גלדן מוארך

Elytrigia elongata (Host) Runemark

ברשימת המינים בסכנת הכחדה. מבוסס על הספר האדום של צמחים בסכנת הכחדה בישראל מאת אבי שמידע, גדי פולק ואורי פרגמן-ספיר.


שם נרדף
אגרופירון מוארך
שם נרדף
Agropyron elongatum
משפחה
סיווג מין
ברשימת המינים בסכנת הכחדה
אתר מרכזי לשימור
שמורת עינות גיבתון
1 2 3 4 5 6
0 1 2 3 4
0 1 2 3 4
0 1 2 3 4
המס' האדום
1
10
3.7
 
פגיע
ערך IUCN
LC NT VU EN CR EW EX
מספר גלילות בישראל
6 (8)
נמוכה
% אתרים בשמורות
18.2

דגני רב-שנתי שגובהו 30-50 ס"מ, גדל בגושים דלילים. הצמח זקוף, גבעוליו ועליו תת-אשונים. הגבעול מחוספס וקרח, העלה אזמלני מחודד. הפרח ירקרק, גודלו 10 מ"מ. השיבוליות בנות 16-10 פרחים, והפרחים ערוכים בהן כרעפים. השיבוליות צמודות לרוב לגבעול-התפרחת ונראות כמו דבוקות אליו. רק בזמן הפריחה, בתקופה קצרה של מספר ימים, מתפשקת השיבולית לצדדים על-ידי קשקשי תפיחה מיוחדים. גלומות התפרחת ומוצי הפרחים חסרי מלענים. בכל פרח פורה מתפתח זרע יחיד שצורתו כביצה מוארכת. הזרע נשאר כלוא בתוך התפרחת היבשה במשך תקופה ארוכה. הפריחה באפריל–יוני, ו"טפטופי" פריחה נמשכים בקיץ עד סוף ספטמבר.

דנין (2004) מציין אותו מעשר גלילות. על פי עשביית ירושלים ונתוני "רתם" הוא גדל ב-8 גלילות: מישור החוף – עמק עכו, חוף הכרמל, השרון, פלשת; וכן בבקעה, בבקעת בית-שאן, ובגולן. אוכלוסייה בודדת גדלה בעין-עקב בצפון הר הנגב. על פי האיסופים השמורים בעשביית ירושלים היה הצמח שכיח בעבר במקווי-מים של מישור החוף, ונדיר במקווי-מים של הבקעה. נאסף פעם בודדת בבקעה ליד גשר אלנבי (דני זהרי 1941), ונמצא לאחרונה על ידי יאיר אור במלֵחת מלחה בבקעת פצאל. גם בגולן ישנו רק נתון בודד (קונייטרה 1984). מאז שנות השישים של המאה ה-20 הוא נכחד מהשרון, מהבקעה ומעמק הירדן התחתון. כיום גדלה האוכלוסייה הגדולה ביותר בעינות גיבתון אשר בפלשת. לחץ לצפיה במפת התצפיות הדינאמית של מין זה

שולי ביצות מלוחות ומעיינות מלוחים. על פי הפלורה גדל לעיתים קרובות בין סבכי סמר, המגינים עליו מפני רעייה חזקה.

אגן הים התיכון.

בארץ גדלים ארבעה מיני אגרופירון, אשר קל להבדיל ביניהם על פי בית-גידולם: אגרופירון סמרני גדל בחולות חוף הים; אגרופירון מוארך גדל בביצות ובמעיינות; אגרופירון הלבנון גדל בסלעים מוכי רוח בחגורה הסוב-אלפינית של החרמון. לאגרופירון הלבנון עלים דקיקים מכחילים. לאגרופירון מוארך מספר פרחים בשיבולית גדול מזה של אגרופירון סמרני וגוון עלוותו ירוק חי. המין הרביעי, אגרופירון החורש, הופרד משאר מיני האגרופירון וניתן לו מעמד של סוג עצמאי – אלומית החורש ( Elymus pamormitanus). מין נוסף – אגרופירון זוחל נצפה במעיינות עמק יעפורי בסוף שנות השישים, אך מכיוון שאין עליו מידע טוב הוא ייסקר ברשימת המינים ה"לא בטוחים" בסוף הספר. הסוג אגרופירון נבדל מהסוג זון בעמדת השיבוליות כלפי הגבעול: בעוד שבזון השיבולית מאונכת לציר הגבעול, הרי במיני האגרופירון מקבילה השבולית לציר הגבעול. בהתאמה לכך יש לשיבולית הזון רק גלומה אחת ואילו לשיבולית האגרופירון שתי גלומות (חפי התפרחת בבסיס השיבולית נראים כמו מוצים).

  • התייבשות מקווי מים היא הגורם העיקרי המאיים על אוכלוסיות המין. מספר הפרטים הקטן ברוב האוכלוסיות חושף את האוכלוסיות להכחדה עקב גורמים גנטיים ועקב תאונות דמוגרפיות וסביבתיות.
  • דגם התפוצה של המין מקוטע מעצם טבעו של בית-הגידול שהוא גדל בו. מרחקים של 10 ק"מ ויותר בין אתר לאתר לא מאפשרים כיום חילופי גנים בין האוכלוסיות.
  • רוב האוכלוסיות ששרדו הן קטנות ביותר, גודלן מוערך מפרט אחד עד 30 פרטים בלבד. רק האוכלוסייה בשמורת עינות גיבתון מדרום לרמלה גדולה ויציבה; ב-1992 נספרו בה 1,000 פרטים, הגדלים ברובם בשקע לח, חלקם בצל עצים.
  • למרות נדירוּתו של המין בישראל, אין הוא ככל הנראה בסכנת הכחדה עולמית. מצבו בישראל גרוע לעומת ארצות אחרות באגן הים התיכון, כי בישראל חלה השמדה כמעט טוטלית של בתי-הגידול הלחים והמלֵחות.

מומלץ לאתר או לשקם את אוכלוסיית הקישון, אשר נצפתה לאחרונה ב-1988, ולהציל ולשקם את אוכלוסיית מלֵחת הנעמן, אשר נצפתה לאחרונה ב-1992. מומלץ להעתיק קני-שורש מעינות גיבתון ולשתלם באתרים אלה.

דגני רב-שנתי זקוף, הדומה במראהו לזון, אך לשיבוליות הפרחים יש שתי גלומות. גדל ליד מקווי מים וביצות, לרוב מלוחות. נכחד כנראה בשנים האחרונות מעמק עכו ומהשרון. האוכלוסייה העיקרית גדלה בעינות גיבתון ובית-גידולו הלח נמצא בסכנת הכחדה מיידית. עדיפות שמירה גבוהה.

לוריא, ר. 1983. סקר מורפולוגי, אקוגיאוגרפי וציטוטקסונומי של חמישה סוגים משבט החיטים בארץ: אלימוס (אגרופירון), ארמופירון, עקר, מלענת ובן שעורה. עבודת מוסמך, המחלקה לבוטניקה, האוניברסיטה העברית ירושלים. שמידע, א. ורונטל, ב. 1985. צמחים רליקטים מחוף הים התיכון בעיינות מצוק הצינים בנגב. רתם 17: 19-26.