פּוּאַת הַצַּבָּעִים

Rubia tinctorum L.

ברשימת המינים בסכנת הכחדה. מבוסס על הספר האדום של צמחים בסכנת הכחדה בישראל מאת אבי שמידע, גדי פולק ואורי פרגמן-ספיר.


שם אנגלי
Dyer's Madder
שם ערבי
פוואה סיבאחיה
משפחה
סיווג מין
ברשימת המינים בסכנת הכחדה
ים-תיכוני – איראנו-טוראני
אתר מרכזי לשימור
גאון הירדן ממזרח לטירת-צבי
1 2 3 4 5 6
0 1 2 3 4
0 1 2 3 4
0 1 2 3 4
המס' האדום
1
10
4.7
 
סכנת הכחדה
ערך IUCN
LC NT VU EN CR EW EX
מספר גלילות בישראל
1 (2)
% אתרים בשמורות
0

מטפס רב-שנתי המתנשא לגובה של 1-4 מטר, אשר רק בסיסי ענפיו מעוצים ורוב נופו עשבוני וסבוך. הגבעולים מרובעים והעלים מסודרים בדורים של ארבעה בכל דור. העלה מוארך ומחודד בשני קצותיו, אורכו 20-55 מ"מ, צבעו ירוק בהיר והוא בעל עורקים מנוצים. שיכים מאונקלים עדינים מפוזרים על הגבעולים ולאורך העורק המרכזי של העלה ושוליו. התפרחת דלילה ומורכבת מפרחים זעירים בצבע קרם-זהוב. הפרחים מסודרים בתפרחת דמוית סוכך מבודר, מכבדי בעל מבנה א-סימטרי. הפרח פתוח לרווחה, צורתו גלגלית חסרת צינור, דומה לפרח של דבקה, קוטרו 3.5 מ"מ והוא בעל חמש אונות כותרת משולשות מחודדות. הפרח בעל חמישה אבקנים ועלי בודד; האבקנים מוארכים. כל סוככון חונט פרי אחד מתוך שלושה פרחים. ענבה שחורה עסיסית שקוטרה 3-4 מ"מ (בספרות 4-6 מ"מ) שמבשילה החל מחודש יוני, נאכלת על ידי הציפורים המפיצות את הזרעים למרחוק. הפריחה באביב המאוחר מחודש מאי ועד אוקטובר. מבשיל פירות לאורך הקיץ ובסתיו.

פואת הצבעים נאספה פעמיים בלבד בבקעת כנרות (עמק הירדן העליון), בשני אתרים בגאון הירדן: ממזרח לטירת צבי (אורי אליאב, 1956; נצפתה שם גם בשנות ה-90 ע"י מימי רון ב-2009) וממזרח לכפר רופין (1988). מספר האתרים המשוער הוא שלושה. לא ידוע אם הצמח גדל גם בצד הירדני של גאון הירדן. בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 נצפו בהרי יהודה פרטים פליטי תרבות בגבעת רם בירושלים ובמושב מטע. לחץ לצפיה במפת התצפיות הדינאמית של מין זה

לא ברור מהו בית גידולו הראשוני של הצמח. בארץ בית הגידול הטבעי הוא גדות לחות של נחלים זורמים. מחוץ לישראל הצמח אופייני לשולי חורש ויער או לאורך גדרות חיות של שיחים ועצים בערבות ועמקים פנימיים, ובנוסף לכך הוא גם גדל בתרבות כצמח המשמש מקור לצבע.

תפוצתו היא בעיקרה איראנו-טוראנית: הוא גדל באופן טבעי כנראה במזרח התיכון ובמרכז אסיה עד צפון מערב הרי ההימלאיה. מין זה תורבת באזורים נרחבים של דרום אירופה כצמח צבע.

הסוג פואה כולל 60 מינים הנפוצים באירופה, אגן הים התיכון, אסיה, אמריקה כאשר מרכז הסוג מרוכז דווקא באזור הסוב-טרופי. הוא קרוב לסוג דבקה ונבדל ממנו בחמישה עלי כותרת לעומת ארבעה בדבקה. בשאר הפרטים מבנה הפרח זהה. בארץ יש שני מיני פואה כאשר הנפוצה יותר מביניהם היא פואה מצויה הגדלה בכל האזור הים-תיכוני; לעומת פואת הצבעים זהו מין שגבעוליו מעוצים ועליו ירוקים כהים ומחוספסים מאוד.

הצמח גדל בישראל באופן טבעי בגלילה אחת בלבד, בשני אתרים. מספר הפרטים קטן. אי יציבות במשטר המים בגאון הירדן וממדים קטנים של אוכלוסייה מהווים איום על המשך קיומו של המין בארץ כצמח בר. אתר אחד מוגן בשמורת גאון הירדן. אינו בסכנת הכחדה בעולם בין השאר בשל היותו צמח הגדל גם בתרבות. נתון במעמד "באיום" (VU) משוויץ.

שם המין- פואת הצבעים, ניתן לה על היותה מקור חשוב לצבע אדום שהופק משורשיה בימי קדם. ביטוי לכך אנו מוצאים בתנ"ך בשמותיהם של אנשים אשר כונו בשמו של הצמח: "ולבני יששכר תולע ופואה" (דברי הימים א': ז', א'). גם בתקופת המשנה הוא היה ידוע כאחד הצמחים החשובים, שבהם צבעו בדים ובגדים: "איסטיס ופואה כדי לצבע בהם בגד קטן" (שבת ט', ה'). עצמותיהם של האיסיים שהתגלו במערות קומראן היו צבועות באדום. מסתבר, שהאיסיים אכלו את שורשי פואת-הצבעים, אשר גדלה בעבר באזור כדי לחזק את עצמותיהם. בבדיקות כימיות של הצמח התגלה, כי הוא מכיל 40% סידן, ו-2 גר' של שורשי פואה היכולים לספק לגוף את תצרוכת הסידן היומית. צבעי צמחים התאימו לצביעת בדים ובמיוחד אלה העשויים מצמר, שכן פשתן נצבע היטב רק בכחול. המקורות התלמודיים מזכירים צבעים רבים אשר הופקו מצמחים, אולם באריגים צבועים אשר התגלו בחפירות בערבה, במדבר-יהודה וספר השומרון התגלו רק שלושה צמחים עיקריים שתרמו לגוון: ניל הצבעים, איסטיס הצבעים ופואת הצבעים. הצבע העיקרי באריגים הללו – האדום – הופק כנראה משורשיה של פואת הצבעים, תהליך אשר שוחזר ע"י יהודית ספראי (שמיר ובגינסקי; איילון, 1993).

מומלץ לערוך סקר יסודי לאורך גדות הירמוך והירדן מאל-חמה ועד יריחו במטרה לאתר אוכלוסיות של פואת הצבעים ולגזור מכך תוכנית ניטור ושימור.

גדל בישראל כצמח בר נדיר מאד רק בגאון הירדן בבקעת בית-שאן. זהו צמח תרבות חשוב ששימש בעבר כאחד המקורות החשובים לצבע האדום של אריגים. גאון הירדן ושפך הירמוך מהווים עבור המין אתר טבעי ייחודי באופיו שמומלץ מאד לשמרו.

שמיר, א. וע. בגינסקי: אריגים קדומים בארץ-ישראל. מתוך: חדשות ארכיאולוגיות באינטרנט, אתר רשות העתיקות. איילון, א.1993. "גנדרנות יקרה"- צבעים טבעיים בימי קדם. טבע וארץ, 261: 20-27.