פִּקְעוֹן הַכֶּלֶךְ

Bunium ferulaceum Sm.

ברשימת המינים בסכנת הכחדה. מבוסס על הספר האדום של צמחים בסכנת הכחדה בישראל מאת אבי שמידע, גדי פולק ואורי פרגמן-ספיר.


שם נרדף
כרוויה כלכית
שם אנגלי
Balkan Pignut, Earthnut
שם ערבי
אקתאר (אל-בלקאן)
משפחה
סיווג מין
ברשימת המינים בסכנת הכחדה
אתר מרכזי לשימור
1 2 3 4 5 6
0 1 2 3 4
0 1 2 3 4
0 1 2 3 4
המס' האדום
1
10
 
נכחד
ערך IUCN
LC NT VU EN CR EW EX
מספר גלילות בישראל
0 (2)
% אתרים בשמורות
0

גיאופיט בעל פקעת שורש עמוקה באדמה. גובה הצמח 30-60 ס"מ. הגבעולים זקופים או נטויים ומסתעפים מהבסיס. מתאר העלים התחתונים הוא של משולש מחולק לשלושה עלעלים בעלי פטוטרת ארוכה. לעלים העליונים נדן רחב והטרף מפוצל לשלושה מקבצים של שלוש אונות סרגליות. לסוככי התפרחת עוקץ ארוך ממנו מסתעפות 8-12 קרנות הסוכך שאורכן מגיע ל-5 ס"מ. קרנות הסוכך נושאות סוככונים שמספר פרחיהם 10-16. מספר עלי המעטפת והמעטפית – קטן. עוקצי הפרחים ארוכים, ועלי הכותרת כמעט סגורים, צבעם לבן עם עורק חום במרכזם. עוקצי הפירות ארוכים מהפרי, עבים ומפושקים כעין כוכב. הפרי הוא דו-זרעון דמוי גליל מוארך בעל חמש צלעות אורך בולטות מעט, ואורכו 5-6 מ"מ,. הצמח נבדל מפקעון נאה, השכיח יותר בישראל, בכמה סימנים: בפ. נאה עוקצי הפירות דקיקים בעוד שבפ. הכלך העוקצים עבים ומתפשקים בהבשלה. בפקעון נאה עמודי העלי ארוכים פי 3-4 מהכנית ( מצעית הפרח), לעומת פ. הכלך שאצלו אורכם של שני עמודי העלי כרוחב הכנית או מעט גדולים ממנה. הפריחה בסוף מרס ובמחצית הראשונה של אפריל.

הצמח נאסף בשנות ה-10-50 של המאה ה-20 בהרי יהודה (ירושלים) ובפלשת (רחובות, רמלה, נען, גבעת ברנר וג'וליס). בסך הכל יש תיעוד משבעה אתרים, אולם נכחד מכל האתרים הללו ולא נמצא מאז. לחץ לצפיה במפת התצפיות הדינאמית של מין זה

שדות ובתה.

הבלקן (בעיקר בולגריה), אוקראינה (חצי האי קרים), יוון ואיי הים האגאי, טורקיה, לבנון, סוריה, קפריסין והקווקז (?). הצמח תואר מקפריסין שם הוא גדל מגובה פני הים ועד רום של 100 מטר בשדות בור, צידי דרך ויער אורן פתוח.

הסוג פקעון כולל כ-40 מינים באזור הים-תיכוני, באירופה ובמערב ומרכז אסיה. מרכז הסוג בהרי המזה"ת שם גדלים 17 מיני פקעון. בעבר שויכו מיני הסוג פקעון (Bunium) לסוג כרוויה. כרוויה תרבותית (קימל) משויכת כיום לסוג Carum. לפקעון יש פקעת שורש עגולה החסרה בסוג Carum. פקעיות השורש הן שנתנו את שמו החדש של הסוג. בהופעתם החיצונית דומים מיני הפקעון למיני הכמנון השכיחים בישראל; לשני הסוגים יש פרחים לבנים ערוכים בסוככים שטוחים היוצרים משטח נחיתה אופקי למאביקים (בעיקר זבובים ודבורים קטנות). אולם קל להבדיל בין הסוגים בפרי: הפרי של כמנון שעיר הוא או בעל זיפים, והפרי של פקעון קרח לחלוטין. סוג סוככי אחר דומה מאוד לפקעון הוא אסתום השדה; גם לו יש פקעת עגולה בעומק הקרקע אך הוא נבדל מפרי הפקעון בצורתו העגולה; פרי האסתום בנוי זוג כדורים המחוברים בראשם והנטויים כאילו כלפי מטה. בישראל גדלים שלושה מיני פקעון. השכיח מביניהם הוא פקעון נאה הגדל בעיקר בסלעים ובחורש פתוח, אך גם באדמות עמקים באזור ההררי של החבל הים-תיכוני. המין השלישי של הסוג בישראל, הוא פקעון פסטלוצי. זהו מין קרוב מאוד לפ. נאה אשר לו עמוד עלי זעיר ביותר (1 מ"מ ומטה) והוא גדל בישראל בחגורה הטרגקנטית של רום החרמון. בעולם הוא אנדמי להרי הלבנון ודרום מזרח טורקיה.

הצמח נכחד לחלוטין מכל אתריו בישראל. בהיעדר תיעוד מאז שנות ה-50 של המאה ה-20, אין לדעת בוודאות את הסיבות להכחדתו, אולם סביר להניח שקירבת האתרים למקומות יישוב ופעולות פיתוח, שינוי בשימוש הקרקע והיעלמה של החקלאות המסורתית, הוליכו להכחדה. אינו מופיע ברשימות של מיני צמחים בסכנה בארצות אחרות.

מומלץ לסקור ביסודיות באזור פלשת בסביבות האתרים שבהם היה ידוע מהעבר בניסיון לאתר פרטים אוכלוסיות ולוודא או לשלול את הכחדתו.

גיאופיט רב-שנתי של שדות ובתות שנכחד מישראל בשנות ה-50 של המאה ה 20. היה נדיר גם לפני הכחדתו וגדל בעבר רק בשתי גלילות בשבעה אתרים.