דּוֹחֳנָן דַּק

Brachiaria eruciformis (Sm.) Griseb. (1853)

ברשימת המינים בסכנת הכחדה. מבוסס על הספר האדום של צמחים בסכנת הכחדה בישראל מאת אבי שמידע, גדי פולק ואורי פרגמן-ספיר.


שם נרדף
נִסְמָנִית
שם נרדף
Urochloa mutica(Forssk.) T.Q.Nguyen 1966
שם אנגלי
Signal Grass
שם ערבי
זריקה
משפחה
סיווג מין
ברשימת המינים בסכנת הכחדה
רב-אזורי: טרופי, ים-תיכוני ואירנו-טורני
אתר מרכזי לשימור
עין אל-עזיז, כנף בגולן
1 2 3 4 5 6
0 1 2 3 4
0 1 2 3 4
0 1 2 3 4
המס' האדום
1
10
3.2
 
פגיע
ערך IUCN
LC NT VU EN CR EW EX
מספר גלילות בישראל
3 (5)
נמוכה
% אתרים בשמורות
0

דגן חד-שנתי מסועף מבסיסו. הגבעולים זקופים, גובהם 15-30 (40) ס"מ. העלים סרגליים, אורכם עד 9 ס"מ ורוחבם 3-7 מ"מ, גונם ירוק בהיר והם מכוסים שערות רכות דלילות משני צידי העלה. לשונית העלה עשויה שורת שערות. התפרחת מכבד ארוך המורכב מאשכולות של שיבוליות הערוכות בשני טורים בצידו האחד של הציר של כל אשכול. השיבוליות חסרות מלענים ומכוסות שערות רכות. בכל שיבולית שני פרחים, העליון דו-מיני, התחתון אבקני. הגלומות בלתי שוות, הגלומה התחתונה קטנה יותר ומופנית אל ציר האשכול. פורח בקיץ ובסתיו, מיולי עד אוקטובר.

על פי פלורה פלשתינה ודנין (2004) הצמח נדיר, גדל בגלילות הרי יהודה, שומרון ובקעת כנרות. בתצפיות רת"ם נמצא הצמח גם בעין משרפות בגליל עליון (1993), במטע בהרי יהודה (1987), ובעין אל-עזיז ליד כנף בגולן (2004, שולט במי הפלג). בכל אחת מן הגלילות מוכר הצמח רק מאתר בודד, וקשה מאוד לחזור ולמצאו. המין לא ניתן ממישור החוף. בסך הכל הוא נצפה בוודאות ב-4 אתרים בכל הארץ. לחץ לצפיה במפת התצפיות הדינאמית של מין זה

מקומות לחים ליד מעיינות ותעלות מים, גם במטעים ושדות מושקים. על פי דנין (2004) שכיחותו רבה יותר בבקעת כנרות החמה, עובדה הנקשרת אולי למוצאו הטרופי, אך הוא גדל בישראל גם במקומות קרירים בהרים. גם בארצות הים-התיכון האחרות הוא גדל בשדות חקלאיים בשקעים לחים על אדמה חרסיתית.

צמח שתפוצתו רחבה ביותר: דרום אירופה ומזרח הים התיכון, משם מזרחה עד הודו. מתפשט דרומה בתפוצתו באפריקה המזרחית המשוונית (אתיופיה, אריתריאה) ועד דרום-אפריקה. במזרח התיכון הוא גדל בטורקיה, קפריסין, מצריים (שכיח), ערב, תימן, סוריה, לבנון, צפון עירק, צפון אירן ומרכזה. הגיע כצמח גר לצפון אמריקה.

הסוג דוחנן כולל 50 מינים הנפוצים באזורים חמים של כדור הארץ בעולם הישן והחדש גם יחד. זהו סוג קרוב לסוגים דוחן, דוחנית, ופספלון, השייכים כולם לשבט הדוחניים בתוך משפחת הדגניים. לכל בני השבט אופייניות שיבוליות הבנויות רק משני פרחים, הפרח העליון דו-מיני ופורה, הפרח התחתון מנוון או זכרי. בכל הסוגים הללו ציר השיבולת נשבר לאחר ההבשלה וכל שיבולית (או קבוצת שיבוליות) נושרת כחטיבה אחת. השיבוליות פחוסות תמיד מגבן. ההבחנה בין הסוגים של בני השבט קשה מאוד; בעוד למיני הדוחן אופייני מכבד מבודר דליל, ערוכות השיבוליות בשאר הסוגים שנזכרו בצפיפות לאורך צירי תפרחת צדדיים, כמו בשני טורים; מבנה דו-טורי זה בולט במיני הפספלון ובדוחנן דק, וניכר פחות בדוחנן קפח ובמיני הדוחנית.

  • הגדרתו כמין נדיר משקפת כנראה את העובדה כי בכל הגלילות שהדוחנן הקפח גדל בהן לא נעשה סקר מינים נדירים, ולכן מועט ביותר הידע על תפוצתו, מספר אתריו, גודל האוכלוסיות ויציבותן. יתכן שמיפוי של אתריו יוציא מין זה מרשימת האדומים!
  • כל האתרים אינם נמצאים בשמורות טבע.
  • חלק מהאתרים נמצא במקווי מים טבעיים וחלק – בשדות מושקים. יש לברר את בית-גידולו המועדף.

מוצע לאתר אוכלוסייה יציבה ולמפות את תפוצת המין בארץ. אם יתברר שהמין אפיזודי, מומלץ להוציאו מהרשימה האדומה. אם יימצאו אוכלוסיות יציבות (בקעת כנרות ?) מומלץ להקים שמורה ולנטר בה את המין.

צמח חד-שנתי שתפוצתו העולמית רחבה ביותר, הגדל ליד בתי-גידול לחים. נדיר ביותר בארץ, נמצא רק בארבעה אתרים בארבע גלילות, וייתכן שהוא אפיזודי. ברמה הארצית ייתכן שהכללתו ברשימת הצמחים האדומים מוצדקת עקב נדירוּתו והרס בית-גידולו הלח, אך תפוצתו העולמית הרחבה ותכונותיו הפלשניות מעלות ספק בהגדרתו כצמח אדום. בספר זה נקטנו בגישה שכל ארץ צריכה להדגיש את הפרמטרים המקומיים שלה בקביעת "רשימת האדומים" ופחות להתחשב בשיקולים גלובליים. בשלב זה אנו מניחים שעבור ישראל דוחנן דק הוא כנראה צמח יציב ונמנה על צמחי מקווי מים ממוצא טרופי (קבוצה ביוגיאוגרפית חשובה ביותר שנפגעה מאוד בשישים השנים האחרונות!). נדרשים סקרי שדה נוספים על מנת לבסס את הידע אודותיו וכדי לשקול את צורת שימורו.