מַרְווַת הַפֶּטֶל

Salvia rubifolia Boiss.

ברשימת המינים בסכנת הכחדה. מבוסס על הספר האדום של צמחים בסכנת הכחדה בישראל מאת אבי שמידע, גדי פולק ואורי פרגמן-ספיר.


שם נרדף
מרווה פטלית
משפחה
סיווג מין
ברשימת המינים בסכנת הכחדה
אתר מרכזי לשימור
נחל מעוז ציון, חרמון
1 2 3 4 5 6
0 1 2 3 4
0 1 2 3 4
0 1 2 3 4
המס' האדום
1
10
6.3
 
ערך IUCN
LC NT VU EN CR EW EX
מספר גלילות בישראל
1 (None)
% אתרים בשמורות
0

בן-שיח שרוע משתרג בין אבנים, מעוצה רק בבסיסו. ענפיו העשבוניים גדלים באלכסון לגובה של 70-100 ס"מ. הגבעולים מרובעים, העלים מורכבים, מחולקים לחמישה עלעלים בעלי שפה חרוקה ועוקץ עלה ארוך במיוחד. העלה מנוצה ל-3-5 עלעלים רחבים דביקים מאוד. הגבעולים, העלים וגביעי הפרחים בעלי שערות לבנות מפושקות המקנות לכל הצמח מגע שעיר דביק אך לא דוקרני. הפרחים גדולים, דו-שפתניים ובעלי צבע ורוד עז. אורך הכותרת 25 מ"מ, שפתה העליונה בעלת שעירות דלילה והיא קצרה מהשפה התחתונה. השפה התחתונה רחבה מאוד ובמרכזה נקודות כהות סגולות. בבסיס צינור הכותרת טבעת שערות צפופה המונעת מחרקים לא רצויים לשדוד את הצוף הרב הנמצא בבסיס צינור הפרח. הפרחים מסודרים בדורים של 6-8 פרחים ללא עלי-לוואי מלווים. גביעי הפרחים אדמדמים ואינם מתנפחים עם ההבשלה כמו במרווה מנוצה. שם המין בעברית הוא תרגום של השם הלטיני, המציין את העלה המחולק לעלעלים, הדומה לעלה המורכב של מיני פטל. הפריחה באזור ירושלים – במחצית השניה של מארס, בחרמון - במאי.

בתחומי ישראל הוא גדל בהרי יהודה באתר אחד בלבד בנחל מעוז-ציון ממזרח לעין-נקובא, שם נמצא ב-2002 ע"י מימי רון ואבי שמידע גוש שיחים יחיד. בחרמון מופיע באזור מורדות נחל שיאון של הר-דוב, רכס הכחל ורכס דובדבן, במיוחד באזור נחל ערער. ב-2009 נמצא גם ברכס יפעת. לחץ לצפיה במפת התצפיות הדינאמית של מין זה

בחרמון - במעונות מוצלים במדרון סלעי על גיר קשה דולומיטי מתקופת היורה, ביער ספר פתוח של אלון תולע ומיני ורדניים מעוצים, ברום 900-1,600 מטר (1,700מטר יוצא דופן). הוא גדל במדרונות תלולים עם כיסוי סלע גבוה מעל 50%, או גלי אבנים, בין העצים בחגורת היער ההררי כאשר הצמח משתרג בתוך ובין מיני שיחים אחרים ובין אבנים למרגלות העצים.

מין אנדמי להרי הלבנון ולרכסי החוף של סוריה.

מרוות הפטל הוא מין אנדמי, האופייני ליער ההררי הלח של הרי הלבנון. עד שנת 2002 היא הייתה ידועה מאזור החרמון, שם היא גדלה במעמקי נחל שיאון בגובה שבין 900-1,600 מטר. במקום זה, כמו גם בשאר האזורים צפונה לחרמון אופייני למין פרח כחול עמוק ושעירות דביקה. הצמח שהתגלה בנחל מעוז ציון הוא בעל פרח ורוד-עז וחסר שעירות בלוטית דביקה. פרטים בעלי צבע פרח ורוד ידועים גם בחרמון. ייתכן שלפנינו טקסון חדש למדע אשר טרם תואר. תנאי הבידוד והיובשניות של הרי-ירושלים בהשוואה להרי הלבנון עשויים להשרות לחץ אבולוציוני חזק על האוכלוסייה המקומית. בתנאים דומים לאלה, מינים רבים נכחדים והמעטים ששורדים מתאימים עצמם לתנאים היובשניים יותר וחלקם הופכים למינים חדשים ואנדמיים לאזור המבודד. יתכן שמרוות הפטל אשר נמצאה בנחל מעוז-ציון מהווה דוגמא מאלפת לסיפור הגיאולוגי היסטורי של אזור ירושלים בחמש-עשרה אלף שנה האחרונים מאז תקופת הקרחונים האחרונה – צמחים צפוניים רבים הוכחדו ואלה אשר שרדו גדלים באוכלוסיות קטנות ומבודדות בנישות לחות למרגלות מצוקים וערוצים במפנים צפוניים תלולים. רבים ממינים אלה הוכחדו על ידי הפיתוח המואץ אשר התרחש בירושלים בעשרות השנים האחרונות. בתוך הסוג מרווה, מרוות הפטל שייכת לקבוצה קטנה של מיני מרווה רב-שנתיים בעלי עלה מנוצה דביק ועלעלים רחבים. על קבוצה זו נמנית בישראל מרווה מנוצה, אך זו נבדלת ממרוות הפטל בגביע הנפוח של פרחיה. באזור הרי הטאורוס והאמנוס בדרום טורקיה גדל מין ויקרי למרוות הפטל – מרווה "פיליפרה" ( Salvia pilifera) שגם לו פרחים כחולים אך על השפית נקודות לבנות. פוסט, שכתב את הפלורה של הלבנט ("סוריה,פלסטין וסיני") בסוף המאה התשע-עשרה, תאר בטקסון זה, זן מיוחד מאזור הרי האנטי-לבנון: S.rubifolia var.aequalifolia Post (1896(. העלעלים הצדדיים של זן זה שווים כמעט בגודלם לעלעל הטרמינלי, בעודשבזן הרגיל העלעל הטרמינלי גדול לרוב מהעלעלים הצדדיים.

קיים רק גוש שיחים אחד בהרי ירושלים שאינו מוגן ואין ודאות אם ימשיך לשרוד שם ללא שימור המקום. בחרמון מצב הפרטים טוב יותר. חסר מידע על מצב הסיכון והשימור בלבנון ובסוריה.

מומלץ להכריז על שמורת טבע באיזור נחל מעוז-ציון – עין נקובא ובמדרון של קיבוץ צובא, בגלל העובדה שמרוכזים בו, מלבד מרוות הפטל, גם צמחים רבים נוספים שהם כיום נדירים רבים בסביבות ירושלים: ורד הכלב, קנאוטיה תמימה, ניסנית כינורית, עוקצר מנוצה,בבונג דו-גוני, כמנון ענף, סחלבן החורש וניאוטינאה תמימה.

בן- שיח נדיר ביותר הגדל באתר בודד בסביבות ירושלים ומצוי בחרמון. הצמח אנדמי לסוריה, לבנון וישראל. בישראל הוא מקוטע מאתרי החרמון, סוריה ולבנון. ייתכן שזו אוכלוסיה שרידית שעברה התאמה מקומית לתנאים יותר יובשניים.