תיאור הצמח

צמח עשבוני רב-שנתי בגובה 60-30 ס"מ. לצמח שושנת עלים ממנה מתפתח גבעול זקוף ומסועף הנושא תפרחת דמוית מנורה. הגבעול מרובע, מחוספס-זיפני, כמעט משונן, בעיקר לאורך המקצועות, בחלקו העליון הוא אינו דביק (בניגוד למרוות ירושלים הדומה לה). העלים ירוקים, מקומטים וקרחים מלמעלה, שעירים מעט לאורך העורקים מלמטה. עלי השושנת גדולים, בעלי פטוטרת, ביצניים, לבובים בבסיס, שולי העלה בעלי שינון מעוגל בלתי סדיר ולעיתים יש אונות. עלי הגבעול יושבים או בעלי פטוטרת קצרה מאד, אזמלניים, בעלי שינון חד. העלים המלווים את הפרחים קטנים יותר, אורכם כאורך הגביע, הם כמעט קרחים, לבובים-ביצניים, לעיתים אדמדמים. דורי הפרחים בעלי 6-2 פרחים, מרווחים. עוקצי הפרחים מחוספסים. גביע הפרח דו-שפתני, מחוספס-זיפני (לא בלוטי כמו במרוות ירושלים הדומה לה), אורכו כ-10 מ"מ בפריחה וכ-15 מ"מ בשלב הפרי. השפה העליונה של הגביע נוטה אחורה מעט, בעלת 3 שיניים קטנות; השפה התחתונה של הגביע ישרה, בעלת שתי שיניים שאורכן קצר מעט מאורך צינור הגביע. הפרחים קטנים יותר מאלה של מרוות ירושלים, אורכם כאורך הגביע, הם כמעט קרחים, לבובים-ביצניים, לעיתים אדמדמים. הכותרת דו-שפתנית, ורודה או לבנה, שעירה (לא בלוטית כמו במרוות ירושלים), ארוכה פי שניים מהגביע; שפת הכותרת העליונה חרמשית, ורודה או ארגמנית, כהה יותר משאר הכותרת. הפריחה בחודשים מארס – יוני.

תפוצה בארץ

הצמח נמצא בארץ ב-5 גלילות: גליל תחתון, כרמל, עמק יזרעאל, דרום הגולן ופלשת ב-11 אתרים, אולם יש חשש שנותר רק ב-10 מהם. רוב האתרים נמצאים בגליל התחתון, במקטע רכס יבנאל – כפר כמא ובאזור צומת גולני. בכרמל נמצא רק ברמת הנדיב, שם מצויה אוכלוסיה גדולה יחסית המונה למעלה מ-100 פרטים (שוורץ-צחור, מידע בעל פה). בעמק יזרעאל נותר רק באזור שריד ונעלם מבלפוריה, כפר יחזקאל, גבת ונהלל. בדרום הגולן נמצא ע"י עופר כהן ב-1992 באחו נוב, כצמח חדש לגלילה. בפלשת שרד ממערב לקריית גת באוכלוסיה מבודדת, שהיא הדרומית ביותר של המין בארץ, אך נעלם מגדרה ומבאר טוביה. הצמח נכחד מהשרון, שם נאסף בסביבות נחל אלכסנדר ב-1952 ע"י גדעון אורשנסקי (אורשן). לחץ לצפיה במפת התצפיות הדינאמית של מין זה

בית-גידול

קרקעות כבדות עמוקות עם צומח עשבוני, שרד בעיקר בשדות חקלאות מסורתית, שדות בור שניטשו מחקלאות ובחורשות איקליפטוס בעמקים. ברמת הנדיב – בשטחי נטיעות של אורן וברוש. כמו כן נמצא מספר פעמים בשטחים אבניים בשולי שדות.

תפוצה בעולם

אנדמי לישראל.

סיסטמטיקה וביוגיאוגרפיה

מרוות איג דומה וקרובה למרוות ירושלים. מרוות ירושלים היא צמח של מעונות סלעיים בכל החבל הים-תיכוני. היא נפוצה בבתות, גריגות ושולי חורש, אולם לא בקרקעות עמוקות. מרוות ירושלים מאופיינת בכותרת וגביע בלוטיים ובתפרחת דביקה. יתכן כי מרוות איג היא זן או אקוטיפ של מרוות ירושלים האופייני לקרקעות עמוקות, אך עד היום לא נמצאו צורות מעבר בין שני הטקסונים. דרוש מחקר שיבדוק אם ובאיזו מידה טקסונים אלה מכליאים, שילווה באנליזה מולקולרית. תוצאות מחקר כזה יוכלו לתמוך באיחוד הטקסונים למין אחד או להפריכו.

שמירת טבע

• מספר הגלילות שבהן הצמח נמצא פחת מ-6 ל-5 ובגלילות שבהן שרד, מספר האתרים פחת בכדי שליש לעומת הידוע בעבר. עיקר ההכחדות המקומיות היה בעמק יזרעאל ובפלשת.
• האוכלוסיות קטנות בדרך כלל; הצמחים מופיעים כבודדים או בעשרות אחדות, ולעתים נדירות בכמה מאות.
• שטחים רבים בית הגידול של שדות ושטחי בור באדמות כבדות ועמוקות הולכים ונעלמים עקב הסבתם לפיתוח חקלאי בשיטות מודרניות ומוליכים להכחדה של אוכלוסיות מרוות איג, כמו גם של צמחים אחרים שאופייניים לבית גידול זה.
• מוגן בשמורות הר יבנאל ומצפה אלות בגליל התחתון ובשמורת אחו נוב בדרום הגולן. זוכה להגנה גם במסגרת תוכניות הממשק של פארק הטבע ברמת הנדיב (שוורץ-צחור, מידע בעל פה).
• הצמח אנדמי לישראל והסכנה המקומית היא גם הסכנה העולמית.

שימושים

מרוות איג נוסתה כצמח נוי באמריקה ומופיעה בספרה המפורסם של בטסי קלבש על מרוות נוי (Clebsch, 2003). הצמח מגודל בהצלחה גם בגן הבוטני בגבעת רם ומתברר כי הצמחים משגשגים בממשק השקיה ים-תיכוני (קיץ יבש) אולם נהנים גם מהשקיית קיץ מועטה ובתנאים אלו פורחים פעמיים בשנה.

המלצות למימשק ולשימור

מומלץ להשתמש בצמח זה כצמח גינון לאור הנסיון שנרכש בגן הבוטני בגבעת רם ובעולם ובכך ליצור מאגר צמחים וזרעים גדול. הצמח קל להנבטה, הנבטים מתבססים בקלות ופורחים כבר בשנה השניה לאחר הזריעה.

סיכום ומסקנות

צמח עשבוני רב-שנתי של אדמות כבדות ועמוקות בשטחי בור וחקלאות מסורתית. אנדמי לישראל, נדיר מאד ומספר אתריו נמצא בירידה. צמצום שטחי בית גידול המתאים לו, מהווה איום עיקרי על האוכלוסיות. לצמח פוטנציאל טוב של איקלום וגינון.

ספרות עיקרית

Clebsch, B. 2003. The New Book of Salvias. Timber Press. pp. 113-114.