דְּבֵקָה זְנוּבָה

Galium chaetopodum Rech. f. (1928)

ברשימת המינים בסכנת הכחדה. מבוסס על הספר האדום של צמחים בסכנת הכחדה בישראל מאת אבי שמידע, גדי פולק ואורי פרגמן-ספיר.


שם נרדף
G. uropetalum
שם אנגלי
Tailed Bedstraw
שם ערבי
דובייקה
משפחה
סיווג מין
ברשימת המינים בסכנת הכחדה
אתר מרכזי לשימור
צומת צלמון תחתון ורכס ממלח
1 2 3 4 5 6
0 1 2 3 4
0 1 2 3 4
0 1 2 3 4
המס' האדום
1
10
4.7
 
סכנת הכחדה
ערך IUCN
LC NT VU EN CR EW EX
מספר גלילות בישראל
3 (9)
בינונית
% אתרים בשמורות
9.5

צמח עשבוני חד-שנתי, זקוף ומסתעף כמכבד, גובהו עד 50 ס"מ. הגבעולים דקיקים, זיפניים-מחוספסים קלות, מסתעפים בבסיסם, מרובעים בחתך רוחב. עורקים מלבינים בולטים לאורך צלעות הגבעול. העלים ערוכים בדורים בני 6-8 עלים. צבע העלה ירוק חי, והוא צר ומוארך, רוחבו עד 3 מ"מ, הוא גלול מעט בשפתו, ומסתיים בחוד שיכני בהיר. התפרחות רבות פרחים, מבודרות מאוד, וגבעוליהן נימיים. הפרחים נישאים על עוקצים דקיקים-נימיים שאורכם בפרי 6-10 מ"מ. בנוף התפרחת נראים בבירור הפרחים הבודדים, שאינם יוצרים גושים צפופים. צבע הכותרת צהוב-קרם, והיא משחירה בהתייבשות. כל עלה כותרת מסתיים בזיף דק, ארוך מאוד, הנושר לרוב בסוף הפריחה. הפרודות קרחות, מצולעות, קוטרן כ-1 מ"מ. כל אברי הצמח, ובייחוד הפרחים הנבולים והפירות, משחירים בהתייבשם. פורח מאמצע מאי עד סוף יוני.

בעבר גדל המין באופן נדיר בגלילות רבות: מדבר שומרון, חוף הכרמל, בקעת כנרות, עמק החוּלה, עמק יזרעאל, גליל עליון. בכל אחת מגלילות אלו נאסף המין בעבר באתרים בודדים בלבד (1 עד 2), ומאז שנות השישים לא נמצא עוד. כיום מוכר רק בגולן (7 אתרים), בגליל התחתון (16 אתרים) ובאתר אחד בגלבוע. באתרי הגליל התחתון, באזור רכס ממלח וצומת צלמון דרום, נמצאו בסקר 1991 מספר אתרים, רובם בין מטעי זיתים מסורתיים, שנספרו בהם אלפי פרטים. אזור זה, נוסף על בקעת בית-נטופה ובקעת טורען, הוא האזור העשיר ביותר באוכלוסיות ובמספר פרטים. ב-2005 נמצא באופן יוצא דופן ע"י יואב גרטמן ליד יגור. לחץ לצפיה במפת התצפיות הדינאמית של מין זה

שדות, שטחי בוּר עשבוניים, ומטעי זיתים מסורתיים, לרוב בשדות לא מעובדים בקרקעות כבדות המוצפות בחורף ויבשות בקיץ. בחורן גדל בשדות עשבוניים, בקרקעות בזלתיות.

מזרח-ים-תיכונית. זהו מין תת-אנדמי, שתפוצתו משתרעת מצפון ישראל ועד לחורן (ג'בל דרוז) ואגן דמשק בדרום סוריה.

הסוג דבקה כולל 300 מינים של צמחים עשבוניים עם גבעול מרובע, הנפוצים בכל יבשות העולם, מרוכזים בעיקר באזור הממוזג: באירופה (141 מינים) ובאגן הים התיכון. טורקיה היא העשירה ביותר במיני דבקה – 101 מינים. המין נאסף לראשונה ב1922- בעמק יזרעאל, על ידי אייג (1926), אך זוהה בטעות כדבקה שחורה (G. nigricans). ב-1932 סייר בלבנט החוקר ג. סמואלסון, ולאחר בדיקת גליונות עשביית האוניברסיטה העברית זיהה את המין כחדש למדע וקרא לו בשם דבקה זנובה (G. uropetalum), אך הוא לא תיאר חוקית את המין, רק הציע לו שם חדש בהערותיו על גבי גליונות העשבייה שבדק. בעקבות זיהויו של סמואלסון הובא המין בשם זה במגדיר הישן (1948). ב-1949 ערך רכינגר (Rechinger fil 1949) את החלק הראשון של "מעשב סמואלסון"– עזבון העשבייה שהותיר סמואלסון לאחר מותו. רכינגר קרא למין בשם חדש ותיאר אותו כמין חדש למדע על פי צמחים שאסף סמואלסון ב-1932 בשדות נטושים ליד בקעת טבחה (עין שבע) בבקעת כנרות. סימנים ייחודיים הם עוקצי הפרחים הארוכים-נימיים המבודרים, והזיף הארוך של עלי הכותרת. בצורת העלים, הפרחים והפרי היא דומה מאוד לדבקת ירושלים, לדבקה דקיקה ולדבקת פלשת. היא נבדלת מהן בהיותה צמח גבוה יותר, עד 50 ס"מ, ובעליה הרחבים יחסית, לעומת העלים הצרים של שאר המינים שנזכרו. הדבקה הזנובה דומה לפרטי ענק של דבקה דקיקה, אשר עוקצי הפרחים שלה קצרים ופירותיה שעירים.

  • הגורמים העיקריים לצמצום תפוצתו ולהכחדתו מאתרים רבים הם העיבוד האינטנסיבי והריסוס בקוטלי עשבים ברוב האתרים שהמין נמצא בהם בעבר וברוב בתי-גידולו הפוטנציאלים – שדות ושטחי קרקע כבדה –. בכך דומה הדבקה הזנובה למינים נוספים שבית-גידולם הוא שדות עמוקי קרקע. בכל הגלילות, להוציא הגולן, נאסף המין באתרים של שדות מעובדים שצמחייתם אינה טבעית.
  • רוב האתרים אינם בשמורות טבע.

מומלץ לנטר בשני אתרים – רכס ממלח וצומת צלמון. מומלץ לערוך סקר למיפוי התפוצה בגולן, שכן בגלילה זו לא נעשה עדיין סקר מינים נדירים. המידע על האתרים בגולן הוא מאיסוף אקראי.

צמח חד-שנתי תת-אנדמי לישראל ולדרום סוריה, אופייני לאדמות עמק הרריות בסְפָר האזור הים-תיכוני, בית-גידול שחל בו שינוי דרסטי במימשק החקלאי בשישים השנים האחרונות, ולכן הצטמצמו אוכלוסיותיו מאוד.

Rechinger, K.H. 1949. Reliquiae Samuelssonianae 1. Arkiv for Botanik. Ser 2,1:323-324 Rechinger, K.H. 1959. Reliquiae Samuelssonianae 6. Arkiv for Botanik. Ser 2,6:419