

רק במקרים שבהם יש לצמח אתר יחיד בישראל, משמש קריטריון הנדירות כמדד יחידי לסכנת הכחדה ואז מינים כאלה נכללים באופן אוטומטי ברשימת המינים האדומים ללא התחשבות בערכי המדדים האחרים. דוגמא היא כרבה מזרחית, אשר ערך הנדירות שלה הוא 6, דבר המקנה לה את המספר האדום של ערך הסף. הסיכון הגבוה להכחדה, שלו נתונים צמחים שלהם אתר יחיד בלבד, נתמך בעובדה שלאחוז גבוה מבין צמחי ישראל שכבר נכחדו היה אתר יחיד לפני הכחדתם (פרומקין וחובריו, 2003).

דיון זה הבהיר וחידד את המסקנה שמין נדיר אינו בהכרח מין אדום והגדרתו של מין כ"אדום" מתבססת במודל שלנו גם על קריטריונים נוספים. מינים נדירים רבים אכן נכללו ברשימת המינים שבספר, אך זאת רק כאשר נוספו לנדירות גם ערכים משלימים של אטרקטיביות, פגיעות, אנדמיות, פריפריאליות וצמידות. לפיכך, מינים נדירים רבים בסופו של דבר לא נכללו ברשימת האדומים ואלה בעיקר מינים נדירים שאין חשש לפגיעות בבית גידולם ורובם צמחי מצוקים (שמידע, 1981).

מינים רבים מצויים בישראל בקצה תפוצתם הגיאוגרפית העולמית. למינים "צפוניים" ישראל היא גבול התפוצה הדרומי בעוד שלמינים "דרומיים", הקצה הצפוני של תפוצתם העולמית נמצא בישראל (Nathan et al.,1996.). במקרים רבים האוכלוסיות המקומיות של מינים פריפריאליים אלה גדלות בישראל במספר קטן של אתרים. על כן מינים אלה עשויים להימצא בישראל בסכנת הכחדה. לעומת זאת, בארצות סמוכות ובעולם בכלל, רבים מהמינים הללו נפוצים במספר רב של אתרים ומקיימים לעתים אוכלוסיות גדולות. כאן עולה הדילמה כיצד להתייחס לעובדה שבמבט גלובלי אין מדובר כלל במינים בסכנת הכחדה ועד כמה לתת למינים כאלה עדיפות בשימור בישראל. בר-לוע סיני מדגים היטב מצב כזה: זהו מין סודני השכיח בארצות שמסביב לים-סוף. במזרח סיני גדלות אוכלוסיות רבות, אך ככל שמצפינים לכיוון אילת הוא נעשה נדיר. רק במקום יחיד, למרגלות הר-צפחות ליד אילת, "חוצה" בר-לוע סיני את הגבול. האוכלוסייה הזעירה של הר-צפחות היא אפוא היחידה בישראל ועבור הבר-לוע, זהו האתר הצפוני בעולם המהווה "לוקוס טרמינוס" לתפוצתו העולמית. כיום נמצאת אוכלוסייה זו בסכנת הכחדה ממשית עקב פעולות בינוי בחוף הדרומי של אילת. וכאן עולה השאלה: האם יש משמעות להגדרתו של מין זה כמין בסיכון כאשר בסיני גדלות אוכלוסיות גדולות? האם יש עדיפות כלשהי למאמצי שימור המכוונים לשמר מין זה בישראל?

לדעתו של ד"ר בני שלמון- אין לתת עדיפות לשימורו של בר-לוע סיני בישראל. העובדה שקו הגבול, הנקבע על פי שיקולים שאין להם דבר עם ערכי טבע, הפריד באופן שרירותי בין אוכלוסיות גדולות מהצד המצרי לאוכלוסייה קטנה ויחידה בצד הישראלי - אינה מהווה הצדקה למתן מעמד של מין בסכנת הכחדה. יתרה מזו, שוליים של אזורי תפוצה, מעצם הגדרתם, אינם המקום האופטימלי לגידול המין ועל כן ממילא תנאי אילת אינם האופטימליים עבור הבר-לוע. אנו החלטנו לנקוט בגישה שונה; לתת למדד התפוצה הפריפריאלית מעמד של מדד אדום עצמאי אך בעל משקל נמוך.

צמחי מקווי-מים מהווים דוגמא מצוינת לבעייתיות שבהכרזת מין רחב תפוצה בעולם כמין אדום בישראל. רבים מצמחי המים הנדירים הם גם צמחים פריפריאליים אשר ישראל מהווה לכם גבול תפוצה עולמי דרומי. ניקח לדוגמה את אסתר הביצות, הגדל במלחת הנעמן: מצד אחד אסתר הביצות הוא מהנדירים שבצמחי ישראל וגם בית-גידולו נהרס והושחת בשישים שנה האחרונות. זהו גם מין פריפריאלי צפוני אשר אוכלוסיותיו עשויות להכיל גנום מיוחד שאולי עמיד יותר לעקות הייחודיות של אזורי השוליים שלו. מכל הבחינות הללו יש להמליץ על האסתר בראש סדר העדיפויות לשימור. אך מצד שני, זהו צמח מים קוסמופוליטי בעל יכולת הפצה מצוינת שלא נשקפת לו כל סכנה ברוב אזורי העולם בהם הוא גדל. גם לצמחים רבים אחרים של מקווי המים בישראל ישנו אותו דגם אקולוגי – ביוגיאוגרפי; כולם אינם אנדמיים לאזור, בישראל לא נוצרו מהם זנים אנדמיים ומחוץ לאזורנו, במיוחד כלפי צפון, הם הופכים נפוצים מאוד ואף שולטים בנוף (כמו אירוס ענף, גומא צר-עלים). לא אחת הם גם מינים פולשים המהווים בעיה קשה בתעלות ובבריכות, במיוחד ביבשות אמריקה ואוסטרליה, אליהן הגיעו בידי אדם (למשל אלף-העלה המשובל, ישרוע מאוגד, טובענית אביבית, כדורית המים, חמשן זוחל, וליסנריה סלולה, ודו-שן משולש). האם יש לתת להם עדיפות בשמירת טבע ולהכלילם ברשימת הצמחים האדומים? על פי המודל הישראלי, כל צמחי המים הנדירים שבית-גידולם נפגע נכללו ברשימת המינים האדומים ובכללם גם אסתר הביצות. כולם מקבלים מספר אדום גבוה וקדימות לשימור (יותר מאשר צמח אנדמי נפוץ כדוגמת תורמוס א"י). כלומר, בספר האדום של צמחי ישראל גוברת נקודת המבט המקומית על נקודת המבט הגלובאלית וכל מיני הצמחים בארץ שמספרם האדום הוא מעל הסף, נכללים ברשימת האדומים גם אם הם שכיחים מחוץ לישראל . הוועדה המקצועית המלווה את הספר אישרה גישה זו וכך נכללו ברשימת האדומים צמחים פריפראליים נדירים מאוד בישראל, אך שכיחים ונפוצים מעבר לגבול בארצות השכנות (כלך סיני, בר-לוע סיני, פעמונית הדורה, אנטיכריס בלוטי ואליאריה שומית).

כאשר בוחנים איך נוהגות מדינות אחרות בנושא זה, עולה כי לרוב ישנה הסכמה לתת משקל חשוב דווקא לנקודת המבט המקומית, מתוך התייחסות למגוון הביולוגי הכולל של הארץ. גם אם הצמח נפוץ במדינות שכנות או רחוקות, מצבו המקומי של הצמח הוא המגדיר אותו כנדיר ובסכנת הכחדה. כך נוהגת למשל הולנד המפותחת מאוד בשמירת הטבע שלה. גם מיני צמחים הנפוצים מאד בגרמניה אשר חצו ב"טעות" את הגבול להולנד רק בנקודה אחת נחשבים בהולנד כמינים "אדומים". מטרתם של ההולנדים היא לשמר את כלל מגוון המינים שלהם ובעדיפות ראשונה לטפל בצמחים האדומים. הגישה ה"מקומית" ננקטה כאמור גם בספר זה, דרך מתן משקל גבוה לקריטריוני הנדירות והפגיעות, כאשר השיקולים העולמיים נוספים עליהם ובאים לידי ביטוי בקריטריון האנדמיות ובמצב שימור המין מחוץ לישראל.

מינים אנדמיים ריתקו את הבוטנאים העוסקים בביוגיאוגרפיה ובמגוון מאז ומתמיד (שמידע, 1982; זהרי, 1980). חשיבותם צוינה גם בקשר לייחודו של האזור הביוגיאוגרפי וגם בקשר לשימור המגוון הביולוגי העולמי (Lamoreux et al., 2006). בספרים "אדומים" רבים ניתן משקל חשוב למינים האנדמיים (לדוגמא - Phitos, 1995; Montmollin, 2005; Lucas and Synge, 1978). ואכן, מנקודת המבט הגלובלית יש חשיבות לאפיין את המינים האנדמיים, ללמוד את המוקדים החמים שלהם ולפעול לשימורם.

ואולם, מחקר סיסטמטי-אקולוגי של כלל המינים האנדמיים בישראל (שמידע, 1982 ופרויקט המינים הנדירים - ראה להלן) מלמד אותנו כי לפחות מחצית המינים האנדמיים לישראל הם מינים נפוצים מאוד במאות ובאלפי אתרים, אשר מקיימים אוכלוסיות גדולות מאוד. לדוגמא - תורמוס ארץ-ישראלי ובן-חיטה שרוני הנפוצים מאד במישור החוף. האם רק בגלל היותם מינים אנדמיים יש לתת להם עדיפות בשימור, כאשר אין כל איום להכחדתם? ישנם מומחים בארגון שמירת הטבע העולמי הממליצים לתת עדיפות למינים אנדמיים באשר הם. אנו סבורים לעומת זאת, שאם מטרת הספר האדום והרשימה הנלווית אליו היא קביעת עדיפויות לשימור, הרי שאין לנו ספק כי הקריטריון המרכזי להגדרת מין אדום הוא מידת הסיכון להכחדה^[1] ולאו דווקא היותו אנדמי. מקובל כי נדירות קיצונית (כלומר מספר אתרים קטן) מגבירה את איום ההכחדה. לפיכך הוכללו המינים האנדמיים בקבוצת האדומים רק אם הם נדירים ו/או פגיעים במיוחד.

אנדמיות קשורה לתפוצה גיאוגרפית אשר לרוב איננה חופפת לגבולות מדיניים. לאנשי שימור הטבע העולמי חשובה מידת האנדמיות ברמה עולמית (Pitman and Jorgensen, 2002; Olson et al., 1998) או אזורית של המזרח-התיכון או של הים-התיכון ((Mendail and Quezel, 1997. עם זאת, ברור שככל שהצמח הוא יותר מוגבל בתפוצתו לישראל, הרי האחריות לשימורו נופלת יותר על הגורמים המקומיים. בהתאמה לכך, ככל שהאנדמיות מוגבלת יותר לגבולות ישראל, כך היא קיבלה ערך גבוה יותר: המינים האנדמיים המוגבלים רק לישראל בתוך גבולותיה, קיבלו את הערך המרבי במדד האנדמיות. מינים החורגים במקצת מגבולות הארץ כונו "תת-אנדמים" וקבלו ערך נמוך קצת יותר (דוגמת מושיובית גלילית, שמידע וכהן, 1989). על קבוצה זו נמנים מינים רבים הגדלים במישור החוף ואשר חורגים בתפוצתם דרומה עד אל-עריש או צפונה עד אזור בירות.

כאשר כל האתרים נמצאים במקטע אחד או באזור גיאוגרפי מצומצם אחד, סברו חברי הוועדה המקצועית כי דבר זה מגביר את סכנת ההכחדה, ועל כן המליצו להוסיף היבט זה כקריטריון עצמאי נוסף התורם למספר האדום. משום כך נוספו לרשימה מינים כמו חוזרר החורש, סתוונית קצרת-עלים ועוד. יש להדגיש כי הצמידות אינה יכולה לשמש מדד יחיד שעל פיו ייכלל הצמח ברשימת המינים האדומים, אלא חייבים להיות ערכים גבוהים גם בפרמטרים נוספים כך שהמספר האדום יגיע ל 3.2 ומעלה. דוגמא טובה לכך מהווים כמה מצמחי אילת הנדירים ביותר בארץ והמוגבלים אך ורק לשטח הקטן של מסיב אילת. שלושה מינים מקבוצה זו (זצניה מזרחית, רב-זקן קרח ולשישית השיח) קבלו את ערך המספר האדום 2.8 ורק בזכות היות אתריהם צמודים במקטע אחד של מסיב אילת הם הוכנסו לרשימת האדומים.
בספרות יש דעות לכאן ולכאן לגבי השפעת הקיטוע על שרידות של אוכלוסיות מינים; מצד אחד קיטוע (אי צמידות) עשוי להקטין סכנות של מגפות, מעבר מזיקים או קטסטרופות אחרות, אך מצד שני היא מקלה על מעבר גנים ומקטינה את הסיכונים שיש לאוכלוסיות קטנות ( Primack, 1995, 2004). במצב הפיתוח וההפרעה הקיים בארץ נראה לנו שחסרונותיה של הצמידות עולים על יתרונותיה מבחינת הסיכוי להמשך הקיום של האוכלוסיות, שכן הסיכוי לפגיעה משותפת באוכלוסיות צמודות הוא גדול. לפיכך מצאנו לנכון להוסיף את קריטריון הצמידות כרכיב בהגדרת המספר האדום.

ישנם מקרים לא מעטים בהם ההחלטה הטקסונומית על הגדרת מין הצמח ומעמדו הסיסטמטי משפיעה באופן חשוב על הכללתו או אי הכללתו ברשימת האדומים.

אשבל זהרי מהווה דוגמא למין אדום אשר כלילתו ברשימת הצמחים האדומים עומדת על בלימה משיקולים סיסטמטיים: פורמאלית זהו מין אנדמי לישראל נדיר ביותר אשר בית-גידולו הולך ונהרס ואוכלוסיותיו מוכחדות. ואולם, בסקר הצמחים הנדירים נמצאו במספר אוכלוסיות מעברים בתכונות הדיאגנוסטיות בין אשבל זהרי לאשבל ערבי. כלומר, יתכן שאשבל זהרי איננו מין עצמאי אלא זן של אשבל ערבי. במקרה כזה "מתבטלת" תכונת האנדמיות של אשבל זהרי ומשתנה גם דרגת הנדירות, משום שאשבל ערבי ידוע ממספר רב של אתרים. בכך יורדת מאד העדיפות לשימורו של מין זה. אפשר גם להתייחס אז אל אשבל זהרי כאל זן או תת-מין אנדמי. על אף כל זאת החלטנו בספר זה ללכת על פי הסיסטמטיקה הפורמלית המפורסמת בספרות המדעית ולכלול את אשבל זהרי בין המינים האדומים.

כלך שומרוני מהווה דוגמא איך צמח נדיר מאוד ו"אנדמי" לא נכלל ברשימת האדומים בגלל טיפול טקסונומי: זהו מין כלך הגדל רק בשלושה אתרים מצוקיים ביהודה ושומרון וחשיבותו הביוגיאוגרפית גדולה ביותר כי הוא מציין את הקשר שבין כלך החרמון הגדל בפסגות הרי-הלבנון והחרמון לבין כלך דנין הגדל בהר-הנגב. חשובי הבוטנאים בעולם תארו מין זה כחדש למדע ואנדמי לישראל, בטיולם לואדי ביידאן ליד שכם בשנת 1945. אולם עיבוד טקסונומי מאוחר יותר, הכליל את אוכלוסיות יו"ש בתוך מין רחב יותר – כלך מזרחי (Al-Eisawi 1998). ביטול משקלו הגבוה במדד האנדמיות והפגיעות האפסית בשל היותו צמח מצוקים, גרמה להוצאת כלך שומרוני מרשימת האדומים.

גרדיולוס מדברי מהווה דוגמא לטעות הגדרה שמשנה את כל התמונה לגבי "מצבו האדום": זהו צמח ערבתי השכיח למדי ברמות ירדן ונאסף פעם יחידה בארץ בנגב הצפוני, משם ישנו גם גיליון עשבייה. על פי ממצאים אלה הוא זוכה לערך הנדירות הגבוה ביותר: הוא גדל באתר יחיד ובנוסף לכל הוא גם פריפריאלי מזרחי. אבל, עיון מחודש בגיליון העשבייה שנעשה בעקבות מחקר הצמחים הנדירים, גילה כי יש כאן טעות הגדרה והצמח שיובש בשנת 1928, הוא למעשה ניסנית דו-קרנית. מקרה זה מדגיש את הצורך בבדיקה קפדנית, בבקרה ובאימות מתמיד של נתונים קודמים. דוגמאות נוספות הממחישות את חשיבות השלב הטקסונומי במחקר הצמחים האדומים ניתנות בסוג חוטמית (שמידע, 1981), אולמוס (שמידע, 1993) ,ניסנית (שמידע וליסטון, 1985), חלוק (Liston, 1986), כרכום (Feinbrun and Shmida, 1978) וזהבית (דפני, 1970).

גולנית ערבית או גולנית החוף – חשיבות זנים ותתי-מינים: מין זה הוא בן-שיח נמוך המגיע לגובה של 40 ס"מ, בעל עלים תמימים מאפירים וגלדניים. גולנית ערבית גדלה בעיקר בהר הנגב הגבוה, וכן בסיני ובאדום. אוכלוסיות מבודדות של גולנית ערבית גדלות גם בשרון (פולק, 1984), והן נבדלות בסימנים זעירים מן האוכלוסיות המדבריות. זהרי ב"מגדיר החדש" (1976) הפריד, אם כי בהסתייגות, את אוכלוסיות השרון כמין נפרד – גולנית החוף (Globularia alypum), אך הפלורה (1978, Feinbrun – Dothan) נותנת את הגולנית הערבית בארץ כמין אחד.

אם אוכלוסיות החוף של הגולנית מוגדרות כמין נפרד מגולנית ערבית, משתנה תמונת המצב "האדומה" והמין של מישור החוף מקבל מספר אדום גבוה. היות שבספר זה אנו עוקבים אחר "פלורה פלשתינה", לא הופרדו אוכלוסיות מישור החוף לטקסון עצמאי (זן מיוחד או תת-מין) ובהתאם לכך לא נכללו (לצערנו) ברשימת המינים ה"אדומים", למרות שהן עונות על הקריטריונים של מין אדום ועל אף הסכנות הוודאיות הנשקפות להן בשרון.

סקרים ראשוניים של מיני צמחים נדירים ובסכנת הכחדה בישראל נעשו עוד בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 ותוצאותיהם תועדו בחוברות של אגמי ודפני (1975) ושל ברלינר (1988). ואולם, התנופה העיקרית לסקרים, לחקר ולתיעוד של המינים הנדירים ניתנה מאז שנת 1979, עם היווסדו של מרכז רת"ם לצמחי ישראל. מאז ועד היום נאספו ונרשמו ברת"ם מאות אלפי תצפיות על התפוצה והפנולוגיה של צמחי הבר בארצנו ((Shmida and Ritman, 1985. מידע זה נאסף במידה רבה באופן אקראי, כתלות בחלון ההתעניינות של חובב הטבע ובאזור בו הוא טייל. חלק גדול מחובבי צמחים אלה חיפש באופן טבעי צמחים נדירים, יפים ועלומי מקום וידע. בהתאם לכך הצטבר במרכז רת"ם מידע יקר מפז אך לא עקבי במרחב ובזמן, אודות מינים נדירים ובסכנת הכחדה. לחומר זה נוספו תצפיות רבות של ותיקי צופי רת"ם המטיילים בטבע מאז שנות השישים ((Salomon and Shmida, 1985.

החומר הכמותי והמסודר שהווה את גלעין הנתונים הראשי של הספר האדום, מבוסס על סקר המינים הנדירים שערך מרכז רת"ם (רשת המידע לצמחי ישראל) במשך תשע שנים (1988-1996) בשיתוף עם רשות הטבע והגנים ובמימונה (שמידע וחובריו, 1992-1999). הספקנו לסקור באופן יסודי ומסודר את גלילות צפון הארץ ומישור החוף (הגליל העליון, הגליל התחתון, עמק עכו, עמק-יזרעאל, הגלבוע, הכרמל, רמות-מנשה, השרון, פלשת והשפלה). יודגש כי גלילות רבות אחרות לא נסקרו באופן מסודר ובמיוחד אמור הדבר לגבי עמק החולה ובקעת כנרות המשופעים בבתי גידול לחים שסבלו מאד משינויים סביבתיים רבים בעשרות השנים האחרונות. בבתי גידול אלה גדלים צמחי מים רבים, קשים מאוד להגדרה, שנאספו בתחילת המאה הקודמת וכיום לא ברור אם הם נכחדו או הגדרתם מוטעית, או שפשוט לא חיפשו ותיעדו אותם. עבור הגלילות בהן נערך סקר מסודר ושיטתי, הוכנו מבעוד מועד רשימת מינים נדירים פוטנציאלית ורשימת בתי-גידול ואתרים מועדפים שבהם יש לבקר ואותם צריך לסקור. הבסיס להכנת רשימות אלה היה ידע מוקדם מן העבר על המקומות שבהם נמצאו מינים אלה מתוך גיליונות עשבייה ועל פי חומר רב שפורסם במגדירי הצמחים, בספרים ובמאמרים העוסקים בצמחיית הארץ (שמידע, 1979-1979; כהן ושמידע, 1988; פרגמן וחבריו 1995,1999, וראה ספרות בסוף הספר). לאחר הכנת הרשימות הופקו חוברות מקדימות ("ילקוטי הצמחים הנדירים", שמידע וחובריו 1992-1999) אודות הצמחים שהם בעדיפות לחיפוש, שהנחו את הסוקרים. באתרים "חמים" בהם נרשמו הצמחים בעבר ו/או בבתי-הגידול שבהם יש סיכוי גבוה לגלות אותם, נערכו סקרי שדה. באופן זה שיטת הסקר הקצתה מאמץ דיגום לא שוויוני לבתי-גידול ואתרים מועדפים. כדי לאזן הטיה זו נדגמו גם חתכים אקראיים ברחבי הגלילה הנסקרת. בגלילות אשר לא נסקרו במחקר פורמלי המשיך לזרום מידע אקראי של חובבי-טבע ומידע מהשתלמויות רתם ומחקרים נוספים, כאשר כל אלה הצטרפו לבסיס המידע, הכולל כיום 650,000 תצפיות אודות התפוצה האקולוגיה והפנולוגיה של צמחי ישראל.

תוך כדי סקרי השדה נעשתה סלקציה על רשימת המינים הפוטנציאלים המקומיים בסכנת הכחדה, מתוך הרשימה של המינים השכיחים לאותה גלילה. הצמחים אשר התברר כי יש להם מספר אתרים גדול הושמטו מהרשימה. בסוף כל הסקרים נעשתה סלקציה ברמה ארצית של המינים שמתבררים כשכיחים (אלה הגדלים ביתור מ-100 אתרים). ואלה נופו מהרשימה. מספר המינים ברשימה שבספר זה הוא אמנם 413, אך לא פחות מ-866 מיני צמחים "אדומים פוטנציאליים" נבדקו בשדה בספרות וגיליונות העשבייה שלהם מוחשבו. במהלך תהליך זה התברר כי מינים רבים ש"נחשדו" כנדירים או כ"אדומים" פוטנציאליים אינם כאלה מכיוון שהם נמצאים באתרים רבים (לדוגמא: רכפת הצבעים, צפורן יהודה, חזרזרת מחוספסת, אספסת מצויצת, כתנן שרוע, גיוניה מכונפת וסהרון משולשל). לעומת זאת נוספו לרשימה מיני צמחים שלגביהם לא שמו לב כי רוב אוכלוסיותיהם נעלמו (כגון-ורבורגינת פקטורובסקי, דוגון ירושלמי).

במסגרת הסקר נספרו או נאמדו גדלי האוכלוסיות של הצמחים הנסקרים ונעשה ניסיון לאמוד את מספר הפרטים הכולל בארץ של כל אחד מהמינים הללו. לכל אתר שבו נמצא "מין אדום פוטנציאלי" נרשם כרטיס מפורט ובו - תיאור בית-הגידול, גודל האוכלוסייה, מצב פנולוגי, חברת צמחים ואומדן ההצלחה הרבייתית.

עוגן חשוב ביותר לבניית בסיס המידע של הצמחים אודות צמחים אדומים פוטנציאליים, מהווה העשבייה הלאומית של צמחיית ישראל בירושלים. כתשתית לסקרים ולצורך בניית הרשימה, מחשבנו כ-8,000 גיליונות עשבייה של הצמחים האדומים הפוטנציאליים ועל פי רישומי התפוצה שלהם ואתרי האיסוף למדנו היכן לחפשם, מהן התכונות הדיאגנוסטיות שלהם ואילו בעיות טקסונומיות עלינו לחקור בשדה. חלק גדול מגיליונות העשבייה הם מהשנים שלפני 1960. עובדה זו אפשרה לנו לקחת את גיליונות העשבייה כנקודת ייחוס ללימוד קצב ההכחדה של האתרים של הצמחים הנידונים. התברר למשל, כי רוב האתרים שמהם נאספו לעשבייה צמחי מים רבים וצמחי חול-חמרה - נהרסו או נכחדו. בדיקה זו אפשרה לנו לאמוד כמותית את קצב ההכחדה של אתרי המין הנידון (=הפגיעות), אחרי 1965 יחסית לשנים שלפני 1965.

בנוסף לנתונים גולמיים של העשבייה נעזרנו בנתוני התפוצה של הפלורה פלשתינה (Zohary, 1966, 1972; Feinbrun- Dothan, 1978, 1986; Danin, 2004) ובפלורות אחרות הקשורות לאזורנו (מצרים, סוריה ולבנון, קפריסין, טורקיה וירדן – ראה ספרות). על אלה נוספו נתונים מכל מגדירי הצמחים, מספרים וממאמרים בעברית ובלועזית אודות תפוצת צמחי ישראל (אהרונסון, 1940; אייג, 1962; איג זהרי ופינברון, 1948; זהרי, 1955, 1959, 1976, 1980; פינברון-דותן ודנין, 1991). נתונים אלה עזרו לנו , בחלק מהמקרים, לחשב את קצבי ההכחדה של אתרי הצמחים.

אחת הבעיות שעמדה בפנינו היא ההבדלים בין נתוני התפוצה של צמחים המופיעים במגדירים ובספרי הפלורות לבין נתוני התפוצה הנמסרים בספר זה. על פי רוב, נתוני התפוצה במגדירים ובספרי הפלורה רחבים יותר ומכילים אזורים ומקומות נוספים. מניין נובע חוסר ההתאמה הזה ומדוע לעתים לא כללנו את כל המקומות והאזורים המצוינים בספרות?

יש לזכור כי ספרי הפלורה והמגדירים נוהגים לצטט מקומות ואזורי תפוצה ממקור אחד למשנהו. כתוצאה מכך יתכן שהפלורות החדשות והמגדירים כוללים הרבה מקומות בהם הצמח נכחד זה מכבר. לדוגמא – מפות התפוצה של קערורית, ברולה ונאדיד המופיעות באטלס התפוצה של צמחי ארץ ישראל (Danin, 2004). כמו כן שכיחים למדי אזכורי מקומות מסופקים וטעויות שנכתבו במקור אחד ומצוטטים לאחר מכן מספר לספר. ספרי פלורה ומגדירים אינם נוהגים בדרך כלל לבטל בציטוטיהם אזכורים של מקומות גיאוגרפיים שצויינו במקורות קודמים. מכיוון שאנו עוסקים בצמחים "אדומים" שרבים מהם נדירים ומספר אתריהם בישראל קטן מאד וכל מידע על אתרי תפוצתם הוא קריטי, מצאנו לנכון לנהוג במשנה זהירות בכל הנוגע למידע על תפוצה גיאוגרפית ונמנענו מלציין אוטומטית את כל האתרים הנזכרים בספרות. המידע שלנו אודות אתרי התפוצה של המינים התבסס על איתור האוכלוסיות בשדה תוך בירור קיומן במקום או הכחדתן ממנו. בחלק מהמקרים אנו מעריכים כי הייתה טעות כלשהי בהגדרה או בציטוט המקור הספרותי. בדרך זו, שניסתה להגיע ככל האפשר למידע על התפוצה הממשית העכשווית של כל מין, יכולנו להעריך בצורה מדויקת יותר את מידת הסיכון לכל מין. בכך מנענו מצב שדווקא מינים מסופקים באתרים מסופקים יקבלו עדיפות עליונה לשימור ולעומתם מיני צמחים אחרים המצויים ככל הנראה בסיכון, יקבלו מספר אדום נמוך יותר בגלל נתוני תפוצה מוגזמים חסרי ביסוס מהשדה.

לסיכום, התרומה החשובה ביותר למידע על תפוצת מיני הצמחים התקבלה מבסיס המידע של מרכז רת"ם, הכולל 650,000 רשומות של תצפיות אודות כלל צמחי ישראל, ובתוכן גם תצפיות רבות על המינים האדומים הפוטנציאליים אשר נאספו או נרשמו מחוץ למסגרת סקר המינים הנדירים. בסיס נתונים זה נבנה והצטבר מאז 1979 על ידי מידע שנשלח מחובבי טבע מיומנים אשר סיירו בכל רחבי הארץ והגיעו לפינות רבות מהם לא היה כל מידע קודם על צמחיית האזור. נתונים אלה השלימו את נתוני הסקרים, העשבייה והספרות ואפשרו להציג תמונה יותר מקיפה ומדויקת על אתרי התפוצה של המינים בסכנת הכחדה.

הספר מכיל טקסטים המתארים את הצמחים האדומים בפורמאט של ערכים אנציקלופדיים. בכרך א' נכללו 204 צמחים אדומים באות א' עד האות כ' ובכרך ב' יתוארו 209 מינים נוספים באותיות ל'-ת'.

תיאור הצמחים האדומים מובא בסדר א'-ב' של שמות הצמחים . לצד השם מופיע ציור הצמח מתוך הפלורה פלשתינה ומפת תפוצה בישראל.

החלק התיאורי על כל צמח "אדום" בנוי מהמרכיבים הבאים:

פרטים כלליים על הצמח: שם הצמח בעברית, ערבית, שם מדעי ומחבר, שמות נרדפים, שם משפחה בעברית ולועזית/לטינית, אקוסיסטמה בארץ, כורוטיפ (טיפוס תפוצה עולמי), אתר מומלץ לשימור (לפי הערכת המצב העכשווית). צמח מוגן ו/או נכחד ליד שם הצמח בעיברית.

כל השמות הצמחים בספר האדום נכתבו בכתיב מלא בעקבות "רשימת צמחי ישראל וסביבותיה" (פרגמן וחובריו, 1999; אתר מרכז רת"ם – http://www. rotem.huji.ac.il) אשר פורסמה ע"י מרכז רת"ם ורשות הטבע והגנים (פרגמן וחובריו, 1998). שמות הצמחים בספר מופיעים בכתיב מלא ועם ניקוד. לדוגמא: הצמח אֻכָּם יופיע כך: אוּכָּם. זאת על-מנת להקל על החיפוש במקורות אחרים שבהם אין ניקוד. גם השמות הנרדפים צוינו לפי רשימת השמות של האקדמיה העברית למדעים (http://hebrew-academy.huji.ac.il, 2004). אלה הם השמות המאושרים רשמית, אך עדיין אינם שגורים במידה מספקת בקרב אנשי המקצוע וחובבי הטבע.

המערכת האקולוגית האופיינית לכל מין צמח. האקוסיסטמה כוללת את כל מרכיבי המגוון הביולוגי והגורמים הא-ביוטיים הסביבתיים ויש לה שטח גיאוגרפי ברור ומוגדר, שיכול להיות רציף או מפוצל. חשוב להדגיש כי המרחב הגיאוגרפי של האקוסיסטמה אינו בהכרח זהה למרחב הגיאוגרפי של האזור הפיטוגיאוגרפי בעל אותו שם. שכן החלוקה לאזורים פיטוגיאוגרפיים נעשית על פי התפוצה הגיאוגרפית של הצמחים ומרכזי עושר סיסטמטיים בעוד שהחלוקה לאקוסיסטמות נעשית על פי תנאים סביבתיים (בעיקר אקלים, סלע וקרקע). במקרה של האקוסיסטמה הים-תיכונית יש זהות כמעט מוחלטת בינה לבין האזור הפיטוגיאוגרפי הים-תיכוני. לא כך הדבר במקרה של האקוסיסטמה הערבתית שאינה זהה לאזור האירנו-טורני.

המינים סווגו לאקוסיסטמות הבאות:

אקוסיסטמה סביב אגן הים התיכון בה הקיץ יבש וחם והחורף גשום ומתון. כמום המשקעים השנתית – 350-1,000 מ"מ. תצורות הצומח השולטות הן חורש ירוק עד ובתה, וכן שטחי עשבוניים, בעיקר של חד שנתיים.

האקוסיסטמות של איזור מישור החוף עד הדום ההר הכוללות את בתי-הגידול החוליים ואת העמקים האלוביאליים לאורך מישור החוף מרצועת עזה ועד ראש הנקרה. האיזור נכלל ברובו בחבל הביוגיאוגרפי הים-תיכוני. בדרום יש השפעה של האיזור הביוגיאוגרפי המדברי.

האקוסיסטמה של כלל מקווי המים בישראל בחבל הים-תיכוני. חשוב להדגיש כי מונח "לח" מתייחס לבתי-גידול של מקווי-מים (שלוליות, אגמים, נהרות, נחלים, מעיינות, ביצות, תעלות וכד'). יש להבחין בין המונח "לח" לבין המונח "טחוב", המתייחס לבית-גידול בו אין מים עומדים אך הוא נהנה מלחות רבה בקרקע. לדוגמא, חורש במפנה צפוני תלול ומוצל הוא לרוב "חורש טחוב".

איזור המעבר בין האקוסיסטמה הים-תיכונית לבין האקוסיסטמה המדברית, בתחום כמות משקעים שנתית שבין 200 ל-400 מ"מ. באיזור זה מצויים גם אורגניזמים מדבריים, גם ים תיכוניים וגם כאלה שהם בלעדיים לחגורת הספר. נכללו בחגורת הספר גם אזורים במזרח הגליל שבהם כמות המשקעים 300-450 מ"מ והצומח שלהם הוא יער פארק ים תיכוני יובשני או חברות עשבוניות.

תת-אקוסיסטמה של חגורת-הספר המאפיינת אזורים רמים מעל 700 מ'. במזרח התיכון כולל איזור הספר הגבוה רמות ואזורים הרריים ברום 900-1,900 מ'. בארץ מופיעים צמחי הספר הגבוה לעתים גם ברום 700-900 מ'.

אקוסיסטמה צחיחה שההתאדות בה גבוהה בהרבה מכמות המשקעים היורדת בה. כמות המשקעים השנתית הממוצעת נופלת מתחת ל-150 מ"מ. בעולם הישן (אירופה, אסיה ואפריקה) האזורים המדבריים כוללים את מדבריות הסהרה, ערב, סיני והנגב והמדבר הסורי. המדבריות של מרכז אסיה (מאירן עד מונגוליה) נכללים באזור הפיטוגיאוגרפי האירנו-טורני בעוד שסהרה וערב שייכים לאזור הסהרו-ערבי. (בנגב נכללים באקוסיסטמה המדברית גם כל הצמחים האירנו-טורניים הנפוצים במדבר מתחת לקו גשם 150 מ"מ).

תת-אקוסיסטמה של המדבר שכמות המשקעים הממוצעת בה היא מתחת ל-70 מ"מ (מקביל בנגב לקו הביוגיאוגרפי של בודנהיימר). למדבר קיצוני אופייניות תנודות חריפות בכמות המשקעים השנתית וביותר ממחצית השנים כמות המשקעים פחותה מ-10 מ"מ.

אקוסיסטמה של הרים גבוהים מעל 700 מ' במדבר שצמחייתם עשירה במיני ספר גבוה. אף שמהבחינה הפיטוגיאוגרפית קשה לאפיינם (צמחיהם שייכים גם לכורוטיפ הסהרו-ערבי וגם לאירנו-טורני) הרי מבחינה אקולוגית זוהי יחידה ברורה ונבדלת, דוגמת הר-הנגב.

האקוסיסטמה של חגורת הצומח הסוב-אלפינית של הרי-המזרח התיכון, מעל 1,900 מטר, בעלת משקעי שלג בחורף וקיץ יבש שטוף שמש. אופייני לה צומח "כר-קוצי" (=טרקגנטי) ששולטים בו בני-שיח קוצניים דמויי כרים מעוגלים. בישראל מופיעה רק בחרמון.

האקוסיסטמה של חגורת הצומח מרום 1,300 ועד רום 1,900 בהר-החרמון הכוללת יער ספר הררי נשיר חורף ורחב עלים. חגורה זו אופיינית לכל הרי המזרח-התיכון להרי מזרח תורכיה וחודרת למרכז אסיה.

הוא טיפוס התפוצה הפיטוגיאוגרפי של המין הנידון. הכורוטיפ מציין את היכן נמצא אריאָל (המרחב הגיאוגרפי בו גדל הצמח) התפוצה של המין ביחס לאזורים הפיטוגיאוגרפיים הראשיים שהוגדרו על פני כדור הארץ. חשוב להזכיר כי בחלק העולם הקשור לביוגיאוגרפיה של ישראל, היה זה הבוטנאי אלכסנדר אייג שיסד בראשית המאה הקודמת את החלוקה הפיטוגיאוגרפית לארבעה אזורים ראשיים (האזור הים-תיכוני, האירנו-טורני, הסהרו-ערבי והסודנו-דקני) ומאז היא נהוגה עד היום (White and Leonard, 1991).

חשוב להדגיש כי קביעת הכורוטיפ נעשית אך ורק על סמך השוואת התפוצה הגיאוגרפית העכשווית ללא התחשבות בתנאי בית-הגידול ובמוצא הסיסטמטי (יש חוקרים להם דעה שונה). לגבי הצמחים האנדמיים קשה לקבוע את הכורוטיפ כיוון שתפוצתם מצומצמת מאוד. חלוק ערבי למשל, מין תת-אנדמי לנגב, סיני וירדן, גדל בעיקר בחבל המדברי בארץ, ולפיכך הכורוטיפ שלו סהרו-ערבי. דבקת יריחו, מין תת-אנדמי נוסף המוגבל לבקע ים-המלח בעלת כורוטיפ מזרח סהרו-ערבי. אולם אצל גרינברג-פרטיג (1976) ואצל זהרי (1973) דבקת יריחו היא בעלת כורוטיפ מערב אירנו-טורני כיון והיא קשורה סיסטמטית למינים אירנו-טורניים, כלומר חוקרים אלה מדגישים יותר את אספקט ה"מוצא" בקביעת הכורוטיפ של מין ביולוגי.

במין אנדמי יש להבדיל בין "מוצאו" (היא הקבוצה הסיסטמטית שאליה שייך המין) לבין אזור תפוצתו העכשווי. את האלמנט הפיטוגיאוגרפי של המינים האנדמיים גזרנו על פי המקום בו הוא גדל ולא על פי המוצא. לדוגמא – אירוס הנגב הוא בעל כורוטיפ סהרו-ערבי אך מוצאו אירנו-טורני; אזובית המדבר היא מין תת-אנדמי בעל כורוטיפ מדברי אך מוצאו ים-תיכוני, ולצפורנית חדת-שיניים אין ביכולתנו לגזור כורוטיפ כיוון והיא גדלה בחגורת הספר המצומצמת של בקעת הירדן בה נפגשים שלושה אזורים פיטוגיאוגרפיים שונים.

כאשר סימן הכורוטיפ נכתב בסוגריים הכוונה לחדירה לאזור הפיטוגיאוגרפי הנידון. לדוגמא, הכורוטיפ של אבגר צהוב הוא אירו-סיבירי (ים תיכוני), כלומר עיקר תפוצתו באזור האירו-סיביר עם חדירה לאזור הים-תיכוני. למערב האזור האירנו-טורני התייחסנו כיחידה עצמאית בגלל שכיחותו של הכורוטיפ הזה בפלורה שלנו. למינים רבים השייכים לפי הפלורה לכורוטיפ הדו-אזורי מערב אירנו-טורני ומזרח-ים-תיכוני מגיע למעשה כורוטיפ עצמאי נפרד (שמידע, 1997) אך יש בכך לסתור את החלוקה החשובה של אייג.

קיצורים הנהוגים בספרות ובהם השתמנו:

י"ת = ים תיכוני; א"ס = אירו-סיבירי; א"ט = אירנו-טורני.

מציגה את המספר האדום (אינדקס המבטא את דרגת הסיכון הנשקפת לצמח) בסולם 1-10; קטגורית IUCN (ראה לעיל), ואת הערכים של חמשת הקריטריונים לקביעת המספר האדום – נדירות (0-6), פגיעות (0-4), אטרקטיביות (0-4), אנדמיות (0-4) מוצגים גם הם בתוך סרגל מאוייר המקל על הקורא לדעת את מידת משקלו של הקריטריון בחישוב המספר האדום ואת העוצמה היחסית של כל קריטריון לגבי כל צמח. בקריטריון הפריפריאליות מוצגת צלמית דמוית בלון ובתוכה המספר 1, כאשר תפוצת הצמח בישראל היא פריפריאלית. החלק הרחב של הצלמית משקף את תפוצתו העולמית של הצמח וחלקה הצר משקף את מיקומה של ישראל ביחס לתפוצה העולמית, כאשר הכיוון כלפי מעלה מציין צפון ושאר הכיוונים בהתאמה. כאשר תפוצת הצמח אינה פריפריאלית, נרשם 0 ללא צלמית. לקריטריון השישי – צמידות – נרשמות דרגות: "מירבית", "רבה", "ביננוית","מועטה" ו"אתר בודד". כאמור ערך הצמידות (0 או 1) לא נכלל בחישוב המספר האדום בכרך א', אך ייכלל בכרך ב'.

לצמח שנכחד, נכתב בתוך הסרגל המאויר "נכחד" ובסרגל IUCN מסומן EX. צמח נכחד נחשב כמין שלא נצפה בארץ במשך 30 שנה. שנת המפתח להגדרת הכחדה היא 1965 (ר' הסבר מפורט להלן), כ-30 שנה אחרי תקופת האיסוף האינטנסיבית של ראשוני המחלקה לבוטניקה באוניברסיטה העברית בירושלים. סקר המינים הנדירים בשנות ה-90 של המאה ה-20 חתם תקופה של 30 שנים נוספות. יצויין שעל פי IUCN מין נכחד הוא מין של נצפה 50 שנה ומעלה.

בנוסף לאלה מופיעים בטבלה האדומה מספר הגלילות שבהן הצמח גדל בארץ (בסוגריים- מספר הגלילות בעבר) ואחוז האתרים בשמורות . הערכים שצויינו מתייחסים רק לשמורות טבע מוכרזות בתחומי ישראל לאחר חתימת השר, כולל הגולן והחרמון. בגולן לא נכללו שמורות שהוכרזו בחתימת אלוף הפיקוד ולא אושרו בחתימת השר הממונה. באזורי יהודה ושומרון, שמורות מוכרזות הן אלה שהוכרזו בצו אלוף.

בחישוב אחוז האתרים בשמורות לא נכללו שמורות מוצעות בתחומי מדינת ישראל (כולל הגולן), שמורות ביהודה ושומרון שלא הוכרזו בצו אלוף ושמורות בשטח A של הרשות הפלסטינית. לפיכך, שמורות טבע רבות המסומנות במפות אינן שמורות מוכרזות. לדוגמה: שמורת עברונה, מלחת שפך הנעמן וכן שמורות אחדות בגולן, כמו מסיל עסניה, בריכת באב אל הווא, זוויתן, גמלא, נחל מיצר ושמורת בית ציידא. שמורות אלה לא נכללו בחישוב אחוז האתרים בשמורות.

באותם מקרים שבהם מין צמח נתון מחוץ לשמורה, אך הוא גדל סמוך לגבולותיה בשטח המיועד להרחבת השמורה בעתיד, החישוב נעשה כאילו הצמח גדל בשמורה.

כולל את תיאור הצמח, שימושים (אם יש), תפוצה מדויקת בארץ על פי גלילות בעבר ובהווה (ראה פירוט בהמשך), בית-גידול, תפוצה בעולם, סיסטמטיקה וביוגיאוגרפיה, שמירת טבע (כולל מספר אתרים, גורמי סיכון, גודל אוכלוסיה, קיטוע וצמידות, סיכון עולמי, הגנה בשמורות-טבע) המלצות למימשק ושימור, דיון ומסקנות וספרות עיקרית הנוגעת למין הנדון, אם ישנה.
בסעיף על הסיסטמטיקה והביוגיאוגרפיה הדגשנו קשרים בין המין הנידון לבין מינים קרובים הגדלים באזור. במיוחד הדגשנו, זוגות ויקריים אם ישנם. מין ויקרי הוא מין הקרוב מבחינה סיסטמטית למין הנידון ומחליף אותו גיאוגרפית. לדוגמא: זוטה צפופה באזור הים-תיכוני וזוטת סיני במדבר. מקובל כי לפנים היו שני המינים טקסון אחד אשר התמיין לשני מינים שונים וקרובים על ידי מנגנון של ספציאציה אלופטרית. בסעיף גודל האוכלוסייה השתמשנו רבות במונח - עומד (Stand), הוא "כתם" של פרטים השייכים לאותו המין ולרוב הם צפופים ושולטים במרחב אותו הם תופסים שהוא בין 1 מ"ר ל-900 מ"ר.

בחלוקת האזורים הגיאוגרפיים של מדינת ישראל הלכנו בעקבות הפלורה של ארץ-ישראל ( (Zohary and Feinbrun-Dothan, 1966-1986עם שינויים קלים (ראה מפת הגלילות, עמוד 55). חלוקה זו נהוגה במרכז רת"ם לצמחי ישראל מזה 25 שנה ומקלה על ההתמצאות של הקורא במיקום אתרי התפוצה של המינים האדומים. (פרגמן וחובריו, 1999; Salomon and Shmida, 1985; Shmida and Ritman, 1985). השתדלנו לשמר את השמות הגיאוגרפיים שניתנו בפלורה, פרט ליוצאי הדופן הבאים:

עמק-ירדן תחתון כונה בקעה והוא כולל את האזור בין צומת אלמוג עד נחל בזק (מחסום הגדה).

פלשת – השתמשנו בשם זה כשם נרדף וקצר יותר למישור החוף הדרומי, בדומה למגדיר (פינברון ודנין 1991).

בקעת כנרות – נכללת פורמלית בפלורה בעמק ירדן עליון. דנין (Danin, 2004) הפריד את בקעת הירדן לשלוש גלילות: עמק ירדן תחתון, עמק בית-שאן ובקעת כנרות. בגלל היתרון בתיחום גיאוגרפי מדויק יותר של הצמחים אנו הלכנו בעקבות דנין לגבי בקעת כנרות. הבעיה שחבל ארץ זה חופף בחלקו גיאוגרפית לגליל התחתון מחד ולגולן הדרומי מאידך. לכן השתדלנו לכלול בבקעת כנרות רק את חבלי הארץ הלחים האלוביאליים הצמודים לכנרת. בצפון הכנרת מעל כביש מספר 87 הגבול בין בקעת כנרות לגלילת עמק החולה הוא קו הגובה אפס.

עמק עכו – גלילה זו כוללת את עמק זבולון וחוף הגליל המערבי האלוביאלי עד ראש הנקרה, מערבית לכביש מספר 70.

גבול גלילת הגולן-והחרמון - נחל סער מהווה גבול מקובל בין החרמון לגולן. בהתאם לכך נכללו כל עמק יעפורי ורכס נמרוד – עין קיניה בתחום גלילת החרמון ואזורים אלה כונו בספר בשם "תת-אזור מרגלות החרמון" (שמידע ולבנה, 1979). רמת הבניאס עד גבולה עם סלעי הדולומיט היורסי הנטוי של החרמון, שויכה לגלילת הגולן.

המפה מלווה את הטקסט על כל מין צמח ומציגה את תפוצת המין בארץ בשתי רמות.

הרמה הראשונה מציגה את הגלילות הגיאוגרפיות שבהן הצמח גדל באופן הבא:
■     גלילה שבה המין נוכח ותועד אחרי 1965, מופיעה בצבע ירוק כהה.
■     גלילה שבה המין תועד רק עד 1965, מופיעה בצבע ירוק בהיר.
□     גלילה שבה המין לא תועד כלל, מופיעה ללא מילוי צבע.

הרמה השנייה מציגה את האתרים שבהם גדל הצמח כיום ובעבר. בתוך האתרים מסומנים המקומות שבהם נאספו תצפיות של המין.
●      אתרים שבהם נאספו תצפיות לאחר שנת 1965.
●     אתרים שבהם נאספו תצפיות בעבר (לפני שנת 1965) והמין נכחד בהם.
+     אתר אפיזודי, אתר שבו הצמח נצפה אל לא נשמרה בו אוכלוסייה קבועה.
▲    אתר מסופק, ציון האתר הוא על פי נתוני ספרות בלבד ואין כרגע אימות מהשדה.
⊕    אתר מובר, אתר שבו המין הוא פליט תרבות, כלומר מקורו מאוכלוסיית תרבותית בישראל.

אתרים של מין אפיזודי, מסופק ומובר יכולים להופיע בכל אחת מהגלילות הגיאוגרפיות המתוארות לעיל.

המפות מתייחסות, כאמור, אך ורק למצב הנוכחי בגלילות ובאתרים לפני ואחרי 1965. במקרה שהצמחים נכחדו מאתרים ומגלילות אחרי 1965, המפה עדיין מציגה את הנוכחות בגלילה בצבע ירוק כהה ואת האתר בעיגול שחור. לעומת זאת מספרי הגלילות המופיעים בטבלה האדומה ושמות הגלילות והאתרים הנזכרים בתיאור הצמח, מעודכנים ומתייחסים למצב בסוף 2006. לדוגמא: המפה של אספלניון גלילי מציגה 2 גלילות ו-2 אתרים שבהם הצמח אכן נמצא אחרי 1965, אך מכיוון שבסקר שנות ה-90 הצמח לא אותר עוד באחת הגלילות, בטבלה האדומה נרשמו לצמח זה רק גלילה אחת בהווה ו-2 גלילות בעבר.

כרך ב' של הספר האדום משלים את כרך א' בהביאו את המידע על המחצית השנייה של רשימת הצמחים בסכנת הכחדה ("האדומים") בישראל. בנוסף ל-196 צמחים ששמם מתחיל באותיות ל'-ת', נכללו בכרך זה 14 צמחים באותיות א'-כ' אשר לא נכללו בכרך א', אך התברר שהם עונים לקריטריונים של צמח אדום. בקווים כללים נשמרה המתכונת של הצגת הדברים כפי שהייתה בכרך א', אך נעשו בכרך זה כמה שינויים ותוספות:

בכרך זה מובאים שני פרקים חדשים: "הצמחים האדומים בישראל במספרים", ו"שימור וממשק של צמחים אדומים בישראל". הפרק "צמחים אדומים בישראל במספרים" מובא אומנם בתחילת כרך ב', אך הוא הפרק המסכם את שני הכרכים. הוא כולל סיכום וניתוח כמותיים בעזרת טבלאות, גראפים ומפות המלווים בהסברים מילוליים. נדונים בו מאפיינים של כלל הצמחים האדומים בזיקה הדוקה למדדים סביבתיים, לתפוצה גיאוגרפית ולפיזור מרחבי. הפרק "שימור וממשק של צמחים אדומים בישראל" נוגע באופן תמציתי בסוגיית היישום של השימור ומהווה מבוא קצר לפעולות הנגזרות מתיעוד המינים האדומים בספר האדום. שני פרקים אלה משלימים ומרחיבים את הפרקים הבאים שהובאו בהקדמה של כרך א': "שמירת טבע בישראל והגנה על צמחי בר – על מה ולמה" (עוזי פז), "מהותו של הספר האדום של צמחי ישראל ותפקידו בהגנה ושימור המגוון הביולוגי", "מי נכלל ברשימת מיני הצמחים בספר האדום של צמחי ישראל ושיקולים להכללת מינים או להשמטתם וסוגיות באיפיון מיני צמחים אדומים", "מקורות מידע", ו"אמות מידע להגדרת מינים אדומים". הפרק "הצגת המידע על הצמחים" הובא גם בכרך זה על מנת להקל על הקוראים את השימוש בספר.

לכרך זה צורפו נספחים ובהם רשימות של מינים של סף איום, מינים נדירים מאוד, מינים אפיזודיים ומינים מסופקים – שלא נכללו ברשימות האדומים וכן רשימה עדכנית של הצמחים לעומת כרך א'.

המספר האדום הוצג כמו בכרך א' בסולם 10 לפי סכום חמשת ערכי הקריטריונים של נדירות, פגיעות, אנדמיות, אטרקטיביות ופריפריאליות המסתכם ב-19, ללא הכללת קריטריון הצמידות. עם זאת, לכל צמח אדום נרשם גם ערך הצמידות (1 או 0), במקום תאור מילולי: "אתר בודד", "מועטה", "בינונית", "רבה", שננקט בכרך א'.

לכל צמח נוסף ציון של מספר האתרים הכללי המתועדים מול מספר האתרים הכללי המשוער, לפי הערכות מומחים.

במפת הגלילות נוספה הגלילה "מרגלות חרמון", אשר נוכחות צמח אדום בה נחשבה במניין הגלילות הכללי של הצמח בארץ (נוכחות הצמח בחרמון הגבוה לא נלקחה בחשבון במניין). בטקסטים של ערכי הצמחים אין הפרדה בין דרום הגולן וצפון הגולן, אך במפות התפוצה ובניתוחים הכמותיים בפרק "הצמחים האדומים בישראל במספרים", אזורים אלו נלקחו בחשבון כגלילות נפרדות.

צמחיית ישראל ידועה בעושרה הרב, יחסית לשטחה הקטן. ואולם, מבט על הנתונים הקיימים המבטאים עושר זה מגלה שבספרות רשומים מספרים שונים למספר המינים של ארץ ישראל. מתעורר לכן צורך להגיע למספר מוסמך ומוגדר שאכן יבטא נכון את מצאי מיני הצמחים המקומי וישמש בסיס ייחוס לקביעת שיעורן של קבוצות צמחים ספציפיות בתוך כלל הצמחייה. באופן מסורתי, משמשים מיני הצמחים שתוארו ב"פלורה פלשתינה" (Zohary and Feinbrun, 1966-1986) בסיס לחישוב מגוון המינים של אזורנו.

בכרך הראשון של פלורה פלשתינה אשר יצא לאור בשנת 1966 העריכו המחברים כי בארץ ישראל (כולל ירדן) גדלים 2400 מינים של צמחי בר. ספירת הציורים וערכי המינים בארבעת כרכי הפלורה מראה כי בירדן ובישראל ישנם 2252 מינים של צמחי בר. המגדיר של מ. זהרי משנת 1976 מעריך כי הצמחייה של אזורנו (הכוללת את הגולן, החרמון הישראלי וסיני) כוללת 2600 מיני צמחים הנמנים על 130 משפחות ו-750 סוגים. אטלס התפוצה של הצמחים בשטחי ה"פלורה פלשתינה" (Danin, 2004) מונה בישראל ובירדן 2750 מיני צמחים ב-138 משפחות. בעקבות ההכללה המקובלת של ירדן בתחומים המכוסים ב"פלורה פלשתינה" ומעמדם הלא-סופי של הגבולות נוצרה אי בהירות בקשר לגבולות התחום אשר בתוכו מחושב מספר המינים של צמחי הבר. לכן, מופיעים במקורות שונים נתונים שונים על המספר ה"אמיתי והנכון" של מיני הצמחים של ישראל. למספר זה חשיבות גדולה כמבטא את עושר הצמחייה ובהיותו בסיס ייחוס לחישובים יחסיים של עושר המינים האנדמיים, המינים בסכנת הכחדה ("אדומים") והמינים הנדירים ולשיקולים הקשורים בשימורם. העובדה שרוב החישובים עד כה התבססו על נתונים הכוללים גם את צמחיית ירדן בתוך הצמחייה של ישראל, הביאה לעיוותים בהערכות. לפיכך, נעשה חישוב מחודש של מספר צמחי הבר הגדלים בתחומים שבשליטת מדינת ישראל בעת כתיבת ספר זה. התחום שאליו מתייחסים כולל, בנוסף לשטחי מדינת ישראל את יהודה ושומרון, הגולן אך לא את רצועת עזה והחרמון הגבוה (מעל 1200 מטר).

כיום רשומים ברשימות כלליות של "ישראל רבתי" (הכוללת גם את ירדן, החרמון וסיני) 3144 מיני צמחים אולם רק 2288 טקסונים נספרו על ידינו כמינים של צמחי בר ממש הגדלים בישראל. אלה כוללים גם צמחים גרים ומוברים הגדלים בשטחים טבעיים פתוחים. מספר זה מתייחס כאמור, למינים הגדלים בתחומי מדינת ישראל, כולל הגדה המערבית והגולן, אך אינו כולל את הר החרמון ברום שמעל 1200 מטר, ואיננו כולל את ירדן. שטחי ירדן נכללו כידוע ב"פלורה פלשתינה", אשר שימשה עד כה כבסיס לחישוב מגוון המינים של אזורנו. 2288 מינים אלה נמנים על 128 משפחות של צמחי בר ועוד שש משפחות נוספות של צמחים גרים שהתאזרחו בישראל; הרשימה כוללת 140 מינים של צמחים גרים אשר הגיעו לארצנו במאה וחמישים השנים האחרונות מיבשות וארצות נוכריות וכן 26 צמחי תרבות אשר פלשו לשטחים טבעיים ורובם מקיימים שם אוכלוסיות קבע (=צמחים מוברים).

השאלה הנשאלת היא איך מגיעים ממספר פתיחה של 3144 להפחתה של כמעט 1000 מיני צמחים ומדוע במקורות אחרים מוכרזים מספרים הרבה יותר גבוהים? ננסה להבהיר זאת להלן: אותם 3144 מינים הם כל אלה שנזכרו במשך השנים בתוך ספרי הפלורות האזוריות, בספרות המחקר, מינים שנאספו לעשביה הלאומית באוניברסיטה העברית בירושלים וצמחים שנכללו במגדירים השונים. מאלה יש להפחית 593 מיני צמחים בלעדיים לירדן, לסיני ולחרמון הגבוה, ואינם גדלים כלל בתחומי אחריות מדינת ישראל כיום (170 בירדן, 265 בחרמון הגבוה ו-156 בסיני). הפחתה זו מותירה 2551 מיני צמחים. הפחתה נוספת במספר מיני הבר ה"אמיתיים" עד למספר של 2288 נובעת מעוד כמה קבוצות שנכללו ברשימה הרחבה, אך נגרעו מהרשימה הנוכחית:

קבוצה זו כוללת בסך הכל 84 מינים, אך רק 44 מתוכם נרשמו כגדלים בשטחים פתוחים ועל כן נכללו בתוך רשימת 2288 המינים, כלומר הופחתו 40.

אלה צמחים אשר דווח עליהם בספרות המדעית בתור אירוע נדיר ביותר ואשר נמצאו פעם או פעמיים באתר אחד עד שלושה אך לא נמצאו באתרים אלה פעם נוספת. כלומר היו אלה כנראה ניסיונות התנחלות בלתי מוצלחים. קבוצה זו כוללת 97 מינים, אשר לא נכללו גם הם במניין (ראו רשימה בנספח 3). לקבוצה זו של מינים אפיזודיים הוקצה זמן מחקר רב בהכנת בסיס הנתונים לספר האדום של צמחי ישראל ולהחלטה מי ייכלל ברשימת הצמחים האדומים; שכן דווקא רוב המינים האפיזודיים הם צמחים נדירים ביותר אשר מהווים לכאורה מועמדים להעדפה להכללתם כצמחים אדומים. אילו נכנסו המינים הללו לרשימת האדומים על יסוד נדירותם, הם היו זוכים למספר אדום גבוה וליחס מועדף בשמירת טבע, אך ללא ביסוס עובדתי מספיק. ייתכן גם שהכללתם הייתה מעודדת מאמצי חיפוש ואיתור של חובבי צמחים ללא תוחלת.

אלה הם 225 מיני צמחים (ראו נספח 4), אשר לאחר בדיקה סיסטמטית מעמיקה ורבת שנים התברר כי אין מוצאים אותם בטבע: או שהגדרתם בישראל שגויה ולמעשה הם משתייכים לטקסון אחר, או הם ניתנו בספרות המדעית אך הגדרתם מישראל מסופקת ביותר והיא מסתמכת לרוב על פרט עשבייה "עלוב" או שאין כלל נתון עשבייה שאפשר לבודקו. גם אלה לא נכללו בתוך הרשימה של 2288 המינים. רוב המינים הללו אשר נבדקו במהלך הכנת בסיסי הנתונים של הספר האדום, חשודים כטעויות ספרות, טעויות הגדרה ואנו כמעט בטוחים כי מינים אלה לא היו ואינם גדלים בישראל. על כן הם הוצאו מרשימת הצמחים הכללית וגם לא הוכנסו כמועמדים לרשימת הצמחים האדומים. לו היו "מינים מסופקים" אלה מתווספים לרשימת הצמחים האדומים (שכן הם עונים לקריטריון הנדירות ולרוב גם קריטריון ה"פגיעות" הפורמלי) היה משקלם במינים האדומים של ישראל כ-35%!, כלומר היו משקיעים משאבים גדולים לשווא על כשליש מהצמחים האדומים בישראל! ייתכן מאוד שהקושי הרב בבירור זהותם של הצמחים הללו נובע מטעויות הגדרה וזיהוי המצוטטות חזור ושנה מפלורה אחת לאחרת. זאת משום שכלל חשוב במחקר הסיסטמטי וחקר הצמחיות של אזורי העולם הוא שכל חוקר מקדש את ה"מציאות" והאינפורמציה הגיאוגרפית הניתנת על ידי חוקרים קודמים; רק במקרים יוצאי דופן מבטלים ציטוט מקום גיאוגרפי של פלורות קודמות, וזאת לאחר ברור מדוקדק וקשה של גליונות העשבייה, אם הם ישנם. מתוך כלל זה, הרבה טעויות של נתוני תפוצה של צמחים "מתגלגלים" מפלורה אחת לזו החדשה יותר וזאת על אף שקיים ספק סביר כי נתוני תפוצה רבים אינם נכונים. בשל "קדושת המילה הכתובה וכבוד החוקרים הקודמים" נגררים נתונים מוטעים מדור לדור.

בסיכומו של דבר, לאחר הניפוי שנעשה למינים שאינם גדלים בתחומי אחריות מדינת ישראל, בחרמון הגבוה ולמינים האפיזודיים והמסופקים, מספרם של המינים בסכנת הכחדה בישראל הוא 414 המהווים 18.1% מכלל 2288 מיני הצמחים שהוגדרו כצמחי בר אמיתיים בישראל. זהו אחוז צמחים בסכנה השכיח בקרב מדינות רבות. לדוגמא, בווילס בבריטניה, הוכרזו לאחרונה 256 מינים אדומים המהווים 17.4% מכלל הצמחיה (Dines 2008). (ראו הרחבה על שיעורי מינים אדומים בעולם בהשוואה לישראל בסעיף 7). עוד 596 מינים הם נדירים או נדירים מאד בישראל, אך לא הגיעו לסף המספר האדום לפי הקריטריונים ששימשו להגדרתו ולא נכללו בין הצמחים האדומים.

מהן הסיבות לעושר הגדול של הארץ במספר צמחי הבר? המגוון הגבוה של מיני צמחים שונים בישראל בולט במיוחד לנוכח שטחה הקטן של המדינה הארץ. לדוגמה, בקילומטר רבוע אחד באזור ירושלים נספרו 1005 מיני צמחים שונים! (שמידע ורון 2003). עושר מינים זה גדול בהשוואה למדינות אחרות בעלות שטח גדול בהרבה ממדינת ישראל: צמחיית אנגליה למשל, ששטחה גדול פי שישה משלנו, כוללת רק 1750 מיני צמחים שונים. לעושר הגבוה של צמחיית ישראל תורם הייצוג הניכר של מיני צמחים חד-שנתיים.

כמה סיבות לעושר מינים זה והעיקרית שבהן הן היותה של ישראל מקום מפגש בין יבשות ואזורים ביוגיאוגרפיים שונים. ישראל מצטיינת במגוון רב של אקלימים, גיאומורפולוגיה הכוללות מסלע שונה, קרקעות שונות, נופים מגוונים ותנאי משקעים וטמפרטורה שונים. אלה יוצרים מגוון עשיר ביותר של בתי גידול ומעונות המאכלסים צמחים ובעלי חיים מגוונים ביותר בדרישותיהם ובהתאמותיהם האקולוגיות. הדוגמא המפורסמת לשונות הסביבתית הזו הוא המפל האקולוגי החריף מירושלים לים-המלח; במהלך נסיעה של מחצית השעה לאורך 30 ק"מ עובר המטייל מסובב ים-תיכוני המגדל חורש וירק רב למדבר קיצוני בעל כיסוי צומח דליל בבתי גידול קשים וחשופים כמו חמדות סלעים, מצוקים, מלחות ונאות מדבר.

סיבה שנייה (והעיקרית כנראה) לעושר המינים הרב הוא מיקומה של ארץ-ישראל במפגש ביוגיאוגרפי של אזורים שונים – המדבר הסהרו-ערבי, האזור הים-תיכוני והאזור הערבתי האיראנו-טוראני (Eig 1932, Zohary 1972). מפגש גיאוגרפי זה מפגיש ומערבב צמחים ממרכז אסיה עם צמחים מדרום אירופה עם צמחים מארצות הים-התיכון עם צמחים מאפריקה. כך נוכל למצוא גדלים זה לצד זה על אותו מדרון בספר השומרון, חלביב רותמי (סודני), פרסיון גדול (ים-תיכוני) ושום הרשת (איראנו-טוראני). מפגש גיאוגרפי בצד שונות אקלימית וגיאומורפולוגית גדולה ממזגים בתוך ארצנו, בסדר אקולוגי המוכתב לפי הפריסה המרחבית של האזורים הביוגיאוגרפיים, צמחים המותאמים למדבר קיצוני, צמחי יער "אוהבי" לחות, צמחים טרופיים אוהבי חום וצמחים הרריים סוב-אלפיניים בראש החרמון. כמו כן, קווי הגבול של אזורים אלה בתוספת מובלעות ואזורי חדירה סוב-טרופייים של האזור הסודנו-דקני, עוברים ממש בתוך שטחה הצר והקטן של מדינת ישראל ויוצרים ביניהם אקוטונים ומפלים עשירי מגוון במיוחד (Wilson and Shmida, 1984; Levin et al., 2007). הגיאומורפולוגיה המבותרת ביחד עם אזורי גיר סלעיים הרריים יוצרת בסיס ל"קיום יחדיו" (coexsistence) ושימורם של צמחים רבים אשר דרו באזור בתקופות גיאולוגיות קדומות (Shmida and Ellner, 1984; Brown, 1995).

סיבה שלישית (הקשורה לסיבה הקודמת) היא ההיסטוריה הגיאולוגית המגוונת של האזור. זו גרמה לשינויי צומח וצמחייה רבים במהלך התקופות אשר השאירו את חותמן ותרמו למגוון צמחים עשיר יותר. שכן, כל צמחייה שהייתה באזור ונסוגה, הותירה תמיד שרידים אשר השתלבו בצמחייה שבאה אחריה; פלישה של צמחייה חדשה לא הכחידה לגמרי את קודמתה וכך הצטברו מיני צמחים רליקטיים (שרידיים) רבים המתווספים אל המגוון הכולל. דוגמא לכך היא קבוצת המינים הגדלה במדבר-יהודה אשר קרוביה גדלים במרומי הר-הלבנון (שום יריחו, שום צנוע וזמזומית המדבר) וקבוצת הצמחים הצפוניים ששרדה במרומי הר-הנגב (צבעוני ססגוני, דק-נוף צהבהב וריבס המדבר). מרכיב זה של עושר מינים כתוצאה מהיסטוריה גיאולוגית מגוונת אך חסרת קטסטרופות, אינו עומד בקנה אחד עם תיאוריות של מגוון מינים העומד בשווי-משקל עם תנאי הסובב העכשווי. ואולם, זהו הסבר קלאסי הקיים גם לגבי בעלי החיים באזורנו (Yom-Tov and Tchernov, 1988; Shmida and Wilson, 1985). גם אם נוספים מינים רליקטיים לצמחיית אזור מסוים, הרי שבאתר מקומי מצומצם לא נמצא בהכרח מספר גדול יותר של מינים והמגוון המקומי (מגוון אלפא – α diversity) לא יהיה יותר גבוה. לעומת זאת במרחב גדול יותר יתקיימו מינים ביולוגיים המחליפים זה את זה בבית-גידול זהה הפרוש במטליות גיאוגרפיות שונות ומגוון ביתא (β diversity) יהיה גדול יותר (Shmida and Ellner, 1984; Wilson and Shmida, 1984). כך לדוגמא ניתן למצוא במצוקים של ספר יהודה מינים רליקטיים רבים המחליפים זה את זה: דבקה אפורה, אכיליאת ארם-צובא, ציפורנית אפורה, כלך שומרוני וגעדת הסלעים.

סיבה רביעית לריבוי מיני הצמחים בישראל נעוצה בעובדה הפשוטה שלא פחות מ-48% מכלל צמחי הבר של ישראל הם צמחים חד-שנתיים. צורת-החיים החד-שנתית קשורה ליצירת מינים קרובים שונים רבים החיים יחד בסימפטריה באותם מעונות ועל כן מגדילה את מגוון הצמחיה הכולל גם בקנה מידה אזורי (שמידע, 1985). בישראל גדלים 1098 מיני צמחים חד-שנתיים מתוך 2288 המינים והם צורת הגידול הנפוצה והחשובה ביותר. צמחים חד-שנתיים חיים רק תקופה קצרה בחורף ובאביב. רובם צמחים קטנים בגודלם אשר מאפייניהם האקולוגים והתאמתם לתנאים משתנים ובלתי צפויים במרחב ובזמן תרמו לאבולוציה מהירה שלהם תוך התמיינות חזקה. באופן זה מוצאים בארץ לדוגמא 30 מינים שונים של מיני תלתן חד-שנתיים, 20 מינים חד-שנתיים של קדד ו-15 מינים חד-שנתיים של ציפורנית. הנישות הקטנות אשר תופשים צמחים אלה תרמו לאבולוציה העשירה של הצמחייה החד-שנתית. גורם חשוב המסביר את עושר המינים בכלל והמינים החד-שנתיים בפרט הוא ההפרעה הבינונית במרחב ובזמן שהוזכרה לעיל. לפיכך, התרומה המכריעה של הצמחים החד-שנתיים לעושר המינים הכללי צריכה להילקח בחשבון גם בניתוח של ייצוגם בקרב מינים אדומים ומינים אנדמיים בארץ. הנתונים המובאים בהמשך בסעיפים 4 ו-6 מראים כי דווקא קבוצת המינים החד-שנתיים תורמת אחוז קטן לצמחים האדומים והאנדמיים בהשוואה לגודלה היחסי בצמחייה ולכך יש להתייחס גם בשיקולי שמירת הטבע.

המגוון הגבוה של מיני הצמחים בישראל בכלל עומד בסתירה ברורה למספר הנמוך של המינים האנדמיים בתוך כלל הצמחייה. זהו נתון חדש ועדכני שהתקבל בעקבות המחקר והבדיקות שנעשו לצורך כתיבת הספר האדום (ראו בסעיף 6 ונספח 5). זאת בניגוד למקורות קודמים אשר הדגישו את המספר הרב של צמחים אנדמיים באזור (Zohary, 1962, 1973; Shmida, 1985). הבדיקה המפורטת והמדוקדקת שנעשתה על תפוצת הצמחים ה"חשודים כאנדמיים", תוך התחשבות בגבולות המדיניים של מדינת ישראל, הביאה לסכום מספרי שונה ומפתיע: בישראל מצויים רק 56 מינים אנדמיים! מתוכם רק 43 מינים מוגבלים בתפוצתם לתחומים שבאחריות מדינת ישראל עתה ועוד 13 מינים שעיקר תפוצתם בישראל, אך אוכלוסיותיהם "זולגות" מעט מחוץ לגבולות המדינה. מספרים אלה מוליכים לתוצאה שרק 2.8% מכלל צמחיית ישראל הם צמחים אנדמיים - אחוז נמוך מאוד בהשוואה למדינות אחרות!

טבלה 2.1 מציגה את עשר משפחות הצמחים שלהן עושר המינים הגדול ביותר בצמחיית ארצנו ונותנת גם את מספר מיני הצמחים האדומים בכל משפחה. כמו בכל האזור הממוזג בעולם הישן (האזורים הפיטוגיאוגרפיים האירו-סיבירי, הים-תיכוני והאיראנו-טוראני), שולטות בצמחיית ישראל שלוש משפחות עיקריות והן : מורכבים, פרפרניים ודגניים. משפחות אלה מונות בישראל יותר מ-200 מיני צמחים כל אחת וביחד מהוות 31.5% מכלל הצמחייה. אחריהן באות חמש משפחות שלהן בסביבות 100 מינים כל אחת והן: מצליבים, סוככיים, שפתניים, ציפורניים ושושניים. סוגרות את קבוצת 10 המשפחות הנפוצות בארץ הן משפחות הזיפניים והלועניתיים.

טבלה 2.1 מציגה עמודות למספר מיני הצמחים הכללי בישראל ולמספר מיני הצמחים האדומים בכל משפחה. ייצוגם של כל המינים האדומים הנמנים על 11 המשפחות הגדולות בקרב כלל המינים האדומים (57%) מצוי בסדר גודל דומה לייצוגם של כל מיני המשפחות הללו בקרב כלל הצמחייה (כ-61%), ונופל ממנו רק במעט. ככלל, למשפחה בעלת מגוון מינים גדול יותר יש גם יותר מינים אדומים; עשר המשפחות העשירות במגוון מינים כולל (פרט לגומאיים, ראה להלן) הן גם המשפחות העשירות במינים אדומים. אך מעניין וחשוב לבדוק באיזו משפחה קיימת סטייה של שיעור המינים האדומים מהשיעור הצפוי של מינים אדומים בכלל הצמחייה שהוא 18.13% (העמודות השמאליות בטבלה 2.1): בולטת הסטייה הגבוהה יחסית כלפי מעלה במספר האדומים בשפתניים, בשושניים והלועניתיים מצד שני בולט השיעור הנמוך יחסית במורכבים, דגניים וזיפניים. איך ניתן להסביר סטיות אלה מעל ומתחת לשיעור הצפוי? לצורך ההסבר יש לקחת בחשבון את ששת הקריטריונים הבונים את המספר האדום ואשר סכומם הגבוה גורם להכללת המין ברשימה האדומה. ארבעת הקריטריונים בעלי המשקל המכריע ביותר הם: נדירות, פגיעות, אטרקטיביות ואנדמיות (ראו כרך א' בעמודים 28-23). נראה כי המשפחות שבהן המינים האדומים מיוצגים מעל השיעור הכללי, הן המשפחות הכוללות אחוז גבוה של מינים רב-שנתיים ובעלי תפרחת אטרקטיבית, כמו שפתניים, לועניתיים ושושניים, וכן גם משפחות שלהן זיקה מועדפת חזקה לבתי-גידול לחים כמו גומאיים. על אף העושר הרב של צמחיית ישראל במינים חד-שנתיים (48% מכלל המינים, ראו בסעיף 1 ובסעיף 4), בולט שיעורם היחסי הנמוך יותר לעומת הרב-שנתיים בקרב המינים האדומים (למעט משפחת הפרפרניים, שבה הסוגים טופח ובקיה עשירים יחסית במינים אדומים). אפשר גם לקשור זאת עם מיעוטם היחסי של צמחים חד-שנתיים בבתי-גידול לחים, שם גדלים רבים מהצמחים האדומים. טיעונים אלה מספקים הסבר אפשרי לייצוגן הגדול יותר של משפחות שבהן יש באופן יחסי יותר מינים רב-שנתיים. מגמה זו באה לידי ביטוי גם במגמות של שכיחות הצמחים האדומים בסוגים הראשיים בישראל לעומת שכיחותם בכל הצמחייה (טבלה 2.2).

טבלה מס. 2.2 מציגה את הסוגים עשירי המינים בצמחיית ישראל ומדגישה את הסוגים האדומים שלהם שלושה מינים ויותר בספר האדום של ישראל. גם כאן אפשר לראות את ההכללה כי סוג בעל מספר מינים רב מכיל גם מספר גבוה יותר של מינים אדומים; הסוגים שלהם בישראל 15 מיני צמחים ויותר הם גם הסוגים האדומים העשירים במספר מינים. אך במדד זה של מספר המינים בתוך הסוג, ישנן סטיות גדולות הרבה יותר מאשר במדד של מספר המינים במשפחה (כנראה בשל "חוק המספרים הגדול"). הסוג אירוס הוא הסוג שבו שיעור המינים האדומים הוא הגבוה ביותר- 75% מכלל מיני אירוס הם צמחים אדומים בעיקר בשל היותם אנדמיים ואטרקטיביים מאוד. אחריו באים הסוג שום שלו שמונה מינים אדומים ועוד שלושה סוגים בעלי שבעה מינים אדומים כל אחד: טופח, גומא וקדד. לכל אחד מסוגים הללו סיבה מרכזית שונה לשיעור הגבוה של מינים אדומים ולאפיונו כ"סוג אדום" בישראל: מיני גומא גדלים במקווי-מים שהם בית גידול פגיע ביותר; קדד הוא הסוג השני בגודלו בישראל מבחינת מספר מיניו הכללי וטופח מכיל בישראל מינים אנדמיים רבים בעלי תפוצה מצומצמת ביותר. אחריהם ניצבים הסוגים ציפורנית וחלבלוב עם שישה מינים אדומים כל אחד; אלה הם הסוגים השלישי והרביעי בגודלם בישראל והם מכילים גם מינים חד-שנתיים וגם מינים רב-שנתיים מצומצמי תפוצה או מאוימים בבית-גידולם. סוגרים את רשימת הסוגים בעלי מספר רב של מינים אדומים (5 מינים) הם הסוגים תלתן, מרווה, סחלב ואשבל. מרווה ואשבל הם בני משפחת השפתניים ומצטיינים בצורת-החיים של בני-שיח וכנראה ויכולת התמיינות מקומית. סחלב הוא הסוג היחיד מבין משפחת הסחלבים המיוצג במספר רב של מינים ברשימת האדומים; 41.7% מכלל מיני הסוג סחלב בישראל הם מינים אדומים!

הסוגים אשר להם שיעור יחסי גבוה של מינים אדומים ביחס לשיעור הצפוי על פי שיעורם של הצמחים האדומים בכלל הצמחייה (טבלה 2.2, העמודה השמאלית) הם אירוס (יחס 4.41; 75% מכלל המינים הם אדומים), מסרק (יחס 3.68; 66.7% אדומים), סתוונית (יחס 2.76; 33.3% אדומים), פשתנית (יחס 2.76; 33.3% אדומים), שלהבית (יחס 2.76; 50% אדומים), טופח (יחס 2.41, 43.8% אדומים), אוכם (יחס 2.76; 50% אדומים), סחלב (יחס 2.3; 41.7% אדומים) ואשבל (יחס 2.3; 41.7% אדומים).

מבין אלה יצוינו במיוחד שני סוגים , אירוס וטופח אשר לדעתנו יש חשיבות ראשונה במעלה בפעולה לשימורם בשל הריכוז העשיר והמיוחד הקיים בארצנו של המגוון שלהם. לשניהם ישראל מהווה מרכז התמיינות של מינים אנדמיים בעלי תפוצה מצומצמת. סוגים אלה שונים מאוד זה מזה בצורת חייהם ובמידת האטרקטיביות שלהם: בעוד שמיני אירוס הם גיאופיטים בעלי פרחי ראווה ענקיים המושכים את העין מאוד, הרי שמיני הטופח האדומים הם צמחים חד-שנתיים הגדלים במעונות של שולי אדמות כבדות המוצפות עונתית – בית גידול ההולך ונכחד.

מעניינת לא פחות היא קבוצת הסוגים להם מינים רבים מאוד בישראל אך נוכחותם בקבוצת הצמחים האדומים לישראל זעומה יחסית. על אלה נמנים הסוג תלתן (12.8% מינים אדומים בלבד), דרדר, עוקץ-עקרב, לחך, מקור-חסידה, רכפה, שברק, גרגרנית וברומית. אין אנו מבינים עדיין מדוע דווקא סוגים אלה הם מעוטי מינים אדומים ושמא הדבר הוא אקראי. ואולם, ראוי לשים לב לתכונה אחת הקושרת רבים מהסוגים מעוטי הצמחים האדומים: אלה הם בדרך כלל סוגים בעלי עושר יוצא דופן של מינים חד-שנתיים בישראל, ששיעורם בקרב המינים האדומים נמוך לעומת שיעורם בכלל הצמחייה בישראל (ראו סעיף 4). דגם זה סותר לכאורה עיקרון מרכזי בתיאוריה האבולוציונית על צמחים, שכן היה מקום דווקא לצפות שהצמחים החד-שנתיים בעלי מחזור חיים קצר, יעברו סלקציה מהירה וייצרו הרבה מינים אנדמיים. כמו כן יכולתם לתפוס נישות זעירות וספציפיות יוצרות אצלם פרה-אדפטציה להתמיינות מקומית ולהופעת מינים נדירים בעלי תחום תפוצה מצומצם.

מטבלה 3.1 ואיור 3.1 נראה כי בקרב 414 הצמחים האדומים כלולים 36 מינים שנכחדו מישראל. פילוח דרגות המספר האדום בתוך 378 המינים האדומים מראה כי למרבית הצמחים האדומים מספר אדום נמוך יחסית וקרוב ל-50% מביניהם מצויים בדרגות הסיכון הנמוכות (מספר אדום 3.2 ו-3.7). רק 14% מהמינים האדומים מוגדרים ע"י מספר אדום העולה על 5. כלומר ככל שהמספר האדום גבוה יותר ודרגת הסיכון להכחדה של המין גדולה יותר, כך גם מין הצמח נמצא בקבוצה נדירה יותר. זאת למעט קבוצת הצמחים הנכחדים (איור מס. 3.1). תמונה דומה מתקבלת כאשר מציגים את התפלגות הסיכון לפי קטגוריות IUCN; ככל שדרגת הסיכון עולה כן מספר הצמחים בדרגת קטגוריית IUCN פוחתת כולל קבוצת הנכחדים (טבלה 3.2 ואיור 3.2). מגמה דומה מתקבלת מנתונים כלל עולמיים על השיעור היחסי של מיני צמחים בסכנת הכחדה בכל אחת מקטגוריות IUCN (איור 3.3). גם לפי הנתונים העולמיים שיעור המינים הכלול בכל קטגוריה יורד לפי הסדר: באיום (Vulnerable) > בסכנה (Endangered) > בסכנה חמורה (Critically endangered). ואולם, מכך אין להסיק שרמת הסיכון הכללית נמוכה. אין מקום לשאננות בקשר לטיפול במינים הללו: מצב הסיכון הוא דינמי עקב התגברות גורמי הסיכון המאיימים על המגוון הביולוגי. קיימת הסתברות גבוהה שמינים אדומים יתדרדרו מקטגוריית סיכון נמוכה לדרגה גבוהה יותר וגם מינים המוגדרים כיום כ"על סף איום" (Near Threatened) ינועו לאחת מקטגוריות הסיכון. רשימת מינים כאלה בישראל, שלא נכללו בספר האדום , אך הם נדירים מאד או נדירים נמצאים "על סף איום" מסיבות אחרות, מופיעה בנספח 1.

התפלגות הערכים של קריטריון הנדירות (בסולם 1-6) מוצגת בטבלה 3.3 ובאיור 3.4. נראה כי ל- 71% מהצמחים האדומים יש פחות מ-10 אתרים בארץ (סכום דרגות הנדירות 3-6), כלומר הם נדירים מאד וכ-20% מהמינים האדומים גדלים באתר אחד בלבד! המינים הגדלים בישראל באתר אחד בלבד הם אלה שכלולים ברשימת האדומים גם מבלי שיתאים להם אחד הקריטריונים האחרים של המספר האדום. אלה מינים ששימורם הוא בעדיפות גבוהה ביותר. 29% מהמינים האדומים מצויים בארץ ביותר מ-30 אתרים (סכום דרגות הנדירות 0-2), כלומר אינם נדירים מאד, אך עונים גם על קריטריונים אחרים של המספר האדום בדרגה זו או אחרת.

מטבלה 3.4 ומאיור 3.5 ניתן ללמוד כי לפחות 217 מיני צמחים אדומים המהווים 52.4% מכלל 414 הצמחים האדומים בישראל גדלים במקומות שבהם מידת הפגיעות רבה או רבה ביותר. דרגות אלה מבטאות קצב הכחדה שנצפה מאז 1964 (ראו טבלה 1 בכרך א' בעמוד 26), אך מציינות גם מידת רגישות בהווה וצפי לפגיעה בעתיד. הדבר נכון בישראל במיוחד לאזורי מישור החוף צפופי האוכלוסין, למקווי המים ובתי הגידול הלחים ולאדמות כבדות (ראו נתונים ודיון על הקשר של צמחים אדומים לבתי הגידול בסעיף 4). יחד עם זאת, ראוי לציין ש-21.5% מהמינים האדומים גדלים במקומות שאינם מועדים כלל לפגיעה והם נכללו בין הצמחים האדומים הודות לקריטריונים אחרים של סיכון. אלה יכולים להיות צמחים נדירים מאד, אך מידת הנגישות אליהם נמוכה ואין מרחפת על אתריהם סכנה של אובדן או הרס בית הגידול. מקומות כאלה הם למשל מצוקים ודוגמאות למינים אדומים נדירים מאד שפגיעותם אפסית הם ארביס קווקזי, ציפורנית אפורה, געדת הסלעים ובן-חרצית נגבי.

קריטריון האטרקטיביות מבטא שני גורמי סיכון: האחד - המידה שבה הצמח נתון לפגיעה עקב איסוף לניצול מסחרי של העלים למאכל, תבלין או משקה והשני – היותם של פרחים יפים יעד לקטיף או התופעה של עקירת בצלים, פקעות וקני שורש לצורך העתקתם לגינות פרטיות. מטבלה 3.5 ומאיור 3.6 נראה כי הרוב המכריע של הצמחים האדומים (295 מינים, 71.3%) כלל איננו מסווג כאטרקטיבי ורק 30 מינים (דרגות 3,4), שהם 7.3% מכלל המינים האדומים הם אטרקטיביים מאד. רוב הצמחים האדומים שלהם ערך גבוה של אטרקטיביות שייכים לקבוצה השנייה, כלומר הם בעלי פרח גדול ואטרקטיבי לקטיף. דוגמאות למינים אדומים-אטרקטיביים כאלה הם מיני אירוס, אדמונית החורש ושושן צחור. לכן נראה בהכללה על כל קבוצת האדומים, כי האטרקטיביות היא קריטריון שמשקלו בסך הכל נמוך מאוד בקביעת מספר אדום ומכאן גם שאיננו מהווה ברוב המקרים אינדיקציה לסיכון ואיום על הצמח. גם העובדה שצמחים בעלי פרח גדול הם בדרך כלל נדירים בטבע, משתקפת גם בייצוגם הנמוך בקרב המינים האדומים (איור 3.6). בהקשר זה יש לזכור שהצמחים המוגנים בישראל על פי חוק רובם ככולם זכו למעמד זה עקב היותם מטרה לפגיעה ישירה ע"י קטיף ואיסוף, אך רובם אינם עונים להגדרות המספר האדום ואינם נחשבים כמינים בסכנת הכחדה (ראו דיון נוסף בסעיף 8).

מטבלה 3.6 ומאיור 3.7 נראה כי מרבית מיני הצמחים האדומים אינם אנדמיים לישראל (68.1%) וגם לא לישראל ולשכנותיה בלבנט. קבוצת האנדמיים לישראל יחד עם ארצות נוספות בלבנט תורמת עוד 92 מינים (22.2%). רק 35 מינים (8.5%) מהמינים האדומים הם אנדמיים לישראל בלבד ועוד 5 מינים מוגבלים למישור החוף של ישראל, צפון סיני ודרום לבנון. סיכום השוואתי ודיון רחב על המינים האדומים-אנדמיים מופיע בסעיף 6.

קריטריון הפריפריאליות תורם רק דרגה אחת לסך המספר האדום אך מהווה אינדיקציה כללית לדגם התפוצה הגיאוגרפית העולמית של המינים. הנתונים מוצגים בטבלה 3.7 ובאיור 3.8 ומהם נראה כי רוב המינים האדומים הם פריפריאליים ומצויים בישראל בשוליים של תפוצתם העולמית. בקרב אלה הרוב הם מינים צפוניים או מערביים של אזורים יותר גשומים וקרירים ומיעוטם הם מינים מדבריים וטרופיים. המינים הלא-פריפריאליים בחלקם הם אנדמיים לישראל (יש לזכור כי מין אנדמי לישראל לא יכול לקבל ערך פריפריאליות על פי ההגדרה), אך רובם הגדול הם מינים קוסמופוליטיים או תת-קוסמופוליטיים שישראל מצויה בנקודה כלשהי בתוך תחום התפוצה העולמי שלהם אך לאו דווקא בשוליים. דיון נוסף על המינים הפריפריאליים מופיע בסעיף 7 – צמחים אדומים בישראל בהקשר עולמי.

הצמידות היא למעשה היפוכו של הקיטוע (fragmentation, disjunctiveness) של תחום התפוצה הגיאוגרפי. קיטוע גיאוגרפי הוא אחת התוצאות של פגיעה והרס אנתרופוגני של בתי גידול ונחשב בדרך כלל לגורם הפוגע באוכלוסיות של מינים בגלל צמצום המרחב הפיזי העומד לרשות האוכלוסייה. ברצף שנקטע, מתקיימות אוכלוסיות קטנות יותר על כל ההשלכות השליליות של עובדה זו להישרדות ולהמשכיות הקיום. כמו כן הפסקת הקשר וניידות נמוכה בין האתרים המקוטעים (בבעלי חיים – תנועה, בצמחים – הפצה והאבקה) מקטינה את השונות הגנטית בתוך כל אוכלוסייה שנקטעה. לאלה יש להוסיף את אפקט השוליים הפוגע באתרים מקוטעים ששטחם קטן (ראה סיכום מצוין בנושא אצל לובין ואיל, 1997). לעומת זאת, צמידות של אתרים מבטיחה לכאורה רצף גיאוגרפי גדול יותר על יתרונותיו, אך מצד שני גדלה גם הסכנה לפגיעה בו זמנית ע"י גורם סיכון כדוגמת מחלה או מזיק הפוגעים בכל האתרים שברצף הגיאוגרפי. לפיכך, המחקרים מצביעים על מגמות סותרות לגבי השפעת הקיטוע (או הצמידות) על ההסתברות להכחדה. בעקבות ניסיון העבר בישראל ובמיוחד בחינה של הצמחים שנכחדו (שמידע וחב', 1997; פרומקין וחב', 2003), ישנה הערכה מבוססת שבגלל תהליכי הפיתוח המואצים בארץ, צמידות אתרים מהווה יותר סיכון מאשר יתרון, ופגיעה עקב פיתוח ואבדן בית גידול באתר אחד שיתפשטו גם לאתר סמוך. בעקבות הערכה זו אומצה הצמידות בספר האדום כקריטריון סיכון נוסף. ניסיונות שנעשו בכדי לפרק גורם זה (או היפוכו-גורם הקיטוע), למרכיבים וליצור בו דירוג פנימי והיררכיה - לא צלחו (כהן ושמידע, 1992) והצמידות קיבלה ערך יחיד כולל - 1 במקרה של צמידות אתרים ניכרת, 0 כאשר רוב האתרים אינם צמודים.

מטבלה 3.8 נראה כי לקריטריון הצמידות הגיאוגרפית של האתרים ישנו משקל קטן בהשפעה על המספר האדום של כל מין צמח אדום (1 או 0). מבט כולל על משקלו של קריטריון זה בהשפעה על כלל קבוצת הצמחים האדומים מראה שרק ל-26 מינים (6.3%) קריטריון זה תורם למספר האדום. לעומת זאת, אצל הרוב המכריע של 388 המינים האחרים (93.7%) אינם צמודים ולכן הקריטריון אינו בעל חשיבות רבה בהגדרת מצב סיכון לכלל המינים האדומים.

תפוצת מיני הצמחים האדומים משתנה מאד בין הגלילות השונות בארץ. טבלה 4.1 (7 העמודות הימניות) ואיור 4.1 א, ב מציגים את הנתונים הגולמיים של מספרי המינים האדומים בגלילות הארץ, את עושר מיני הצמחים הכללי ואת מספרם ושיעורם של המינים האדומים בכל גלילה. הגלילות העשירות ביותר במינים אדומים הם גלילת השרון, הגליל העליון, פלשת והגולן ואילו הגלילות העניות ביותר הן הנגב-הרחוק, הגלבוע מנשה והשפלה. ואולם, התייחסות פשטנית למספר המוחלט של עושר המינים האדומים (טבלה 4.1 ואיור 4.1 א) בכל גלילה, מקנה משקל יתר מבחינת ריכוז המינים האדומים לגלילות עשירות המינים וממעיטה במשקלן של הגלילות העניות במינים, כמו גלילות הנגב והערבה. מכך משתמע שהשוואה פשוטה בין הגלילות על-פי המספרים המוחלטים של המינים איננה "נכונה" ויש לקחת בחשבון גורמים נוספים המשפיעים על מספר המינים האדומים בכל גלילה, כמו שטח הגלילה, המשקעים באזור ומאמץ הדיגום (Levin and Shmida, 2007; Shmida and Wilson, 1985). בדיקת הקשר בין שטח הגלילה למספר המינים האדומים מראה כי קשר זה הוא חלש ביותר (איור 4.2). לעומת זאת, ידוע שקיימת תלות חזקה בין כמות המשקעים שכל גלילה מקבלת לבין עושר המינים הכללי (Levin and Shmida, 2007). באזורים ים-תיכוניים עד יובשניים, כמות המשקעים הינה הגורם הסביבתי הראשי המסביר את עושר המינים. במסגרת העבודה הנוכחית נבחן המתאם שבין המשקעים והשטח של הגלילות לבין מספר המינים האדומים. נמצא קשר חיובי (r = 0.55) בין כמות המשקעים לבין מספר המינים האדומים (איור 4.3). באופן כללי קיימת מגמה של יחס ישר חיובי מובהק בין מספר המינים האדומים לבין מספר המינים הכללי בכל גלילה (R² = 0.56, איור 4.4). הסטיות מקו הרגרסיה הליניארית בכל גלילה כלפי מעלה, מציינות גלילות עשירות בצמחים אדומים (יחסית לצפוי ע"פ מספר המינים הכללי) לעומת סטיות מהקו כלפי מטה המציינות גלילות דלות במינים אדומים (יחסית לצפוי ע"פ מספר המינים הכללי). ניתן לבטא את ההבדל בין מספר המינים האדומים בפועל (המספר הנצפה - observed) לבין מספר המינים האדומים הצפוי (predicted) לפי הסטיות מקו הרגרסיה, ע"י חישוב ההפרש או היחס ביניהם; ניתוח כזה מכונה ניתוח שאריות (residual analysis). ערכי יחס הגדולים מ-1 מעידים על מספר מינים אדומים גבוה מהצפוי ולחילופין, ערכי הפרש חיוביים מעידים גם הם על מספר אדומים גבוה מהצפוי – ולהיפך לגבי ערכי יחס קטנים מ-1 או הפרשים שליליים. העמודות השמאליות בטבלה 4.1 ואיורים 4.1 ג,ד מציגים את ההפרש ואת היחס שבין הצפוי לבין הנצפה (לפי כמות המשקעים הממוצעת) בכל אחת מהגלילות. הצגה גראפית של ניתוחי השאריות (הפרש ויחס) מוצגת באיור 4.5. כך למשל ניתן לראות (טבלה 4.1, איור 4.4), כי המספר המוחלט של המינים האדומים בגליל התחתון (56) גדול בהרבה מאשר בערבה (36), אבל יחסית למצופה על סמך גרף המתאם עם כמות המשקעים (איור 4.3), דווקא בערבה יש יותר מינים אדומים מהצפוי בהשוואה לגליל התחתון, כלומר שיעור המינים האדומים בערבה גבוה מזה של הגליל התחתון.

נציין כאן את הגלילות שבהן קיימות סטיות קיצוניות לשני הכיוונים: שיעור מינים אדומים בגלילה העולה על הצפוי (מעל להפרש של 25 מינים) נמצא בגליל העליון (יחס 1.37), בעמק החולה (יחס 1.52), בשרון (יחס 1.91) ובפלשת (יחס 1.69). אין ספק שהדבר משקף בעיקר את ריבוי בתי הגידול הלחים בכל הגלילות הללו, שבהם מרוכזים מינים אדומים רבים (ראו גם סעיף 4.3). בגליל העליון מצויות אוכלוסיות פריפריאליות קטנות ומבודדות של מינים צפוניים הנכללים בקבוצת האדומים (דוגמאות: אדמונית החורש, ערער ארזי,עוזרר חד-גלעיני, חוזרר החורש), ואילו השרון ופלשת מצטיינים בבתי גידול חוליים ייחודיים; האחרונים הם גם הגלילות צפופות-האוכלוסין ביותר בישראל ושבהן הפגיעה בבתי הגידול הטבעיים היא הגדולה ביותר. שיעור מינים אדומים בגלילה הנופל במידה ניכרת מהצפוי (מתחת להפרש של 25 מינים) נמצא בכרמל (יחס 0.48), בגלבוע (יחס 0.30), ברמות מנשה (יחס 0.18) ובשפלת יהודה (יחס 0.19). אלה הן גלילות של צומח טבעי שעיקרו חורשים, שיחיות ובתה ובהן צמחייה ים תיכונית טיפוסית הכוללת מינים נפוצים ושכיחים; כמו-כן שיעור ההפרעה וההרס בגלילות אלה פחותים יחסית, וכן מועטים בהן מקווי המים ובתי הגידול הלחים. אלה הן הסיבות העיקריות הגורמות לכך שגלילות אלה תהיינה מעוטות מינים אדומים.

שאלה מעניינת היא באיזו מידה חלו שינויים עם הזמן בשיעורי המינים האדומים בגלילות הארץ לאור הפיתוח המואץ והכירסום בשטחים הטבעיים בעשרות השנים האחרונות. נקודת הייחוס היא שנת 1965 – השנה בה נחקק חוק התכנון והבנייה, ושנתיים לאחר שנחקק חוק גנים לאומיים, שמורות טבע ואתרי הלאום. למרות הגידול במספר הדיווחים על צמחים אחרי 1965 לעומת מספרם לפני שנה זו (טבלה 4.2), הרי שברורה מאד המגמה של ירידה במספר המינים שנגרעו מגלילות שמהן דווחו בעבר: מספר המינים שנגרעו מגלילות הוא 168, בעוד שמספר המינים האדומים אשר נוספו להם גלילות אחרי 1965 הוא רק 19. ל-227 מינים לא חל שינוי במספר הגלילות שבהן הם מצויים. התמונה שונה לגבי מספר האתרים: לרוב הגדול של הצמחים האדומים נרשמה דווקא עלייה במספר האתרים המדווחים (לרוב בגלילות מסוימות), אלא שהדבר משקף בעיקר את ריבוי הדיווחים עקב מאמצי חיפוש, דיגום ואיסוף מוגברים (רוב התצפיות בבסיס הנתונים של רת"ם מקורן בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים), ובהחלט לא שינוי לטובה במצבם של הצמחים האדומים.

מפת האזורים האקו-גיאוגרפיים של ישראל המוצגת באיור 4.6. משקפת את החלוקה ליחידות שטח ראשיות על פי אקלים, גיאומורפולוגיה וטיפוסי צומח ברמת על. טבלה 4.3 מציגה נתונים על מספר המינים האדומים, מספר מיני הצמחים הכללי ושיעורם של המינים האדומים בכל אזור אקו-גיאוגרפי, וממנה נראה כי ייצוגם המוחלט והיחסי של המינים האדומים באזור האקו-גיאוגרפי הים-תיכוני ובמישור החוף גבוה לעומת האזורים המדבריים.

בנוסף לכך, נקטנו בדרך נוספת של ניתוח הקשר בין הצמחים האדומים לאזורים אקו-גיאוגרפיים, כאשר כל מין צמח מכלל המינים ומהמינים האדומים שויך רק לאזור אקו-גיאוגרפי אחד, גם אם הוא גדל באזורים נוספים. השיוך נעשה לפי האזור האקו-גיאוגרפי הראשי בו הוא גדל. חלוקה זו לאזורים אקו-גיאוגרפיים (טבלה 4.4), שונה מהחלוקה המוצגת באיור 4.6 ומשלבת במידה מסויימת גם מאפיינים של בית גידול בהגדרת האזור. כך למשל, במישור החוף הופרדו אזורי החולות, החמרה והכורכר לאזור אקו-גיאוגרפי נפרד, למרות שבאזור זה ישנם גם בתי גידול רבים אחרים. צמחים של בתי הגידול הלחים שויכו לאזור האקו-גיאוגרפי הים-תיכוני ואילו צמחים ייחודיים לנאות מדבר כלולים במדבר.

טבלה 4.4 ואיור 4.7 מראים ששיעור המינים האדומים בחולות מישור החוף ובחגורת הספר מתוך כלל המינים האדומים, גבוה לעומת חלקם של מיני האזורים האקו-גיאוגרפיים הללו בכלל צמחיית ישראל. כמו כן, המינים האדומים בשני אזורים אקו-גיאוגרפיים אלה מהווים אחוז ניכר מכלל המינים של האזור (38% במישור החוף, 54.3% בחגורת הספר – טבלה 4.4). לעומת זאת, באזורים האקו-גיאוגרפיים הראשיים של ישראל – החבל הים-תיכוני והמדבר – שיעור המינים האדומים נמוך לעומת חלקם היחסי של כלל המינים באזור האקו-גיאוגרפי בקרב הצמחייה. כמו כן רק 16.5% מכלל המינים בחבל הים תיכוני הם אדומים ו-14.8% במדבר, לעומת 18.1% שהוא השיעור הארצי.

מהנתונים מסתמן אפוא שהן חולות מישור החוף והן חגורת הספר מהווים אזורים שבהם מתרכז שיעור גבוה של מינים אדומים. במישור החוף מדובר בעיקר במינים נדירים שחלקם אנדמיים אשר נוצרו בהתמיינות חדשה (דוגמאות: אירוס הארגמן, אלמוות א"י, גומא שרוני, מקור-חסידה תמים, חומעת האווירון, תלתן דגול, קחוון קצר-פירות, בוצין בירותי) (Auerbach & Shmida, 1985). אזור הספר כולל מינים אדומים הגדלים מחוץ לישראל באזור האיראנו-טוראני ובחגורת הסהר-הפורה של המזה"ת . בישראל הם גדלים לרוב, באוכלוסיות קטנות ונדירות באשדות המזרחיים של יהודה ושומרון, לדוגמא: דו-כנף ריחני, מרווה שסועה, בולנתוס שעיר, מניפנית גרוזית ומרווה רחבת-גביע. ניתן לראות בהם צמחים רליקטיים מתקופה יותר קרה וגשומה מסוף תקופת הווירם. צמחים אלה הוכנסו לרשימת המינים האדומים בעיקר עקב נדירותם ולא בשל הפגיעות, האטרקטיביות או האנדמיות שלהם. רק באזור כפר-עציון וירושלים נרשמה הכחדה של אוכלוסיות שלהם במקביל לפיתוח אשר התרחש שם מאז שנות החמישים של המאה ה-20. דוגמאות לצמחים אדומים מקבוצה זו אשר נכחדו מירושלים הן: מרווה רחבת-גביע, חוחן גדול-ראשים, ליסיאה סורית ואירוס הסרגל. יש לציין כי בשנים האחרונות חל פיתוח חקלאי וכפרי אינטנסיבי בחגורת הספר של יהודה ושומרון המאיים על צמחים רבים הגדלים באזור הספר הגבוה של יהודה ושומרון, עד כה צמחים אלה טרם הוכנסו לרשימת האדומים כיוון שעד המאה העשרים בתי הגידול בחגורה זו לא נפגעו. ואולם, המשכם של תהליכי הפיתוח באזורי ספר אלה עלול להעביר אותם למעמד של מינים אדומים.

צמחים אדומים גדלים בארץ בכל בתי הגידול, אולם שיעורם ביחס לכלל המינים האדומים משתנה בין בתי גידול שונים. במיוחד בולט המספר הגדול של צמחים אדומים במקווי מים (בתי גידול לחים), שם גדלים 133 מיני צמחים אדומים המהווים 28.7% מכלל הצמחים האדומים בישראל (טבלה 4.5). שיעור גבוה זה משקף מצד אחד את נדירותם של בתי גידול אלה מלכתחילה אולם בעיקר את האובדן וההידרדרות של בתי גידול אלה ואת רגישותם הרבה לפגיעה (Levin et al., 2009). מנקודת המבט של שימור הצמחים האדומים, הרי שבתי גידול אלה צריכים להיות יעד מרכזי לשימור. שיעור העולה על 10% מכלל המינים האדומים נמצא גם במדבר, בחולות, באזורי החורש והבתה הים-תיכוניים ובחגורת הספר, בעוד ששיעור יחסי נמוך יותר בקרב כלל הצמחים האדומים נמצא בקרקעות הסחף, בחגורת הרסס, בסלעים, במלחות, בבתי גידול מופרים ובים. יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי נתונים אלה אינם מבטאים בצורה מהימנה את הרגישות של בתי הגידול לפגיעה ולסיכוני הכחדה, שכן ישנם הבדלים גדולים בשטח שאותו תופס כל בית גידול, ומכאן גם במספר המינים הכולל בכל בית גידול, לאור המתאם בין עושר מינים לגודל שטח. לדוגמה שטחם הכולל בארץ של בתי גידול כמו חגורת הרסס או מלחות (וגם של מקווי המים) קטן מאד יחסית לשטח החורש והבתה הים-תיכוניים או המדבר, כך שמלכתחילה צפוי שבחורש או במדבר יימצאו יותר מינים אדומים מאשר במלחות או בחגורת הרסס. לפיכך נכון יותר יהיה לבחון את מידת הסיכון למיני צמחים בבית גידול לפי מידת הפגיעה בו עקב הפעילות האנושית בעשרות השנים האחרונות. בתי הגידול שסבלו במידה הרבה ביותר מצמצום, הידרדרות וקיטוע הם בתי הגידול הלחים (מקווי המים לצורותיהם), בתי גידול חוליים (כולל חמרה וכורכר במישור החוף) כבדות קרקעות סחף – כולל שטחי חקלאות מסורתית ושדות נטושים. מטבלה 4.6 ניתן לראות כי שלושת בתי הגידול הללו תורמים יחד 48.2% מהמינים האדומים בעוד שבכלל הצמחייה הם מהווים רק 29.3%. בכל אחד מבתי הגידול הללו החלק היחסי של המינים האדומים מתוך כלל המינים של בית הגידול עולה בערך פי 1.5-2 על חלקם היחסי של הצמחים האדומים בצמחיית ישראל (18.1%). מכאן שיש לתת תשומת לב מיוחדת ועדיפות טיפול ושימור למקווי המים, החולות והאדמות הכבדות בגלל השיעור הגבוה של צמחים אדומים הגדלים בהם.

כל צורות החיים של צמחיית הארץ מיוצגות בקרב המינים האדומים, אך ישנם כמה הבדלים בולטים בשכיחות היחסית של צורות חיים מסוימות בין המינים האדומים לבין כלל הצמחייה (טבלה 4.7, איור 4.8). השכיחות של גיאופיטים, עשבים רב-שנתיים ובמיוחד של צמחי מים טבולים ועצים בקרב הצמחים האדומים - גבוהה לעומת שכיחותן של צורות חיים אלה בקרב כלל הצמחייה וביחס לשכיחות המינים האדומים (יחס גבוה במידה ניכרת מ-1 בעמודה השמאלית בטבלה 4.7). לעומת זאת, שכיחותם של העשבוניים קצרי החיים – בעיקר חד-שנתיים אך גם רב-שנתיים קצרי חיים – נמוכה באופן ברור לעומת שכיחותם בקרב צמחיית ישראל בכללה וביחס לשכיחות המינים האדומים (יחס נמוך מ-1 בעמודה השמאלית בטבלה 4.7). לשיחים יש ייצוג דומה למדי בקרב האדומים לעומת כלל הצמחייה. ניתן להתעלם מההבדלים הנצפים במטפסים ובטפילים, בגלל המספר הקטן של המינים האדומים בקבוצות אלה.

ייצוגם הגבוה יחסית של צמחי המים הטבולים והצפים בספקטרום צורות החיים של המינים האדומים ניתן להסבר ע"י הפגיעה הקשה בבתי הגידול הלחים בארץ והוא נמצא בהתאמה לייצוגם הגבוה של צמחים אדומים בבתי גידול אלה (ראו סעיף 4.3 לעיל). ייתכן שניתן להסביר את השכיחות הגבוהה יחסית של עצים בקרב המינים האדומים, בעובדה שרבים מהם הם פריפריאליים ומקיימים בשולי תפוצתם הגיאוגרפית בישראל אוכלוסיות קטנות ונדירות. דוגמאות לכך הם עצים צפוניים מצד אחד כדוגמת עוזרר חד-גלעיני, וחוזרר החורש ועצים סודניים מצד שני כדוגמת מרואה עבת עלים, סיסם הודי, מורינגה רותמית וצלף רותמי. הריבוי היחסי של גיאופיטים ועשבים רב-שנתיים אחרים בקרב האדומים ניתן להסבר במשקל הגבוה של קריטריון האטרקטיביות שמאפיין רבים מהם וסכנת הקטיפה והעקירה שממנה ההתאוששות קשה (אירוסי ההיכל, אדמונית החורש, שושן צחור). כמו כן, מרבית צמחי המים הם עשבוניים רב-שנתיים ועצם הימצאם בבית גידול פגיע זה חושף אותם לאיומי הכחדה.

מצד שני, השכיחות הנמוכה של חד-שנתיים וצמחים עשבוניים אחרים קצרי חיים בקרב המינים האדומים נובעת כנראה מכך שמינים אלה נוטים להיות פחות נדירים בגלל דרכי רבייה מוצלחות המתאימות להפרעות ומאפשרות להם להתאושש מפגיעה ביתר קלות דרך אסטרטגיות הפצה יעילות ובאמצעות הישרדות טובה בבנק הזרעים. כמו כן, בתי גידול לחים (גדות, ביצות, בריכות וכד') מאופיינים במיעוט מבוטל של צמחים חד-שנתיים ומכאן ברור גם שבהתאמה למספרם הגדול של צמחי בתי גידול לחים בקרב המינים אדומים, משקלם היחסי של החד-שנתיים יורד.

36 מיני צמחים נכחדו בישראל. שמותיהם יחד עם פירוט של צורת החיים ודרגות הקריטריונים של המספר האדום מופיעים להלן בטבלה 5.1.

טבלה 5.2 מסכמת את דרגות הסיכון של הקריטריונים של המספר האדום של הצמחים שנכחדו מישראל כקבוצה ייחודית בקרב המינים האדומים.

נראה כי המינים שנכחדו היו נדירים מאד גם לפני שנכחדו; 44.4% מתוכם נמצאו רק באתר אחד (דרגה 6 בקריטריון הנדירות) ועוד 27.8% גדלו בשני אתרים. שיעורים אלה גבוהים בהרבה מהשיעורים של ערכי הנדירות בכלל המינים האדומים (ראו טבלה 3.3). ניתן להסיק שמינים נדירים בישראל אשר נדירותם קיצונית (גדלים באתר אחד או שניים) חשופים במיוחד לסכנת הכחדה.

הרוב המכריע של המינים שנכחדו, גדל בעבר במקומות שבהם התרחש אובדן של בית גידול או שאיכותו הידרדרה והם רגישים גם כיום לסיכונים אלה. שיעורם של המינים שנכחדו שדרגת פגיעותם הייתה גבוהה (דרגה 4 של קריטריון הפגיעות) הוא יותר מ- 70% לעומת 28% בכלל המינים האדומים. מכאן שגורם הפגיעות יחד עם נדירות קיצונית היוו את הסיבה המרכזית להכחדה. עם זאת, צריך לציין שגם בקרב הנכחדים נמצאו 6 מינים (16.7%) שאתרי גידולם לא היו מאוימים כלל, מעט פחות מהשיעור בקרב כלל האדומים (21.5%). צמחים אלה מופיעים בטבלה 5.1 ללא ציון ערך לפגיעות (פגיעות = 0).

באופן בולט ומובהק נראה מטבלה 5.1 שרוב מכריע של המינים שנכחדו לא היו אטרקטיביים כלל (אטרקטיביות 0) ושיעור זה עולה על שיעור המינים שאינם אטרקטיביים בקרב כלל המינים האדומים. ניתן להסיק מכך שקטיף או צורה אחרת של ניצול או פגיעה ישירים לא היוו גורם משמעותי בהכחדה.

אף מין בלעדי לישראל לא נכחד ממנה ולמעשה רק מין אחד שנכחד מוגבל בתפוצתו באזור הלבנט. זו עובדה מעניינת (ואולי משמחת) ועומדת מול העובדה שבקרב כלל המינים האדומים שיעור האנדמיים הבלעדי לישראל עומד על כ-10%!

בשני קריטריונים אלה הערכים של הצמחים שנכחדו דומים באופן כללי לאלה של כלל המינים האדומים. 13 מינים שישראל מצויה בשוליים של תפוצתם העולמית נכחדו ממנה וכיום אין לדעת אם מדובר היה באוכלוסיות בעלות ייחוד גנטי מקומי.

טבלה 5.3 מפלחת את הצמחים שנכחדו מישראל לפי בתי הגידול וממנה נראה בצורה ברורה ששיעור המינים שנכחדו בבתי הגידול הלחים גבוה במיוחד ובתי גידול אלה מהווים מוקד סיכון גבוה לצמחים, דבר שבא גם לידי ביטוי בערך גבוה של גורם הפגיעות. האתר של בתי הגידול הלחים שממנו נכחדו הכי הרבה מינים הוא ללא ספק ביצת החולה: בעקבות הייבוש של אגם החולה, הביצה והמעיינות שבשוליה, נכחדו שם שישה מינים הגדלים אך ורק בבתי גידול לחים: מימון הצפרדעים, נאדיד המים, נורית הביצות, קערורית הביצות, ברולה זקופה ורוריפה טובענית. לפחות חמישה מהם היו ידועים בישראל רק מעמק החולה.

יש לציין כי כל המינים הללו הם צמחים צפוניים שכיחים למדי בעולם הממוזג ובעלי תחום תפוצה רחב ביותר. מקרה מיוחד הוא השרך אברנית הנשר הנפוץ מאד בעולם, נכחד מהחולה ונמצא מחדש לאחר עשרות שנים בתעלת מים מערבית לעינן וככל הנראה זו "התנחלות חדשה" של המין באזור (ראה ערך אברנית הנשר בכרך א').

מצד שני בולטת העובדה ששיעור הנכחדים בבתי גידול חוליים במישור החוף (2 מינים) ובסלעים (מין אחד) נמוך מחלקם היחסי של המינים האדומים בבתי גידול אלה מתוך כלל המינים האדומים. ראוי לציין זאת במיוחד במישור החוף, שלמרות שהאזור רגיש לפיתוח ולפגיעה ומכיל שיעור גבוה של צמחים אדומים, הרי שעד כה שיעור ההכחדה בו היה קטן.

אף אחד ממיני העצים, הגיאופיטים, הדו-שנתיים והטפילים לא נכחד מישראל. צורות החיים שבהן ישנם מינים שנכחדו מוצגות בטבלה 5.4. יש להעיר שייצוגה של כל אחת מצורות החיים בטבלה 5.4 בקרב הצמחים שנכחדו מוטה כלפי מעלה בהשוואה לכלל האדומים ולצמחיית ישראל משום שחלק מצורות החיים כלל אינן מיוצגות במינים שנכחדו. גם כך בולט שיעורם הגבוה של צמחי המים הטבולים והצפים בקרב המינים שנכחדו (7 מינים 19.4% מכלל הנכחדים) בהשוואה לשיעורם בכלל המינים האדומים ובכלל הצמחייה. ככלל, מסתמן שצמחים חד-שנתיים נכחדו פחות (8 מינים) וגם שיעורם הכללי (22.2%) בקרב האדומים נמוך לעומת כלל הצמחייה (טבלה 5.4 וראו גם בסעיף 4). בהתאמה לכך, באופן יחסי נכחדו יותר מינים הנמנים על צורות חיים רב-שנתיות (בני שיח, עשבים רב-שנתיים ושיחים) – בסך הכל 21 מינים משלוש קבוצות אלה, המהווים 58.3% מכלל הנכחדים.

נתונים אלה מחזקים את הממצא, כי לפחות בישראל, הצמחים הרב-שנתיים רגישים יותר לסכנת הכחדה מאשר צמחים חד-שנתיים (ראו גם דיון נוסף על צורות החיים בקרב הצמחים האדומים בסעיף 4). תוצאות אלה עומדות לכאורה בסתירה לצפוי: צמחים חד-שנתיים הם בעלי משך דור קצר ביותר, הגודל והביומסה שלהם קטנים בדרך כלל והם יכולים להיות מותאמים באופן ייחודי למיקרו-סביבות קטנות ומיוחדות. בהתאם לכך יש לצפות שדווקא למיני צמחים חד-שנתיים יופיעו אוכלוסיות קטנות ונדירות מאוד אשר ההסתברות להכחדתן גבוהה מעצם ממדיהן הקטנים ובגלל נדירות בית הגידול. צפוי לכאורה שמינים כאלה יהיו אדומים גם בגלל נדירות וגם בגלל אנדמיות. אלא שהעובדות הן הפוכות (טבלה 5.4) וההסתברות של חד-שנתיים להיכחד כנראה נמוכה יותר, עקב העובדה שהסיבה העיקרית להכחדות מינים בישראל איננה גודל האוכלוסייה אלא אובדן והרס בית הגידול (שמידע וחב', 1999; פרומקין וחב', 2003). בנוסף, צמחים חד-שנתיים באזורנו, מקיימים בנק זרעים גדול בקרקע וייתכן שתכונה זו מקטינה את ההסתברות להכחדתם. הדוגמאות של צמחים כמו מושיובית גלילית, אבובית זעירה, שניין קטן ופרג סיני, אשר לא נצפו שנים רבות ונחשבו לנכחדים והופיעו "מחדש" בשנה מסוימת באתרים חדשים שלא היו ידועים מקודם, מעידות על חשיבותו של בנק הזרעים כממתן סיכוני הכחדה לחד-שנתיים.

בישראל גדלים 56 מיני צמחים אנדמיים בלעדיים לתחום הגיאוגרפי של מדינת ישראל ושיעורם בצמחיית ישראל הוא 2.44% בלבד. ערך זה נמוך בהשוואה לארצות רבות אחרות ובמיוחד בהשוואה לאיים. בולטת הסתירה בין המגוון הגבוה של מיני הצמחים בישראל בכלל לבין השיעור הנמוך של המינים האנדמיים הבלעדיים לישראל. זוהי תוצאה חדשה שהתקבלה בעקבות מחקר הרקע שקדם להכנת ספר זה. מחקרים קודמים הדגישו את המספר הרב של צמחים אנדמיים באזור (Zohary 1962, 1973; Shmida, 1985), אולם בדיקה מפורטת של נתוני תפוצה של צמחים "חשודים" כאנדמיים בספרי פלורה וברשימות צמחים אזוריות העלתה סיכום מספרי שונה ומפתיע: בישראל גדלים כאמור רק 56 צמחים אנדמיים שמתוכם 43 מינים הם אנדמיים ממש לפי הגבולות הנוכחיים של ישראל ועוד 13 מינים עיקר תפוצתם בישראל אך אוכלוסיותיהן "זולגות" מעט מחוץ לגבולות המדינה (רשימה מלאה של המינים האנדמיים הבלעדיים לישראל מופיעה בנספח 5).

חשוב להדגיש כי הערכת עושר הצמחייה (מספר המינים הכולל) ומספר הצמחים האנדמיים לישראל מעמידה את החוקר בקשיים שחלקם נובע מהשינויים הפוליטיים הרבים שחלו במשך שנות המחקר הפלוריסטי מאז 1930 וחלקם נובע מחוסר גבול פוליטי ברור. בעקבות הקשיים הללו, החסרנו בספר זה בהגדרת "מדינת ישראל" לצורכי מחקר הצמחים האדומים – את עבר-הירדן, את חבל עזה ואת החרמון הגבוה, והכללנו את הגולן, את מרגלות החרמון ואת יהודה ושומרון.

אם מרחיבים את תחום האנדמיות ומוסיפים לצמחים האנדמיים רק לישראל גם מינים הגדלים רק בה יחד עם ארצות הגובלות בה, הרשימה גדלה עד ל-228 מינים (הרחבה כזאת מקובלת גם לגבי בעלי החיים האנדמיים לישראל). הקבוצה הרחבה יותר היא קבוצה אזורית וייצוגה בצמחיית ישראל הוא 10%. בקרב 228 מיני צמחים אלה ניתן על כן להבחין בשלוש קבוצות: האנדמיים הבלעדיים לישראל, מינים החורגים מעט מגבולות ישראל לחופי דרום לבנון וצפון סיני ומינים המשותפים לישראל ולארצות הלבנט הסמוכות – סוריה, לבנון וירדן או לישראל וסיני. מטבלה 6.1 נראה כי רק מיעוטם של המינים הללו ייחודי לישראל ורובם הם אנדמיים ברמה האזורית. מספרם של הצמחים האנדמיים בכל דרגות האנדמיות מתוך כלל צמחיית הבר של ישראל המונה 2288 מינים הוא כאמור 228, כלומר 10%. מתוכם, רק 56 מינים (2.44%) הם אנדמיים ממש לישראל או חורגים מעט מאד לחופי צפון סיני ודרום לבנון או להר הדרוזים. ניתן להגדיר את יתר 172 המינים כ"תת אנדמיים".

הרוב המכריע של הצמחים האנדמיים הבלעדיים לישראל מואבקים ע"י בעלי-חיים (52 מינים, 93%) ורק ארבעה מהם מואבקי רוח: גומא שרוני, בן-חיטה שרוני, חומעת האווירון ועטיינית מגובבת. מיעוט האנדמיים מואבקי הרוח בולט לעומת שיעורם בכלל הצמחייה: 21% מכלל צמחיית ישראל הם מואבקי-רוח לעומת 79% שהם מואבקי חרקים.
טבלה 6.2 מסכמת את צורות החיים העיקריות של הצמחים האנדמיים לישראל לעומת שיעורם בכלל הפלורה: בולט משקלם הגדול יחסית של הגיאופיטים אשר שיעורם בהשוואה לכלל הצמחייה כמעט כפול. גם שיעורם של בני-השיח בקרב המינים האנדמיים גבוה יותר. לעומת זאת בולטת העובדה שאין כלל עצים ושיחים אנדמיים-בלעדיים לישראל! תופעה זו עומדת בהתאמה להיותם של מיני העצים והשיחים בעלי תחום תפוצה גיאוגרפי רחב ביותר.

מבין הסוגים העשירים במינים אנדמיים-בלעדיים לישראל יצוינו הסוגים אירוס, קחוון ושום, אשר לכל אחד מהם ארבעה מינים אנדמיים. הסוג אירוס אומנם כולל תשעה מינים תת-אנדמיים אולם רק ארבעה מהם מוגבלים בתפוצתם לתוך מדינת ישראל (א. הגלבוע, א. הדור, א. ירוחם וא. הארגמן); מסתבר כי אירוס נצרתי גדל גם בירדן ובדרום הלבנון, א. הנגב גדל גם בסיני וא. שחום גדל גם בירדן. גם אירוס הסרגל, א. טוביה וא. ארץ-ישראלי, אשר אינם נמנים על אירוסי ההיכל (סקצית אונקוציקלוס), הם מינים תת-אנדמיים וגדלים גם בלבנון, ירדן וסוריה (בהתאמה). מבין ארבעת מיני הקחוון האנדמיים יצוינו ק. החוף וק. קצר-פירות האנדמיים למישור החוף: בעוד שהראשון הוא מין שכיח מאוד ושולט, הרי השני נדיר מאוד ונמצא על סף כיליון ממשי. שני המינים האנדמיים האחרים של הסוג קחוון אנדמיים למדבר. גם הסוג שום כולל 4 מינים אנדמיים לישראל, כל מין בחבל אקו-גיאוגרפי שונה: בעוד שש. סתווי אנדמי רק לכרמל, שום דרומי אנדמי לקמטי צפון הנגב ולהר הנגב; שום תל-אביב אנדמי למישור החוף ושום קולמן אנדמי למישורי הלס של הנגב הצפוני. סוגים הכוללים שני מינים אנדמיים בלעדיים לישראל הם טופח, בקיה, אשבל, אזובית, כלך, סתוונית, תלתן ודרדר.

טבלה 6.1 ואיור 6.1 מציגים את ייצוגם של המינים האנדמיים בקרב קבוצת המינים האדומים, שמספרם 414. 35 מינים מכלל 56 הצמחים האנדמיים הבלעדיים לישראל (62.5% מכלל האנדמיים הבלעדיים) הם מינים אדומים אשר סכנת הכחדה מרחפת עליהם. יחד עם זאת, מסתבר כי 21 מינים אנדמיים לישראל (37.5%) הם מינים נפוצים מאוד בעלי אוכלוסיות גדולות ומספר אתריהם רב (לדוגמה – דרדר הקורים, תורמוס ארץ-ישראלי). משום כך, לפי הקריטריונים להיכללות בספר האדום הם אמנם יקבלו את הערך הגבוה ביותר של רכיב האנדמיות (4) במספר האדום, אך ביתר הקריטריונים הערכים הם אפס או אחד. לכן הם לא עברו את הסף 6 בסכום ערכי הקריטריונים (מספר אדום 3.2), לא הוכרזו כמינים אדומים ולא נכללו ברשימה האדומה של ישראל.

גם ייצוגם של המינים האנדמיים לכל ארצות הלבנט (בלעדיים לישראל ותת-אנדמיים גם יחד) בקרב המינים האדומים, גבוה ביותר מפי שניים מייצוגם בכלל הצמחייה (22% לעומת 10%) (טבלה 6.1, איור 6.1). בהקשר לכך יש לזכור שהאנדמיות כשלעצמה היא רכיב התורם 4 דרגות מתוך 19 (או 20 אם כוללים את הצמידות) בקביעת המספר האדום והיא מובנית בתוך ההגדרה של מידת הסיכון (ראו הקדמה בכרך א'- בעמ' 26-21). במקרים רבים, לערך גבוה של אנדמיות היה משקל מכריע בהכללתו של מין בתוך רשימת האדומים. מכאן ברור שהטיה זו כלפי מעלה בייצוג האנדמיים בקרב האדומים היא צפויה. חלקם הכולל של המינים האנדמיים בהגדרתם הרחבה (כולל תת-אנדמיים) בקרב המינים האדומים בישראל הוא כשליש. קבוצת מינים זו של אדומים שהם גם אנדמיים, היא הקבוצה שהסיכון המקומי (או האזורי במקרה של האנדמיים ללבנט) הוא גם הסיכון העולמי. ובכל זאת, למרות שהאנדמיות היא קריטריון בעל משקל חשוב בהגדרת המספר האדום, רובם הגדול של המינים האדומים (68%) כלל אינו אנדמי לישראל או לישראל וארצות סמוכות. בהקשר זה חשוב לציין שבמדינות אחדות ישנה גישה שונה מזו שנקטנו בספר זה, והיא נותנת משקל מכריע לאנדמיות לצורך הגדרת דרגת הסיכון, ללא התחשבות אם המין הוא נדיר, שכיח או שולט. בארצות אלה כל המינים האנדמיים נכללים ברשימת הצמחים המוגנים והאדומים. גם ארגון שמירת הטבע הבין-לאומי - IUCN, נותן משקל מיוחד למינים האנדמיים אך שם נקודת הכובד מונחת על שמירת העושר העולמי ולא על שמירת הצמחים של כל מדינה בנפרד.

הנתונים על שיעורם היחסי של מיני הצמחים שבסכנת הכחדה בעולם מבוססים על הערכות שונות ואינם מספקים תמונת מצב אחידה. נקודת ייחוס מקובלת הם הנתונים לשנת 1997 של האיגוד העולמי של שמירת הטבע IUCN (Walter and Gillet, 1998). מספר הצמחים הואסקולריים המאויימים (Threatened) שזוהו ככאלה עד לאותה עת נקבע כ-33,798 מינים מתוך מספר כללי של 270,000 מינים של צמחי בר, כלומר למעלה מ-12.5%. באלה נכללים שרכים, חשופי זרע וצמחי פרחים. במספר זה נמנו טקסונים ברמת מין, תת-מין וזן, אך לא נלקחו בחשבון סיכוני הכחדה של אוכלוסיות מקומיות או אובדן שונות גנטית בתוך המין. ואולם, גם Walter and Gillet מציינים במפורש שנתונים אלה לוקים בחסר בגלל פערים בידע הטקסונומי ומידע שאיכותו ואמינותו משתנות בין ארצות שונות בעולם. גם אם נקבל מספר זה כבסיס, סביר מאד שמאז ועד היום (2010) מספר זה גדל כתוצאה מהאיומים המתגברים על המגוון הביולוגי וגם ממחקרים וסקרים חדשים בארצות אשר עד ל-1997 טרם נבנתה בהם "רשימה אדומה" של צמחים. על פי מקורות נוספים בעולם מופיעים כיום אומדנים חדשים של מספר מיני הצמחים בכדור הארץ: נוקבים במספרים של 310,000, 380,000 ואף 422,000 מינים, דבר המשנה כמובן את חלקם היחסי של המינים שבסכנת הכחדה. יתרה מזו, המספר שנקבע ב-1997 משקף את כל המינים שעברו עד לאותה עת תהליך של הערכת מצב (Evaluation and Assessment), כאשר ידוע שלמעשה גם כיום כמות לא מבוטלת ממצאי מיני הצמחים בעולם ובמיוחד בארצות הטרופיות לא תוארה כלל למדע, וייתכן אף שמינים ייכחדו עוד בטרם יתוארו. זו דוגמא לקושי בהשגת נתונים בדוקים על שיעור המינים שבסכנת הכחדה בעולם כולו. הרשימה החדשה של IUCN מ-2008 (Hilton-Taylor et al., 2009) מציגה נתונים מעודכנים יותר על המינים המאוימים בעולם. אלא שתהליך הערכה מפורט ומלא נעשה רק בדו-חיים, יונקים, עופות ומבין הצמחים בציקסיים ובמחטניים. לעומת זאת בצמחי הפרחים תהליך ההערכה היה חלקי ולא הושלם, ועד לגמר הדו"ח זוהו 8457 מינים מאויימים מתוך מספר משוער של 300,000 מינים שהם כ-3%. ואולם, מחברי הדו"ח מדגישים כי אין להתייחס למספר זה כמשקף את המצב ועדיין המידע המדויק על צמחים אינו בשל בגלל הטיות ל"טובת" קבוצות טקסונמיות וצורות חיים מסוימות (כגון עצים, גיאופיטים וסחלבים) ובעיקר בגלל פערי ידע. עם זאת, קיימים נתונים מבוססים למדי מיבשת אירופה, שבה מתוך כ-14,000 מיני צמחים הגדלים באירופה, כ-2000 (קרוב ל-14%) מצויים בסכנת הכחדה (Sharrock and Jones, 2009). לעומת אירופה, שבה קיים בסיס ידע מפורט ואמין על צמחים, תמונת המצב באזורים הטרופיים שונה לחלוטין ולמעשה ברובן של הארצות הטרופיות לא קיימות רשימות של מינים "אדומים". לאור זאת מציעים Pitman and Jorgensen (2002) להשתמש באנדמיות של המינים כמדד לסכנת הכחדה, בהתבססם על מתאם הדוק בארצות הטרופיות שקיים בין אנדמיות לסכנת הכחדה, מתוך כך שרבים מהמינים הטרופיים הם אנדמיים ומוגבלים בתפוצתם לארץ אחת בלבד. לפי צורות חישוב שונות המשקללות את האנדמיים של האזורים הטרופיים יחד עם המינים המזוהים כמאוימים באזורים הממוזגים, מתקבלים מספרים גבוהים בהרבה (22%-34% לפי סה"כ 422,000 מיני צמחים בכדור הארץ או 30%-45% לפי 310,000 מינים). כאן חשוב להעיר שהנתונים מישראל המובאים בספר זה אינם מראים על קשר הדוק בין אנדמיות לבין סכנת הכחדה על אף שאנדמיות נכללה כאחד הקריטריונים להגדרת צמחים אדומים. במיוחד קשה לצפות למספר גדול של מינים אנדמיים כאשר בתחומי מדינה אחת כלולים אזורים אקו-גיאוגרפיים אחדים, כפי שהדבר הוא בישראל. אזורים אקו-גיאוגרפיים רבים משותפים לישראל ולשכנותיה, כמו החבל הים-תיכוני, המדבר, הבקעה וכד' ולכן הסבירות לייחודיות מקומית – נמוכה. דיון נוסף על הקשר בין אנדמיות לסכנת הכחדה בארץ מופיע בסעיף 6.

בסיכומו של דבר, התמונה העולמית של שיעור הצמחים המאוימים, לאור הנתונים שנאספו עד כה, היא עמומה ביותר. טבלה 7.1 מציגה נתונים מארצות שונות בעולם, בעיקר מיבשת אירופה, וממנה נראה שקיים טווח רחב של אחוז המינים המוגדרים כמאוימים והשונות בין הארצות רבה. בישראל מזוהים 414 מיני צמחים בסכנת הכחדה, כולל המינים שנכחדו ושיעורם מתוך כלל צמחיית הבר המונה 2288 מינים הוא 18.1%. אלה נקבעו על פי ה"מודל הישראלי" להגדרת צמחים בסכנת הכחדה (ראה כרך א' בעמודים 28-21). מטבלה 7.1 נראה כי ישראל ממוקמת "במקום טוב באמצע" בתוך התחום השכיח שבין 10% ל-22%. ניתן על כן להניח, שעל אף האיומים על המגוון הביולוגי בישראל הידועים לכל, מידת האיום לצמחי הבר דומה בקווים כלליים לאיום בארצות רבות אחרות ומצויה בערך באותו סדר גודל. עם זאת יש לזכור שההשוואה המוצגת בטבלה אינה מוחלטת ומספקת אינדיקציות כלליות בלבד, משום שהיא מתבססת על סוגים שונים של מקורות, נתונים ומתודולוגיות. ישנם הבדלים בהגדרת המספר הכולל של מיני הצמחים בפלורה שאליו מתייחסים אחוזי המינים שבסכנת הכחדה: לעתים נכללים במניין טקסונים ברמות שונות, כגון תתי-מינים ומינים אפומיקטיים - ולעתים לא. מספרי המינים שבסכנת הכחדה בארצות השונות כוללים לעתים בצורה לא אחידה ועקבית גם את המינים שבמעמד "על סף איום" (Near Threatned = NT). בישראל קבוצת מינים זו לא נכללת בחישובים. ההבדל הגדול ביותר בין הרשימות נובע משימוש בגישות שונות לקביעת מצב הסיכון; חלקן מאמצות את קטגוריות IUCN וחלקן מגדירות את המינים הללו בגירסאות שונות של שיטת IUCN או שמשתמשות בגישות הגדרה וסיווג אחרות. יצויין שוב שגם בישראל הגדרת הסף וקטגוריות הסיכון כפי שמתוארות בספר זה, נעשו בגישת "המספר האדום", השונה מזו של IUCN, אם כי נעשתה התאמה לקטגוריות אלה (ראה בפרק "אמות מידה להגדרת צמחים אדומים" בכרך א'). עם זאת, מעניינת העובדה ששיעור המינים המאויימים שנמצא בישראל דומה בסדר הגודל לזה של אירופה וחלק מארצותיה שהשתמשו בגישת IUCN: על אף המתודולוגיה השונה שננקטה באבחון ובקביעת מצב הסיכון, ייתכן שיש אינדיקציה לכך שניתן להגיע לאיבחון דומה בגישות שונות שאולי משלימות זו את זו.

ישראל היא ארץ קטנה בשטחה ואזוריה הטבעיים מתמשכים אל מעבר לגבולותיה, בין אם בצפון כלפי האזורים המזרח ים-תיכוניים ובין אם בדרום כלפי הארצות המדבריות. מנקודת מבט עולמית יש חשיבות לזיהוי אותם מינים שהם אדומים הן בישראל והן בארצות אחרות ובמיוחד באלה הגובלות בה, שכן כך ניתן להגדיר קבוצת מינים המצויה בסיכון אזורי. כלומר, מתבקשת השוואה של הרשימה המקומית של ישראל מול רשימות גלובליות או מול רשימות של ארצות אחרות.

הנתונים על מצב הסיכון העולמי, האזורי או הארצי של מיני צמחים מתקבלים ממגוון של מקורות. הבסיס למידע הוא בראש ובראשונה הרשימות האדומות והספרים האדומים של כל ארץ (לדוגמה – הנתונים ששימשו לטבלה 7.1). בנוסף, קיימים מאגרים בינלאומיים של אירגון IUCN ואירגוני שמירת טבע אחרים המאגדים את הנתונים הארציים לרשימות גלובליות או לרשימות המתייחסות ליבשת מסוימת (בעיקר אירופה), או לאזור גיאוגרפי מסוים (כגון אגן הים התיכון). נתונים אלה זמינים ברשת האינטרנט. חשוב לציין כי בהרבה מקרים רשימות אלה הן חלקיות, משום שמיני צמחים רבים בעולם עדיין לא עברו תהליך של הערכת מצב הסיכון. ישנם הבדלים גדולים בין ארצות שונות ברמת המידע על התפוצה המקומית של מיני צמחים; כמו כן ישנם הבדלים גדולים במתודולוגיה של הערכת הסיכון של צמחים המופיעים ברשימות שונות ובקטגוריזציה של דרגות הסיכון. ולמרות המגבלות הללו, ההשוואה בין הרשימה המקומית לרשימות אחרות מספקת אינדיקציה למצב סיכון של הצמחים האדומים של ישראל, החורג מגבולותיה של הארץ.

מטבלה 7.2 נראה כי 59 מינים, שהם 14.3% מכלל מיני הצמחים האדומים של ישראל, מופיעים גם ברשימות ארציות אחרות, בעיקר באירופה. לכאורה יש בזהותם של המינים הללו רמז למצב סיכון עולמי החורג מגבולות ישראל, אלא שבמרבית המקרים מדובר על מספר קטן של ארצות, לרוב אחת או שתיים, דבר שאינו מעיד בהכרח על סיכון עולמי, אלא על סיכון בארצות מסוימות בלבד, כאשר ייתכן שבהרבה ארצות אחרות המינים הללו גדלים, אך כלל אינם בסיכון. ובכל זאת, העובדה שישנם מינים אדומים של ישראל המצויים בסיכון בשלוש או ארבע ארצות נוספות מהווה אינדיקציה לסיכון עולמי. יחד עם זאת יש לזכור שנתונים אלה מסתמכים על מידע שברובו הוא מארצות אירופה, שבהן נעשו תהליכי הערכה מקיפים והם אינם מכסים את ארצות המזרח התיכון הסמוכות לישראל, ולפיכך קשה להסיק מהם על מצב סיכון אזורי. טבלה 7.3 מציגה נתונים המתבססים על סיכומים שנעשו בארצות סמוכות לישראל, וככל הנראה נתונים אלה אינם כלולים במקורות ששימשו לטבלה 7.2 ועל כן המספרים ושמות הצמחים שונים בשתי הטבלאות. מטבלה 7.3 נראה כי 67 מינים (16.2%) מהצמחים האדומים בישראל הם אדומים גם בארץ שכנה אחת לפחות, אך מידת השיתוף במינים אדומים עם כל ארץ סמוכה היא נמוכה ומסתכמת באחוזים ספורים. המינים האדומים המשותפים לכל צמד ארצות (ישראל-קפריסין, ישראל-סוריה ולבנון, ישראל-מצרים) הם אחרים לכל צמד ואין ביניהם שום חפיפה. בדיקה נוספת של זהות המינים האדומים המשותפים לישראל ולארצות סמוכות מגלה כי שמונה מינים אדומים משותפים לסוריה-לבנון ולישראל הם אנדמיים ללבנט ועוד שני מינים אדומים משותפים לישראל ולסיני הם גם אנדמיים. היותם של מינים במעמד של סכנת הכחדה בישראל וגם בארצות סמוכות מעיד לפיכך על הסתברות גבוהה יותר למצב סיכון עולמי ברמת האזור. מנקודת המבט העולמית יש לשים לב במיוחד לאותם מינים משותפים שהם אדומים-אנדמיים הגדלים אך ורק בישראל ובסוריה-לבנון או בישראל וסיני.

נתונים נוספים על צמחים אדומים ישראליים באגן הים התיכון מתקבלים גם מנתונים של מקורות זרים שמהם ניתן להעריך את מצבם של צמחי המים באזור זה, כקבוצה אקולוגית בעלת רגישות גבוהה לסיכוני הכחדה. טבלה 7.4 מציגה רשימה של 27 מינים אדומים של בתי גידול לחים בישראל שנמצאו בסכנת הכחדה גם בארץ אחת או יותר בארצות הגובלות בישראל או באגן הים התיכון כולו. מינים אלה, שהם בעלי משרעת תפוצה רחבה, מאוימים אפוא לא רק בישראל. מכאן שבשיקולי שימור יש לקחת בחשבון גם את מצבם מחוץ לגבולות הארץ.

רשימת הצמחים האדומים של ישראל מרכזת את המינים שלהם נשקפת סכנה מקומית, וכאמור לעיל, 67 מינים מתוכם מצויים בסיכון גם בארץ סמוכה אחת לפחות. ובהמשך לכך, יש צורך להביא בחשבון את הנתונים על תחום התפוצה העולמי הכללי של כל אחד מהמינים האדומים של ישראל ולבחון את ההשלכות של נתונים אלה על הסיכון המקומי והעולמי כאחד.

35 מינים בקרב 414 המינים האדומים הם אנדמיים מובהקים לישראל הגדלים אך ורק בגבולות הארץ ועוד 5 מינים "זולגים" מעט לחופי דרום לבנון וצפון סיני (ראו בסעיף 6). כלומר, למינים אלה הסיכון המקומי בישראל הוא גם הסיכון העולמי. בנוסף לאלה ישנם עוד 92 מינים אדומים שהם "תת אנדמיים" המוגבלים בתפוצתם הגיאוגרפית ללבנט (ישראל, ירדן, סוריה, לבנון וסיני) או לחלק ממנו. תפוצתם של יתר 282 המינים האדומים חורגת בהרבה מגבולות ישראל או הלבנט. הרוב המכריע אפוא של הצמחים האדומים איננו אנדמי ומתחלק לשתי קבוצות תפוצה: האחת - צמחים רב-אזוריים או אפילו קוסמופוליטיים שישראל מצויה במקום כלשהו על רצף תחום התפוצה העולמי שלהם. קבוצה זו של מינים אדומים רחבי תפוצה מונה 65 צמחים. השנייה והגדולה יותר – צמחים שאינם אנדמיים שתפוצתם העולמית רחבה, אך ישראל מצויה בשוליים הקיצוניים של תחום תפוצתם.

הפריפריאליות משמשת כאחד הקריטריונים להגדרת המספר האדום של צמחים אדומים, ומשמעותו בקביעת המספר האדום נדונה בפרק ההקדמה לכרך א' בעמודים 43-39. ברמת של הכללה, ידוע שקיים קשר בין מיקום האוכלוסייה בתחום תפוצת המין הביולוגי לבין צפיפותה ("חוק בראון" Brown 1984, 1995). חוק בראון מנבא כי בגבול התפוצה של המין, האוכלוסיות קטנות יותר ומונות מספר מועט של פרטים. על כן סכנת ההכחדה גדולה מאוד בשולי תחום התפוצה ומכאן חשיבותו של קריטריון הפריפריאליות כמבטא גורם סיכון.

כדאי לציין שלא רק מינים אדומים רחבי תפוצה עולמית יכולים להיות בישראל פריפריאליים, אלא גם מינים תת-אנדמיים. לפיכך, לדוגמה, גם מינים תת אנדמיים שמרכז תפוצתם בסוריה או לבנון, יכולים להימצא בישראל בשוליים של תחום תפוצתם. על כן ניתוח דגמי התפוצה הגיאוגרפית של המינים הפריפריאליים להלן כולל גם קבוצה זו ובסך הכל ישנם בקרב המינים האדומים בישראל 287 מינים פריפריאליים (69.3%) בקטגוריה זו של מינים פריפריאליים נכללים גם מינים תת-אנדמיים שבמסגרת תפוצתם המוגבלת ללבנט ישראל מצויה בשוליים. מרביתם של המינים הפריפריאליים שכיחים במרכז תחום תפוצתם הגיאוגרפי ובישראל הם נדירים ואוכלוסיותיהם קטנות ולרוב מקוטעות. מאיור 7.1 נראה כי שני שלישים מהמינים האדומים הפריפריאליים הם צפוניים ועוד 8% הם מערביים. מכאן שתחום התפוצה העיקרי של קרוב ל-3/4 מהמינים האדומים הפריפריאליים הוא באזורים גשומים וקרירים יותר מצפון לישראל או במערב אגן הים התיכון. נתון זה אינו מפתיע, שכן הצמחייה הים-תיכונית של ישראל בכללה (ולא רק המינים האדומים) מסמנת גבול קיצוני דרום-מזרחי של האזור הביוגיאוגרפי הים-תיכוני. מינים אדומים-צפוניים רבים גדלים בבתי-גידול לחים ובדרך כלל הם שכיחים למדי באירופה והופכים נדירים מאוד בישראל. דוגמאות נוספות למינים צפוניים בקרב המינים האדומים של ישראל הן חוזרר החורש, עוזרר חד-גלעיני, אדמונית החורש ונרקיס סתווי (מערבי). יתר המינים הפריפריאליים, קצת פחות מרבע, הם מינים דרומיים שתפוצתם או טרופית או במדבריות שמדרום לישראל (כמו: מרואה עבת עלים, מורינגה רותמית וצלף רותמי), ומינים של אזורים צחיחים ממזרח לישראל באיראן ובמרכז אסיה (למשל: סיסם הודי). שיעורם של המינים הדרומיים והמזרחיים דומה גם הוא בכללותו לשיעור המינים הכללי בתוך צמחיית ישראל, המאפיין אקוסיסטמות יובשניות או חמות.

נתוני התפוצה הגיאוגרפית של המינים האדומים – אנדמיים (בלעדיים לישראל), פריפריאליים ורב-אזוריים שנבחנים בבתי גידול רגישים במיוחד מראים על קשר מעניין בין טיפוס בית הגידול הפגיע לבין דגם התפוצה הגיאוגרפית. התפלגות הצמחים האדומים לפי בתי גידול בארץ הוצגה גם בפרק 4 בטבלה 4.3. בטבלה 7.5 שלהלן נעשה פילוח מעט שונה של בתי גידול המדגיש יותר את מידת פגיעותם לפי המידה שבה שטחם בארץ הצטמצם במשך השנים או שחלה הידרדרות רבה באיכותם, כתוצאה מפעילות אנושית. שלוש קבוצות בתי הגידול הפגיעים והמאוימים ביותר הן 1. מקווי המים וכלל בתי הגידול הלחים 2. בתי גידול חוליים במישור החוף 3. קרקעות סחף ("אדמות כבדות"), כולל שדות חקלאות בעיבוד מסורתי. בטבלה 7.5 נראה כי בשלוש קבוצות בתי גידול אלה מרוכזים למעלה מ-50% של המינים האדומים והם מיוצגים בכל בית גידול בשיעור העולה בהרבה על ייצוגם של כלל מיני בית הגידול בצמחיית הארץ. אם מפלחים את המינים האדומים הללו לפי תפוצתם הגיאוגרפית העולמית, קרי: אנדמיות, פריפריאליות ורב-אזוריות מתקבלת תמונה מעניינת (טבלה 7.5, איור 7.2): נראה בבירור שבאופן יחסי ישנו אחוז גבוה יותר של מינים אדומים אנדמיים לישראל בבתי הגידול החוליים של מישור החוף (28.9%) ובאדמות הכבדות (34.7% לעומת האחוז הנמוך יחסית של אנדמיים לישראל בבתי הגידול הלחים(3.7%). כל זאת מול השיעור הכללי של מינים אדומים-אנדמיים לישראל (כולל מינים ה"זולגים" מעט לשכנותיה) שהוא 21.3% מכלל המינים האדומים (ראה סעיף 6).

מיעוט המינים האדומים-אנדמיים מצד אחד וריבוי המינים הפריפריאליים והרב-אזוריים מצד שני בקרב צמחי בתי הגידול הלחים - אינו מפתיע: ידוע שצמחים של בתי גידול לחים נוטים לרב-אזוריות שכן הם פחות מושפעים מתנאי אקלים מקומיים ויותר מאופי בית הגידול המימי, הדומה בטווחים גיאוגרפיים רחבים. אלה מינים רחבי תפוצה, רבים מהם קוסמופוליטיים ובעלי יכולת פלישה ליבשות רחוקות. במיוחד בולט השיעור הגבוה יחסית של מינים רב אזוריים בבתי גידול לחים (26.1%) בהשוואה לשיעורם באדמות הכבדות ובבתי הגידול החוליים, בהם הוא נמוך מאד.

שיעור האנדמיות הגבוה במישור החוף בקרב המינים האדומים (28.9%) תואם את הידוע בדבר היותו של בית הגידול החולי במישור החוף מוקד אנדמיות חשוב בארץ (שמידע, 1982; Shmida, 1984). חשוב להדגיש כי היחידות הגיאומורפולוגיות וטיפוסי התשתית של כורכר, חמרה ונזאז הן תופעות מקומיות ומיוחדות לישראל בחלקה הים תיכוני (ומעט גם בעזה ודרום לבנון) ואינן קיימות בחופים אחרים של אגן הים-התיכון. החולות והחמרה הם בית-גידול קלציפובי (דל בפחמת סידן) ונוטה מעט לחומציות. בתי-גידול אלה מאכלסים קבוצות אנדמיות רבות אשר חלקן נמצאות עתה בתהליכי התמיינות ומיני המוצא שלהם גדלים בקרבה גיאוגרפית. דוגמאות למינים אנדמייים-אדומים כאלה הם אירוס הארגמן, בוצין בירותי, בלוטה פלישתית, גומא שרוני, דבקת פלשת, חומעת האווירון, מקור-חסידה תמים, ציפורנית שרונית, קחוון קצר-פירות ותלתן דגול.

שיעור גבוה יחסית של תפוצה אנדמית (34.7%) מתגלה גם בקרב המינים האדומים באדמות הכבדות, שם נמנים על קבוצה זו אלקנת הגליל, אשבל זהרי, בקית החולה, דבקה זנובה, ורבורגינת פקטורובסקי, זמזומית ורבורג, טופח דביק, לוענית יריחו, מושיובית הגליל, מסרק ארץ-ישראלי, מרוות אייג ונץ-חלב חום.

השיעור הגבוה יחסית של אנדמיות בקרקעות החוליות של מישור החוף ובאדמות הכבדות מדגיש את הייחודיות של קבוצת מינים זו ובמיוחד את המינים האדומים שביניהם ואת חשיבות שימורם מנקודת מבט עולמית. ואולם, הפרספקטיבה העולמית של השימור צריכה להילקח בחשבון גם לגבי המינים הפריפריאליים, המהווים את חלק הארי של הצמחים האדומים בכל שלושת בתי הגידול הפגיעים. לכאורה, מדובר במינים רחבי תפוצה שגם אם ייכחדו בישראל עדיין ישרדו בארצות אחרות. אך אם מביאים את האפשרות הסבירה, שבהרבה מקרים מדובר באוכלוסיות שוליים מקומיות וייחודיות, הרי שיש חשיבות רבה להגנה ושימור עליהן.

257 מיני צמחים הוגדרו כערכי טבע מוגנים בישראל על פי חוק "גנים לאומיים ושמורות טבע" משנת 2005 (פרגמן-ספיר, 2006). החוק מספק הגנה מפני קטיף ופגיעה למינים אלה. בפרק ההקדמה לכרך א' של הספר האדום (עמודים 14-11), מתאר עוזי פז את השתלשלות הדברים שהביאה לחקיקת החוק בגרסתו הראשונה ב-1963 ומשם הלאה, ואת השיקולים שעמדו בבסיס ההחלטות על הכללת מיני הצמחים תחת מטריית ההגנה החוקית. ואולם, בחינת רשימות הצמחים המוגנים על פי חוק, מול רשימת המינים ה"אדומים" מגלה תמונה מעניינת, שממנה מתגלה כי מידת החפיפה בין שתי הרשימות הללו מועטה (ראו גם בפרק ההקדמה לכרך א' בעמודים 37-35). טבלה 8.1 מראה שמספר המינים המצויים בישראל בסכנת הכחדה על פי הקריטריונים שצוינו לעיל ואשר הם גם מינים המוגדרים כערכי טבע מוגנים בחוק - הוא 66 בלבד בעוד ש-348 צמחים אדומים אינם מוגדרים כיום כערכי טבע. כלומר, רק כ-16% מהצמחים האדומים זוכים להגנה בחוק. כ-28% בלבד מבין הצמחים המוגנים בחוק הם מינים "אדומים" ורובם של המינים המוגנים בחוק (72%) כלל אינם מצויים למעשה בסכנת הכחדה. הפער בין שתי הרשימות נובע מהקריטריונים השונים ששימשו להגדרת רשימות המינים בשני המקרים. המינים המוגנים בחוק נקבעו לפי שיקולים סובייקטיביים של אנשי טבע, מבוססים כשלעצמם, אשר השתמשו באטרקטיביות של הצמח לבני אדם (קטיף פרחים, ניצול עצים וצמחי מאכל ותבלין) כקריטריון בלעדי שלפיו יש להקנות הגנה בחוק. ברשימת מיני הצמחים על פי חוק לא מובאים בחשבון הנדירות, האנדמיות, אובדן בית הגידול והפריפריאליות, שתורמים את עיקר המשקל כקריטריונים אובייקטיביים המקנים למין צמח את מעמדו כמין אדום. עם זאת, חשוב לציין, שייתכן שהחוק ויישומו המוצלח מנעו את המצב שצמחים מוגנים יגיעו אל הסף שבו הם יוכלו להיכלל בין הצמחים האדומים. אין להוציא מכלל אפשרות שצמחים מוגנים ואטרקטיביים כמו כלנית מצויה, צבעוני ההרים, נרקיס מצוי, תורמוס ההרים ורבים אחרים עלולים היו להימצא בימים אלה ברשימה ה"מכובדת" של המינים האדומים, אלמלא הגן עליהם החוק מפני קטיפה, פגיעה ומסחר. רשימת הצמחים המוגנים גם סייעה בשימור של מרבדי הפריחה מהם נהנים רבים מאיתנו כל שנה.

פילוח התפוצה של המינים המוגנים בחוק לפי האזורים האקו-גיאוגרפיים של ישראל מראה (טבלה 8.1), כי שיעור המינים המוגנים בחוק בקרב המינים האדומים גבוה יותר בחבל ההר הים-תיכוני בהשוואה לשיעורם בכלל המינים האדומים (17.6% לעומת 15.9%). ביתר האזורים האקו-גיאוגרפיים השיעור נמוך יותר ובמיוחד בולט השיעור הנמוך יחסית במישור החוף – שם רק 10.7% מבין הצמחים האדומים מוגנים בחוק. עובדה זו ראויה לציון, לרגל ריבוי בתי הגידול המאוימים באזור זה (בתי גידול חוליים, בתי גידול לחים ואדמות כבדות).

החוק מקנה הגנה למיני צמחים "אדומים" רבים שאינם מוגדרים כערכי טבע מוגנים (נדירים, אנדמיים וכאלה שבתי גידולם פגיעים) - בתוקף הימצאותם בתחומי שמורות טבע מוכרזות. חלק גדול מהמינים האדומים אכן גדל בתחומי שמורות טבע ובהן הם מוגנים עקב איסור הפגיעה הכללי בתוך השמורות. מספר הצמחים האדומים המוגנים כיום בתחומי שמורות טבע מוכרזות וגנים לאומיים הוא 269 המהווים 65.0% מכלל הצמחים האדומים (טבלה 8.2). בתוך 269 מינים אלה כלולים גם 56 צמחים מוגנים בחוק שמוגנים גם בכך שהם גדלים בתחומי שמורה מוכרזת. הם מהווים 84.8% מתוך סך כל 66 המינים המוגנים שהם גם אדומים (טבלה 8.1). אם נסכם את מספר המינים האדומים הגדל בשמורות (כולל המוגנים בחוק) יחד עם המינים המוגנים בחוק שאינם גדלים בשמורות, נקבל 279 מינים. כלומר: 135 מינים אדומים (32.6%) אינם זוכים לשום הגנה חוקית ואתריהם אינם כלולים באף שמורת טבע והם גדלים בשטחים פתוחים או בשמורות מוצעות שאינן מוכרזות. היעדר הגנה במסגרת שמורה בולט במיוחד באתרים עשירים במינים אדומים (להלן "מוקדים אדומים"), שחלקם מצוי מחוץ לשמורות הטבע המוכרזות. יש חשש ששינויים בייעודי קרקע של שטחים פתוחים יביאו לאובדן בית הגידול ולהכחדת האוכלוסיות של המינים הללו, אם לא ייכללו במסגרת שמורות.

מידת ההגנה על צמחים אדומים בשמורות משתנה ממין למין בהתאם למספר האתרים הכללי של המין ולפי חלקם היחסי של האתרים בשמורות מתוך המספר הכללי של אתריהם בארץ (הנתון על אחוז האתרים בשמורות לכל מין מופיע בטבלאות האדומות).

פילוח המינים האדומים המוגנים במסגרת שמורות טבע וגנים לאומיים לפי אזורים אקו-גיאוגרפיים מוצג בטבלה 8.2. מטבלה זו נראה כי ההגנה על צמחים אדומים במסגרת שמורות טבע באזור האקו-גיאוגרפי של המדבר היא טובה יחסית (כ-70% מהמינים גדלים בשמורות). לעומת זאת ההגנה בשמורות על מינים אדומים בחבל ההר הים-תיכוני ובמישור החוף אינה מספקת שכן רק 57% מהמינים האדומים בחבל ההר הים-תיכוני וכ-48% במישור החוף, גדלים בשמורות טבע. מצב ההגנה על מינים אדומים בשמורות בחבל הספר הוא הגרוע ביותר: רק 22% מכלל המינים האדומים הגדלים בחבל זה מוגנים בשמורות טבע. המצב חמור במיוחד בחגורת הספר של יהודה ושומרון (ראה גם סעיף 4.2 בפרק זה), שם מצויות מעט מאוד שמורות מוכרזות והמצב הפוליטי גורם לפגיעה דו-צדדית של ערכי הטבע באזור.

טבלה 8.3 מציגה 22 שמורות טבע מוכרזות וגנים לאומיים העשירים ביותר במינים אדומים (מתוך רשימה של 135 שמורות וגנים לאומיים שסופקה ע"י רשות הטבע והגנים לצורך סיכום זה, נבחרו השמורות והגנים שבהם גדלים יותר מ-10 מיני צמחים אדומים). מבין 22 השמורות המיוצגות בטבלה 8.2, 11 שמורות הן מהאזור הים-תיכוני, 8 ממישור-החוף, 2 מאזור המדבר ורק אחת היא מאזור הספר (שמורת הר-הנגב משוייכת לאזור האקו-גיאוגרפי של הספר). החיסרון הבולט של שמורות טבע באזור הספר איננו נובע ממיעוט מוקדים עשירי מינים אדומים (ראה סעיף 8.3, וסעיף 4.2) אלא מכך שטרם הוכרזו שמורות טבע באזור חשוב זה. ריבויין של שמורות טבע עשירות צמחים-אדומים במישור החוף רק מחזק את הדגם העולה גם מסיכומים אחרים בפרק זה: זהו האזור האקו-גיאוגרפי המאוכלס והמאוים ביותר כיום בישראל שבו אובדן בתי הגידול וקיטועם היה הנמרץ ביותר. מיקומן של שמונה שמורות הטבע במישור החוף שנכללו בטבלה 8.3 מייצג בצורה טובה את האתגר לשימורן. עם זאת, יש לציין כי קיימים במישור החוף אתרים נוספים שהם עשירים במינים אדומים, למשל אילנות, חרוצים וברכת דורה, שחלקם אינם בשמורה מוכרזת (ראה בסעיף 8.3 – מוקדים אדומים). מיעוט השמורות העשירות במינים אדומים במדבר משקף את המגוון הכולל הנמוך בסובב המדברי אשר באופן טבעי גורר בעקבותיו גם מספר מוחלט נמוך של מינים אדומים. יש לזכור כי השיעור של המינים האדומים מתוך כלל המינים בכל שמורה הוא המדד שייתן את התמונה המדויקת והמשמעותית, אלא שניתוח זה מצפה עדיין להשלמתו, עקב היעדר נתונים מלאים על עושר המינים הכללי בכל שמורה בעת הכנת חומר זה. כמו כן יש להתחשב בהבדלי גודל השטח בין השמורות (טבלה 8.3) וכן במפל האקלימי בישראל, המנבא מראש ריכוז נמוך יותר של מינים אדומים בדרום הארץ, בהתאמה למגמות כלליות ידועות של מגוון מינים (ראה סעיף 4 בפרק זה וכן אצל Levin and Shmida (2007)(.

ככל שיש חפיפה בין מספר המינים האדומים בשמורה לבין מספר המינים האדומים בגלילה או באזור האקו-גיאוגרפי שבה ממוקמת השמורה, וככל שמספרם של האדומים בה גדול - כן גדלה האפקטיביות שלה בייצוג המינים האדומים הגדלים בבתי הגידול בגלילה הנדונה ובהגנה עליהם. במספר מקרים אכן קיימת מידה גבוהה של חפיפה: כך למשל בחוף דור (19 מתוך 20 מינים), בתל דן (16 מתוך 17) ובעין גדי (16 מול 16). לעומת זאת, שמורת החולה לדוגמה, כוללת בתחומיה רק 14 מתוך 24 מינים אדומים הגדלים באזור וגם הייצוג של מינים אדומים של מישור החוף בכל אחת משמורות מישור החוף לוקה בחסר. מנגד, בשמורות גדולות שבהן כלולים דווקא מינים אדומים רבים, קורה שהמינים האדומים מרוכזים בעיקר בתת יחידות נוף בתוכן ששטחן קטן ביחס לשטח הכללי של השמורה. כך למשל רוב המינים האדומים של שמורת הר הנגב מתרכזים באזור של בורות לוץ ובמרבית שאר שטח השמורה פיזורם דליל. לאור מצבי אי חפיפה אלה מצאנו לנכון לנסות ולהגדיר בארץ שטחים ייחודיים שבהם מצויים מספרים גדולים של מינים אדומים, על מנת ליצור בסיס טוב יותר להגברת האפקטיביות של ההגנה על צמחים אדומים ולהכללת מספר גדול ככל האפשר מהם בשטחים מוגנים. שטח ייחודי כזה כונה על ידינו "מוקד אדום" Red Hotspot . מושג זה דומה וחופף חלקית למושג "נקודה חמה של מגוון ביולוגי" Biodiversity Hotspot המקובל בתחום השימור, אך איננו זהה לו. בעוד שנקודה חמה של מגוון ביולוגי מוגדרת בדרך כלל לפי עושר המינים האנדמיים, עושר המינים הכללי ומידת האיום על השטח, ללא התייחסות למינים אדומים, הרי שמוקד אדום מציין שטח לפי הריכוז של המינים האדומים בלבד, ואינו נותן ביטוי לאלמנטים אחרים של שמירת טבע כמו עושר המינים הכללי, ייחודיות של מינים ונוכחות עצים קשישים. עם זאת, יש לזכור שמין צמח אדום לפי הגדרתו בספר זה משקלל במספר האדום שלו את מדדי האנדמיות, פגיעות בית הגידול והנדירות, דבר היוצר חפיפה חלקית של "מוקד אדום" עם המושג "נקודה חמה של מגוון ביולוגי" וקיים ביניהם קשר ולו בגלל עצם העובדה שיש יחס חיובי בין מספר מינים כללי למספר המינים האדומים (ראו סעיף 4). המוקד האדום מאגד את המדדים החשובים לקביעת החשיבות והערכיות של שטחים פתוחים – כלל מספר המינים בשטח - האדומים, הנדירים, האנדמיים, הפריפריאליים, אלה שבית גידולם נפגע ואלה שאוכלוסיותיהם התמעטו עקב פגיעה (Shmida and Levin, 2007). הגדרת המוקדים האדומים נעשתה בשני אופנים: באופן סובייקטיבי ובאופן אובייקטיבי.

הבחירה הסובייקטיבית נעשתה לפי "דעת מומחים"[1] והתבססה על המידע הרב שנאסף אודות התפוצה של מיני צמחים אדומים בישראל אשר הוצג בספר זה ועל ידע אישי של המעריכים. ידע זה סימן שורה של אתרים, לעתים כמעט נקודתיים, שבהם מרוכז מספר גדול של מינים אדומים יחסית לשטחם הקטן. חלקם בשמורות, אך חלק בלתי מבוטל מצוי בשטחים פתוחים שאינם במעמד של שמורה מוכרזת או גן לאומי. 36 מוקדים אדומים אלה מוצגים באיור 8.1. והם משקפים מיקומים ותיחומים של מרחבים גיאוגרפיים המתבססים על סינתזה של ידע בוטני, ידע גיאומורפולוגי וניסיון לתחם כמה שיותר מינים אדומים בשטחים מצומצמים. לפי שיקול זה צורפו בבחירה הסובייקטיבית שטחים סמוכים גיאוגרפית זה לזה: זיקים-יד מרדכי, נחל-נמרה ומכתש-תמנע, חורשת עפולה ועין יזרעאל, שמורת-דן ונוחיילה, חרבת-זיף וספר פני-חבר, בורות-לוץ ושולי מכתש רמון, מסיל-עסניה ומרגלות תל-שיפון. בחירה זו חושפת כמה מוקדים אדומים שאינם מצויים בשמורות טבע (בסוגריים – מספרי המינים): מסיל עסניה בגולן (11), רמת דלתון (14), מלחת עכו (9), חוף עתלית (10), חורשת עפולה ועין יזרעאל (9), אחו בנימינה (16), אילנות (15), ברכת דורה (11), קידה-אש קודש (8), צומת רימונים (7), חר' זיף – פני חבר (9), ומצפה יאיר - רכס מעון (19). שוב בולטת העובדה שבתחומי הנגב אין מוקדים אדומים מחוץ לשמורות, הודות לשטחן הגדול של השמורות בנגב, כאשר המוקדים המשמעותיים ביותר מצויים בבורות לוץ (18) ובנחל ניצנה העליון (8).

הבחירה האובייקטיבית של מוקדים אדומים נועדה לנטרל עיוותים הנובעים מחלוקה גיאוגרפית שנקבעה מראש (כמו למשל גלילות או תיחומי השמורות) ומהשוואת שטחים בני גודל שונה. הבחירה האובייקטיבית מתקנת עיוותים כאלה ומגדירה ריבועי שטח לפי מדדים המתארים באופן טוב יותר שטחים עתירי מינים אדומים הניתנים להשוואה ביניהם. עושר המינים הכללי השונה באזורים האקו-גיאוגרפיים וברצועות האקלימיות של ישראל (Levin and Shmida, 2007), מכתיב תלות גם למינים האדומים והאנדמיים ב"נוחות" (Favorability) האקוסיסטמה (כגון כמויות משקעים וטיב מצבי עקה (stress)). כך למשל, לא יהיה זה נכון להשוות באופן פשטני מספרי מינים אבסולוטיים במוקדים אדומים במדבר לבין אזור ים-תיכוני (ראה הסבר בסעיף 4.2). כדי לעקוף השפעות אלה אנו משתמשים במדד "שיעור האדומים" (= היחס בין מספר המינים האדומים למספר המינים הכללי) שבו נעשה שימוש גם בסעיף 4. מדד זה מבטא בצורה יותר נכונה וברת השוואה את "הערכיות האדומה" של השטחים הגיאוגרפיים הנידונים ואמור לזהות מוקדים אדומים ללא הערכה סובייקטיבית. על בסיס הנתונים של רשימת הצמחים של רת"ם, נעשה מיפוי של התפרוסת המרחבית של כלל צמחיית ישראל, ושל כלל התצפיות של המינים האדומים בישראל (בכלל, ומאז 1965 בנפרד). הניתוח האובייקטיבי מתייחס לכך שהניתוח מבוסס על בסיס נתונים ואיננו מתייחס לחלוקה גיאוגרפית שנקבעה מראש (כמו הגלילות). האנליזה נעשתה ברזולוציה מרחבית של שליש ק"מ (דהיינו, השטח של כל פיקסל היה תשיעית הקמ"ר; Levin and Shmida, 2007). על מנת להתגבר באופן חלקי על בעיות של מאמץ דיגום דיפרנציאלי במרחב, ועל מנת לאתר את הריכוזים המשמעותיים, חישבנו את מספר המינים ברדיוס של 1.8 ק"מ עבור תא (פיקסל). לאחר מכן יצרנו שלוש מפות:

1.    המספר הגולמי של המינים האדומים שנצפו מאז 1965 (איור 8.2).
2.    שיעור המינים האדומים שנצפו מאז 1965 מתוך כלל המינים (איור 8.3).
3.    היחס בין כלל המינים האדומים שנצפו, למספר המינים האדומים שנצפו מאז 1965 (איור 8.4).

מאיור 8.2 נראה כי המוקדים הראשיים של מינים אדומים הם במורדות החרמון וכן במישור החוף הצפוני. אך מאחר שמספר המינים האדומים מושפע מכמות המשקעים (ומכאן - מהעושר הכולל של המינים), הניתוח המוצג במפה זו מוטה לטובת האזורים הגשומים יותר. המפה באיור 8.3 מתקנת את הניתוח לפי המדד של שיעור המינים האדומים במוקדים האובייקטיביים. מניתוח זה מתקבלת תמונה שונה לחלוטין שממנה עולה כי מיקום המוקדים האדומים איננו מוטה כלל לטובת אזורים גשומים דווקא: מישור החוף, השרון, והעמקים (עמק הירדן הצפוני ועמק בית-שאן) מתבלטים כמוקדים של מינים אדומים. אזורים חשובים נוספים נמצאים במרכז הגולן, הר-חברון, סדום, הר הנגב ודרום הערבה. הניתוח לפי המפה שבאיור 8.4 מצביע בצורה ברורה על אזורים בהם ערכי הטבע נפגעו עקב פיתוח של שטחים בנויים וחקלאיים, ובהם מספר המינים האדומים ירד בצורה משמעותית מאז שנת 1965. האזורים הבולטים במיוחד הם עמק יזרעאל, השרון וגוש-דן.

איור 8.5 מציג השוואה בין מיפוי סובייקטיבי לאובייקטיבי של מוקדים אדומים על בסיס מספר המינים בצפון ומרכז הארץ. מהשוואת המפות עולה שהמפה האובייקטיבית מציגה ריכוז גבוה של מוקדים אדומים על בסיס מספר מינים בחלקים היותר גשומים של הארץ, בעיקר בצפונה – הגולן, הגליל העליון, והחלקים הצפוניים של מישור החוף – חוף הגליל, השרון. נוספים לאלה גם עמק יזרעאל, ירושלים ועין גדי – ייתכן שעקב מאמץ דיגום מוגבר. באזורים אלה מסתמן דמיון כללי למיקומי המוקדים האדומים עם המיקומים של ההערכה הסובייקטיבית. לעומת זאת המפה האובייקטיבית לפי מספר מוחלט של מינים אדומים, אינה מבחינה כמעט במוקדים באזורים הצחיחים למחצה של דרום מישור החוף, וברצועת הספר של דרום הרי יהודה, מדבר יהודה ומדבר שומרון. ההשוואה שנעשית על בסיס השיעור היחסי של המינים האדומים במוקדים האדומים מתוך כלל המינים של תצפיות רת"ם (איורים 8.6 ו-8.7) מציגה תמונה שונה, אך יותר מהימנה במשמעותה האקולוגית ובחשיבותה לצורכי הגנה ושימור. המפות שנוצרו בניתוח האובייקטיבי מסמנות מוקדים אדומים בעמק החולה, בגולן, במזרח הגליל התחתון, בעמק יזרעאל ובית שאן, בחוף הגליל, בעמק זבולון, בשרון, בגוש דן בבקעה וכן בדרום מדבר יהודה. חלק גדול (אך לא כולם) ממיקומי המוקדים האובייקטיביים (משוקללים לפי השיעור של המינים האדומים) חופפים להערכת המומחים, אך למשל דווקא גוש הר מירון אינו יוצא כמוקד אדום בניתוח האובייקטיבי, על אף הערכת המומחים. מצד שני מעניין לגלות שמיקומי מוקדים במפה האובייקטיבית בדרום הערבה, בהר הנגב ובדרום ים המלח חופפים למפת ההערכה הסובייקטיבית של המומחים (איור 8.6).

לסיכום, הניתוח של המוקדים האדומים שהובא לעיל, הן הסובייקטיבי והן האובייקטיבי, הינו רק שלב פרלימינארי בחקר מרכזי המינים האדומים הראויים לשימור. ניתוחים כאלה מציגים פוטנציאל של דרכים ושיטות להגדרת אתרים ובתי-גידול מועדפים לשמירת המינים בסכנת הכחדה בישראל, הן בשמורות הטבע והן בשטחים פתוחים מחוצה להן. אין ספק כי דיגום שדה מקיף של צמחיית ארצנו, תוך התמקדות בצמחים בסכנה ובאלה הנמצאים בדרגות איום הקרובות לסף הכחדה, המלווה בניתוחים שפורטו לעיל, עשוי לתרום רבות להתוויית מדיניות של שמירה נכונה של הצמחים האדומים על פי עדיפויות המבוססות על נתוני שטח אמינים.

הלחצים הכבדים על המגוון הביולוגי בישראל נגרמים בעיקר עקב צפיפות האוכלוסייה הגוברת, ההפחתה החריפה בשטחים הפתוחים הטבעיים והידרדרות מצבם. הסיכונים הנובעים מלחצים אלה מצריכים פעולות מיוחדות לצורך הגנה על הצמחים האדומים על מנת שלא ייכחדו, וזאת בנוסף ומעבר להגנה הניתנת לצמחים שהוגדרו כמוגנים על פי חוק. נדגיש כאן שהמושג שימור (Conservation) מתייחס למבחר של דרכי פעולה, ולאו דווקא רק להגנה סטטית ולשימור מצב קיים כלשהו (Preservation). שימור ממוקד במינים (Species-oriented Conservation) הוא בר יישום כמובן גם למינים בסכנת הכחדה, ובעולם נהוג ומוצע מגוון של אסטרטגיות (Heywood and Iriondo, 2003; Hermy et al, 2007). בעיקרו של דבר ניתן להבחין בשני אפיקים ראשיים של פעולות שימור: האחד הוא פעולות באתרי גידולו של המין בטבע (In-situ) והשני הוא פעולות הנעשות מחוץ לאתריו של המין בטבע (Ex-situ).

שימור בטבע כולל, בנוסף להכרזה על שמורות ומתחמים טבעיים מוגנים, שורה של צעדים נוספים, שהבסיס לביצועם הוא ניטור (Monitoring) רב-שנתי של האוכלוסיות בכל אתר ואתר. חלקים מרכזיים בניטור הם מעקב דמוגרפי אחר גודל האוכלוסיות, לימוד שיעורי הפוריות ומגבלות הרבייה בשדה, וניתוחים בעזרת מודלים שונים של כושרה של אוכלוסיית מין מסוים להתקיים לאורך זמן. הידע שמצטבר מהניטור מאפשר להציע פעולות לאישוש של אוכלוסיות דועכות, ומניעה של מצבי סיכון לאוכלוסיות. שתיים מהפעולות האפשריות לטיפוח צמחים אדומים באתרים טבעיים הן השבה לטבע (Re-introduction) – זריעה או שתילה מחדש במקומות שבהן הצמח גדל בעבר ונכחד מהם, והעתקה למקומות חדשים, שבהם התנאים דומים ככל האפשר לתנאים השוררים באתרי המקור. טיפוח של אוכלוסיות צמחים אדומים מחייב לעתים ממשק פעיל (Active Management) של התערבות יזומה באתר הגידול (בתוככי שמורה או מחוצה לה). הידע הקיים הוא חלקי, ולכן מתחייב לנקוט באסטרטגיה של ממשק מסתגל (Adaptive Management), שמשתנה תוך כדי לימוד התוצאות של הפעולות הנעשות.

שיעור גדול של מיני צמחים אדומים בישראל גדל בתחומי שמורות טבע, אך שמורות טבע רבות המאכלסות מיני צמחים אדומים הן קטנות מאד בשטחן. במיוחד בולט הדבר בחלק הים-תיכוני והגשום יותר הארץ בו גם נמצאת האוכלוסייה הצפופה יותר. רוב המינים האדומים של חמרה וכורכר במישור החוף מוגנים אמנם בשמורות טבע, אך אלה זעירות מאד (ומכונות לעתים "שמורות עציץ"); לדוגמה - שמורת תל אלון, שמורת בני ציון, שמורת פולג, שמורת בית חנן ועוד. מדובר לרוב בשטחי שוליים ש"נמלטו" מפיתוח חקלאי ואורבאני באזורים המיושבים והצפופים ביותר של ישראל. לעיתים שטחים אלה מהווים גם שוליים פיזיים ואקולוגיים של אוכלוסיות צמחים אדומים שהיו גדולות בהרבה בעבר. השטחים המוגנים נועדו לשמר את הנופים והצומח הטבעי של האזור ובכך אמורים לספק מרחב מחיה גם לצמחים אדומים, אלא ששטחן הקטן של השמורות הללו מאפשר התפתחות של אוכלוסיות קטנות בלבד. אוכלוסיות קטנות חשופות מעצם טבען לסיכוני הכחדה עקב סיבות גנטיות, דמוגרפיות ועקב תנודות סביבתיות אקראיות. תצפיות של השנים האחרונות מראות שכמה מיני צמחים אדומים של חמרה וכורכר שהיו מוגנים בשמורות העציץ הללו, כמו בוצין בירותי ושמשונית הטיפין, אכן נעלמו מחלקן. בעיה נוספת בשמורת קטנות הוא "אפקט השוליים" המבטא את מידת ההשפעה של השטחים הסמוכים לשמורה על השמורה. משטחים שכנים חודרים לשולי השמורה צמחים של שדות וצידי דרכים, מחליפים את הצמחייה הטבעית ומצמצמים את השטח העומד לרשות הצמחים המקומיים. ככל שהשמורה קטנה יותר בשטחה, כך גדל חלקו היחסי של שטח השוליים. מכאן משתמע כי שטח גדול יותר לשמורה או יצירת מסדרונות בין שמורות קטנות עשוי להועיל לקיימות של האוכלוסיות בשמורה.

כאמור, לא מעט מהמינים האדומים בארץ גדלים באתרים שאינם שמורת טבע מוכרזת, ואף לא בשמורת טבע מוצעת. לפיכך הכרזה על שמורות נוספות הכוללות מינים אדומים שאינם מצויים כיום בתחומי שמורה, הוא צעד ראשון והכרחי להגנת עליהם. עם זאת ניטור, שימור והגנה על מיני צמחים אדומים בטבע יכולים להיעשות בארץ גם מחוץ לתחומי שמורות שבאחריות רשות הטבע והגנים. לדוגמה, דווקא במתחמים צבאיים סגורים – שטחי אש ושטחי אימונים – יש לעתים הגנה טובה על מיני צמחים ובעלי חיים נדירים. שמורות עירוניות המיועדות לפעילויות פנאי ונופש שבהן מטפחים בין היתר גם את עולם החי והצומח הטבעיים, למשל שקע הרצליה, בריכת דורה ושמורת האירוסים בנתניה, הן דוגמה נוספת לשמירה מחוץ לשמורות טבע.

במקרים בהם הכרזה על שמורה אינה אפשרית, יש לשקול הקמת מתחמים נקודתיים מוגנים ב"מוקדים האדומים" שמיועדים לשמירה על אוכלוסייה מסוימת או על מקבץ של מיני צמחים אדומים הגדלים בצוותא באתר מסוים. עצם ההימצאות של מין צמח אדום בתוך שמורת טבע או במתחם שמור אחר אינה מבטיחה בהכרח את קיומו לאורך זמן, ויש לנקוט בממשק התערבות. למשל, כדי לשמר מינים אדומים של אדמות כבדות עדיף להבטיח ממשק של חקלאות מסורתית, כלומר רמה מסוימת ונמוכה יחסית של הפרעה. הבחירה בממשק הנכון המקנה הגנה ארוכת טווח על אוכלוסיות מיני צמחים אדומים בארץ אינה פשוטה. בעבר שררה הגישה שבשמורות טבע אסורה כל התערבות אנושית (רעייה, כריתה, שריפה, פריצת דרכים) ויש "לתת לטבע לעשות את שלו", מתוך הנחה שממשק כזה של אי התערבות מאפשר לעולם החי והצומח להגיע למלוא ביטויו. העובדות שנצפו בעשרות השנים האחרונות מצביעות על כך שאי התערבות מוליכה להשתלטות הדרגתית של עצים או שיחים ולדיכוי של מיני צמחים עשבוניים, ביניהם מינים אדומים. לדוגמה, התגברות הכיסוי של החורש הים תיכוני פוגעת מאד באוכלוסיות שושן צחור בכרמל (עוז, 1988) או באדמונית החורש בגליל (Neeman, 2003). השתלטות קידה שעירה ומיני לוטם בשמורות החמרה והכורכר במישור החוף לוותה בתמותה של שיחי אזוביון דגול. המינים הנפגעים הללו הם צמחים בסכנת הכחדה בישראל. מכאן עולה שעל מנת לשמר ולקיים לאורך זמן מגוון ביולוגי ובכלל זה את הצמחים האדומים, יש לנקוט לעתים בממשק אקטיבי של התערבות יזומה, המופעלת בהתאם למטרות השמורה. מסיבה זו נוקטות רשויות שמירת הטבע כיום מדיניות המשלבת רעייה בתחומי שמורות או אפילו כריתה ידנית וגיזום, כדי למנוע השתלטות ספונטנית של מינים תוקפניים הדוחקים ומכחידים צמחים משטחי השמורות. בחירת דרכי הממשק הנאותות לצורך הבטחת הקיום ארוך הטווח של מיני הצמחים האדומים, היא עדיין תחום הנמצא בארץ בחיתוליו, ועל מנת ליישם ממשק הולם לגבי השימור של כל מין צמח אדום, דרוש ידע מקיף אודות הביולוגיה והאקולוגיה של כל אחד מהמינים הללו. חשוב במיוחד להכיר ולהבין את המבנה הגנטי של האוכלוסיות, ואת המגמות הרב-שנתיות של התפתחות האוכלוסיות – הצלחת ההאבקה ושיעורי החנטה, ייצור זרעים והפצתם במרחב בית הגידול, מצב בנק הזרעים בקרקע, התבססות והישרדות של הפרטים, מגמות במיקום המרחבי של הפרטים והאוכלוסיות, תנודות בין-שנתיות של גדלי האוכלוסיות ומשמעותן, ויחסי הגומלין עם צמחים אחרים ועם בעלי חיים. ידע כזה, המבוסס על מחקר, קיים בארץ רק לגבי מספר קטן של מינים אדומים כגון מיני אירוס מקבוצת אירוסי ההיכל (Volis et al., 2007; Segal et al., 2006), אדמונית החורש (אורטל, 1975; Ne'eman, 2003) ושושן צחור (עוז, 1988). לגבי הרוב המכריע של המינים האדומים אין די ידע בהיבטים אלה. דבר זה מקשה על בחירת דרכי ממשק נאותות. לכן, כצעד ראשוני והכרחי לקראת נקיטת ממשק הולם לצורך שימור באתר הטבעי, הניטור השיטתי ולעתים גם המחקר, הם שלבים הכרחיים. המספר האדום יכול לשמש מנחה לבחירת המינים ולקביעת קדימויות בניטור, וזו אכן אחת ההמלצות השכיחות שניתנו בתוך הערכים שנכתבו בספר למינים האדומים.

אישוש של אוכלוסיות קיימות והשבה לטבע (Re-introduction) הן פעולות שכבר נוסו בארץ מספר פעמים, ולעיתים גם בהצלחה. כדוגמה אפשר להביא את הפעולות הנעשות בשמורת החולה ובאגמון החולה לביסוס צמחיית מים, ובתוכה גם מינים בסכנת הכחדה (למשל נימפאה לבנה – ראה בערך של הצמח). דוגמאות אחרות הן יצירה של אוכלוסיות חדשות בתחומי שמורות טבע קיימות: למשל זריעה יזומה של חומעת האווירון בשמורת פולג (נווה, 2001) או העתקות הצלה של אירוס הארגמן משטחים שהופשרו לבנייה אל שמורות העציץ במישור החוף.

מדובר על מגוון של דרכי שימור חלופיות, המשלימות את השימור בטבע, אך אינן יכולות להחליפו לחלוטין. לעתים אלה הדרכים היחידות להצלת מינים שבטבע צפויים להכחדה. יש שתי דרכים נפוצות: גידול בגנים בוטניים ובגני מקלט אחרים, ושימור ב"בנק גֶנים" לגידול צמחים שבסכנת הכחדה. בגנים בוטניים יש חשיבות בעצם העובדה שהצמחים גדלים שם בסביבה מוגנת, אך לא פחות מכך גם כמקום לטיפוח מבוקר של אוכלוסיות שמהן ניתן להשיב לטבע באתרים מהם הצמח נכחד, או כמקור לייסוד אוכלוסיות במקומות חדשים. אוכלוסיות אלו מהוות גיבוי לאוכלוסיות בטבע. לדוגמה, הנימפיאה הלבנה שהושבה לשמורת החולה ולאגמון החולה, מקורה באוכלוסייה שטופחה בגן הבוטני של אוניברסיטת תל אביב, ששימש מקלט לצמחים שנכחדו מאגם החולה שיובש. הגנים הבוטניים משמשים גם כמקום ללימוד ומחקר על הצמחים האדומים בתנאים מבוקרים, כדי ליישם את הידע שנרכש לשם שימור המינים בטבע. גידול וטיפוח של צמחים הנמצאים בסכנת הכחדה בארץ נעשים בגן הבוטני האוניברסיטאי בירושלים, בגן לצמחי ארץ ישראל בהר הצופים ובגן הבוטני של אוניברסיטת תל אביב. כמו כן קיימים גני מקלט ואתרי גינון בכמה שמורות טבע שבהם מאוששים או משיבים לטבע צמחים אדומים (למשל עין אפק ועין גדי). בנוסף לאלה ישנם גנים המוקמים על ידי חובבי צמחים, ובהם מגדלים ומטפחים צמחים אדומים. דוגמאות לגנים כאלה הם הגן של עתי יפה בנתיב הל"ה ושל אילן טל בכפר יהושע.

לשימור הצמחים בגנים הבוטניים ובגני מקלט יש גם ערך חינוכי גדול מאד: המבקרים, ילדים ומבוגרים כאחד, נחשפים לצמחים אלו ולחשיבות שימורם בסיורים, קורסים וסדנאות.

יחד עם זאת קיימות מגבלות לגידול צמחים בגנים כפתרון לשימור של מינים אדומים, ויש עוד כמה נקודות שיש לתת עליהן את הדעת בהקשר זה :

1.  צמחים שנאספו וגודלו בגנים, לעיתים קרובות אינם מייצגים את כל המגוון הגנטי של אוכלוסיית המוצא, שכן חומר הריבוי נאסף מפרטים בודדים או מפרטים נבחרים מתוך האוכלוסייה. לכן לעתים קרובות הם מייצרים צאצאים פחות איכותיים מבחינה גנטית ואוכלוסיותיהם מתדלדלות לרוב לאחר מספר שנים. דבר זה גורר איסופים נוספים בטבע ופגיעה נוספת באוכלוסיות הבר הרגישות ממילא.

2.  על מנת לשמר מגוון גנטי מקובל לאסוף זרעים או חומר צמחי מלפחות 50 צמחים מכל אוכלוסייה וליצור אוכלוסייה של כ-30 צמחים בגן. גודל אוכלוסייה כזה אפשרי במינים עשבוניים, אך לא ריאלי במינים המעוצים, בגלל מגבלות השטח בגנים.

3.  לעיתים מגדלים בגנים כמה אוכלוסיות של אותו המין באותו אתר או במרחק קטן אלו מאלו, במקרים אלו האוכלוסיות, או הזרעים שנאספים בהן, אינם מייצגים את אוכלוסיות המוצא אלא תערובת גנטית בין האוכלוסיות שאינה קיימת בטבע. הכלאה בין פרטים של אוכלוסיות היא לעיתים חיובית, כאשר אוכלוסיות המוצא מדולדלות מאד והמגוון הגנטי שלהן נמוך.

4.  לעיתים מגדלים בגנים צמחים בחברת מינים אחרים וקרובים, ומתאפשרות הכלאות בין-מיניות, היוצרות בני-כלאיים שהם חסרי ערך מבחינת השימור של המין. במיוחד מוכרות הכלאות בין מינים ואפילו בין סוגים שונים במשפחת הורדניים, ובמיני אלון ונרקיס. במקרים כאלו יש יתרון לגידול מריבוי וגטטיבי בעזרת בצלצולים, ייחורים ואף תרביות רקמה.

5.  ברוב המקרים הצמחים בגנים מגודלים בתצוגה מוזיאלית - פרטים בודדים ומרשימים של מין זה או אחר. פרטים כאלה לא בהכרח מייצגים גנטית את האוכלוסייה כולה.

6.  בגנים אין משאבים לגידול של מינים רבים, לכן יש חשיבות להתמקדות במינים שיש סיכויים טובים שיקיימו אוכלוסיות בנות קיימא בגן. מינים שמצטיינים ביכולת של ריבוי וגטטיבי כמו גיאופיטים וצמחי מים, מתאימים במיוחד בהקשר זה.

7.  ברוב המקרים הצמחים בגנים הם ממקור מוגבל והם גדלים בתנאים שונים מהתנאים בבתי הגידול הטבעיים שלהם. לכן תוך מספר דורות תיווצר סלקציה לטובת הפרטים המתאימים יותר לתנאים החדשים ולא יהיה ייצוג לכל מגוון התכונות שקיים באוכלוסיות הטבעיות. מצב זה (המכונה בשפה המקצועית Botanic-garden Effect) הוא בעייתי לצורכי החזרה לטבע או לאישוש של אוכלוסיות קיימות. בהקשר זה ריבוי וגטטיבי של צמחים בגנים מתוך המקורות הטבעיים חשוב מאד, שכן הוא משמר את תכונות הצמחים המקוריים שהובאו לגן מהטבע.

שימור מינים בסכנת הכחדה ב"בנק גֶנים" הוא יצירת מאגר זרעים הנשמרים בתנאי טמפרטורה מתאימים, או במקרים של מקור מצומצם בטבע, מגודלים בתנאים מבוקרים. במקור שמשו בנקי גֶנים בעיקר לשימור החומר הגנטי של צמחי תרבות ותועלת, אך לאחרונה קיימת נטייה גוברת לנצל אותם גם לשימור זרעים של צמחים שבסכנת הכחדה, ואפילו של כל צמחיית הבר. בנק הגֶנים הישראלי ממוקם במרכז וולקני בבית דגן ושותפים לו משרד המדע ומשרד החקלאות ופיתוח הכפר, רשות הטבע והגנים והמשרד להגנת הסביבה. אפיק חשוב בפעילותו הוא איסוף ושימור של זרעי מיני צמחים אדומים (ראו אתר האינטרנט של בנק הגנים http://igb.agri.gov.il/) מידע חשוב שנאסף לצורכי השימור בבנק הגנים וסוכם בדו"חות, שימש אותנו בכתיבת ספר זה (לדוגמה – ראו הדס וזינגר, 2008; זינגר 2007, 2008, 2009).