חַמַּד אֵייג

Haloxylon eigii Danin & Heller (2004)

ברשימת המינים בסכנת הכחדה. מבוסס על הספר האדום של צמחים בסכנת הכחדה בישראל מאת אבי שמידע, גדי פולק ואורי פרגמן-ספיר.


שם נרדף
חַמָּדַת אֵייג, חַמַּד אֵיג
שם נרדף
Hammada ramosissima (Eig) Iljin, H. eigii Iljin
שם אנגלי
Eig's Hammada
שם ערבי
נייתון
משפחה
סיווג מין
ברשימת המינים בסכנת הכחדה
מדברית
מערב-אירנו-טורני
אתר מרכזי לשימור
מועצה אזורית שלומציון, למרגלות הסרטבה
1 2 3 4 5 6
0 1 2 3 4
0 1 2 3 4
0 1 2 3 4
המס' האדום
1
10
 
נכחד
ערך IUCN
LC NT VU EN CR EW EX
מספר גלילות בישראל
0 (2)
אין מידע
% אתרים בשמורות
No Data

בן-שיח שענפיו בשרניים, פרוקים וחסרי עלים, גובהו 40-60 ס"מ. ענפים רבים עולים ישר מבסיס הצמח, והם אינם מעוצים פרט לבסיסם. כמעט כל חלקי הצמח העל-אדמתיים מתים כל שנה. הגבעולים כמעט שאינם מסועפים בחלק התחתון. ענפי הפריחה מפושקים לצדדים בצורה המשווה לצמח דמות של פירמידה רחבה. צבע הגבעול ירוק בהיר מכחיל, והופך עם ההזדקנות לצהוב-חום. העלים זעירים, מופיעים רק באביב, גודלם 1-2 מ"מ, צורתם משולשת והם צמודים למפרקים. הפרחים דו-מיניים זעירים, צבעם קרם והם בדרך כלל בודדים. בפרח 5 אבקנים, 5 סטמינודים, ו-3 צלקות זעירות, והוא מלווה בשתי חפיות. לעטיף חמש אונות, והוא מצמיח בפרייה כנף קרומית מפושקת לצדדים. גודל הפרי עם כנפיו 7-10 מ"מ, צבעו ירקרק או כצבע הקש. פורח באוגוסט–ספטמבר. חמד אייג דומה מאוד בהופעתו לחמד הנגב, אך חמד אייג מעוצה בבסיסו וגבעוליו שעירים. כמו כן עליו ארוכים יותר, 8-12 מ"מ, ואילו עלי חמד אייג זעירים ביותר. המין נבדל מחמד המדבר בהופעה הכללית – חמד המדבר הוא בן-שיח מעוצה ענֵף וצפוף, עם חלקים מעוצים גדולים בבסיסו.

גדל בעבר בשתי גלילות: בבקעה ובגלילת ים המלח (נתון בפלורה פלשתינה, חסר בעשבייה). שתי גלילות אלה קרובות לאזורים בירדן, שם הצמח שכיח למדי. בבקעה גדל למרגלות סרטבה (תצפיות משנות 1971-1975), אך נכחד בעקבות בניית מחנה צבאי. ככל הנראה נכחד מישראל, שכן אין עדויות מאז 1975 על הימצאו כיום באתר כלשהו בישראל. לחץ לצפיה במפת התצפיות הדינאמית של מין זה

אדמות לס רדודות ומחשופי חוואר וקירטון עם אחוז גבוה של מלח. גם מדרונות מתונים עם אדמות ליתוסול עם אחוז גבוה של גיר פעיל. גדל בתחום 100-200 מ"מ גשם באזור יובשני במדבר של צומח פזור (דיפוזי), שכמות המשקעים בו מספיקה לקיים צומח רב-שנתי של בני-שיח השולט על פני כל השטח.

מין שתפוצתו מוגבלת למדבר הסורי בדרום סוריה ובמזרחה, נדיר במערב עירק ובמדבר המזרחי בירדן במזרח מואב, מזרח עמון ואזור אזרק. ישראל הייתה הנקודה המערבית הקיצונית בתפוצתו.

הסוג חמד נכלל בעבר בסוג פרקרק Haloxylon, הכולל 25 מינים הנפוצים ממערב הים התיכון (מין יחיד באירופה) דרך כל מרחבי אסיה, בורמה ועד דרום מערב סין. מיני הסוג הם בדרך-כלל שיחים גבוהים. בשנת 1948 הפריד המומחה העולמי של משפחת הסלקיים (השווייצרי אלג'ין – Iljin), את המינים של המזרח-הקרוב לסוג נפרד בשם חמדה – Hammada. מ. זהרי, חברו של אלג'ין, הוא אשר הציע לו את השם "חמדה". חמדה נבדלת מפרקרק בסטמינודים (אבקנים מנוונים) בלוטיים ובכנפי פרי המחוברות לעטיף הפרח באמצע ולא בקצה. רוב מיני החמדה הם בני-שיח של מדבריות המזרח התיכון, להבדיל ממיני הפרקרק שהם שיחים גדולים הגדלים בעיקר במדבריות הקרים של מרכז אסיה. חוקרי הסלקיים של השנים האחרונות לא קבלו הפרדה זו של הסוג חמדה מהסוג פרקרק והחזירו את מיני החמדה אל הפרקרק. אפשר לזהות "תהפוכות אלה" בשמות הנרדפים המדעיים, אך השם העברי לא השתנה (כמעט). לאחרונה ניתן למיני הסוג שנקרא קודם חמדה – השם העברי "חמד", להבדיל מתצורת הנוף המדברית הקרויה חמדה. הסוגים חמד ופרקרק קרובים לסוג יפרוק; לשלושתם כנפי פרי מפותחות קרומיות לעומת הסוגים בן-מלח ושרשר הנעדרים כנפיים לפרי. חמד נבדל מיפרוק בכך שהזרע בפרי נמצא במצב מאוזן בעוד זה של היפרוק נמצא במצב מאונך.

  • בעבר, לפחות עד שנת 1975, גדל הצמח בבסיס המדרון הצפון מזרחי באזור הכביש העולה להר סרטבה בין הישוב משואה למועצה האזורית שלומציון. עבודות פיתוח במקום הביאו להכחדת האוכלוסייה וכנראה גם להכחדתו מכל ארץ-ישראל.
  • הר סרטבה הוא אמנם שמורת טבע, אך השמורה איננה כוללת את שולי בסיס ההר, שם גדלו האוכלוסיות של חמד אייג.

מומלץ להשיב את המין לישראל מירדן ממקורות בחלק הצפוני של המדבר המזרחי של ירדן, שם הוא שולט באזורים נרחבים. מומלץ לאסוף זרעים משם ולייסד שתי אוכלוסיות בשני אתרים באזור הבקעה: אחד למרגלות סרטבה ואחד בפתח נחל אוג בין קליה לאלמוג.

צמח רב-שנתי מהסלקיים, עמיד למלח, שגבעוליו בשרניים ופרוקים. אנדמי למדבר הסורי ולמדבר המזרחי בירדן. נקרא על שם אלכסנדר אייג, אבי הבוטניקה הסיסטמטית בישראל. גדל לפנים בארץ בשתי אוכלוסיות פריפריאליות, אשר נכחדו כנראה. אוכלוסייה אחת נכחדה בעקבות עבודות עפר ופיתוח, והאוכלוסייה באתר השני נכחדה מסיבות לא ידועות.