מַרְווָה מְרוּשֶּׁתֶת

Salvia sclarea L.

ברשימת המינים בסכנת הכחדה. מבוסס על הספר האדום של צמחים בסכנת הכחדה בישראל מאת אבי שמידע, גדי פולק ואורי פרגמן-ספיר.


שם אנגלי
Common Clary, Clary
שם ערבי
כאף-א-דיב
משפחה
סיווג מין
ברשימת המינים בסכנת הכחדה
ים-תיכוני – איראנו טוראני + הולארקטי
אתר מרכזי לשימור
מלכיה
1 2 3 4 5 6
0 1 2 3 4
0 1 2 3 4
0 1 2 3 4
המס' האדום
1
10
4.2
 
סכנת הכחדה
ערך IUCN
LC NT VU EN CR EW EX
מספר גלילות בישראל
1 (1)
% אתרים בשמורות
39.3

עשב רב-שנתי, מסועף מאוד, בעל ריח חזק שגובהו 40-55 ס"מ. הגבעולים מרובעים ועבים, מכוסים שערות בלוטיות ארוכות.ולבנות.השערות מכסות גם את העלים וגביעי הפרחים ומקנות לכל נוף הצמח אופי דביק מאוד. עלי השושנת גדולים ורחבים, שרועים לרוב על הקרקע, טרף העלה שלם לרוב או מחולק מעט לאונות שצורתן אינה סדירה ושפתן חרוקה. צורת הטרף ביצני-מאורך, צידו העליון ירוק כהה ופניו מגוממים, צידו התחתון שעיר, מלבין מעט. התפרחות ערוכות בדורים רבים לאורך הגבעול הראשי הזקוף ולאורך הגבעולים המשניים המפושקים לצדדים. הדורים מרוחקים ובכל אחד 2-6 פרחים. החפים החופנים את דורי הפרחים קרומיים, רחבים והם ארוכים בהרבה מהגביעים. תכונה המבדילה את מרווה מרושתת ממרווה ארצישראלית. אורכם גדול מ-1 ס"מ, צבעם ורוד או מלבין והם ריסניים בשפתם ומחודדים בראשם. אורך הגביע 10-12 מ"מ והוא אינו מתארך בפרי. הגביע דו-שפתני, הוא פעור כפעמון ואינו פחוס כמו במ.ארצישראלית. לשפה התחתונה שתי שיניים ולשפה העליונה שלוש שיניים - המרכזית קצרה מאוד וחסרה חוד שיכני, הצידיות בעלי חוד ניכר. הכותרת בולטת מאוד מהגביע, אורכה 26-30 מ"מ וצבעה ורוד או סגול בהיר. בפתח צינור הכותרת יש קשקש קטן שעיר או מצויץ החוסם את מבוא הצינור. זהו הסימן הדיאגנוסטי החשוב המבדיל המרווה מרושתת ממרווה ארצישראלית, אך מתברר כי תכונה זו איננה קבועה. התפרחת היבשה מתייבשת ומשמשת מעט כצמח גלגל העוזר בהפצת הזרעים. תכונה זו בולטת הרבה יותר במין הקרוב לה – מ. ארצישראלית. במ. מרושתת הזרעים נושרים בנקל מהגביע הפורה. הפריחה מאי ובתחילת יוני.

הצמח גדל בגליל העליון המזרחי ב-2 אתרים בתחום מצומצם ברכס נפתלי: ליד מלכיה וליד משגב-עם בראש נחל השומר. נכחד מאתר ליד מטולה הידוע מ-1924 ומתחת למרגליות. מאז שנות שמונים ישנן תצפיות של מ. מרושתת ברחבי ישראל מאזור בית-שמש בדרום ועד הגליל. אלה הם פליטי תרבות ה"בורחים" מגינון. לחץ לצפיה במפת התצפיות הדינאמית של מין זה

מדרונות סלעיים שטופי שמש בחגורת הספר של האזור הים-תיכוני ברכס נפתלי בגליל-העליון.

גדל בכל ארצות הים התיכון - מפורטוגל ומזרחה אך תפוצת הבר שלו היא כנראה רק מאיטליה ומזרחה, כולל את ארצות הבלקן ואת כל האזור ההררי הגשום של המזה"ת ועד מרכז אסיה. בעקבות גידולו בתרבות הוא התפשט מאוד בתפוצתו וכיום ניתן למצוא אותו בבתי גידול משניים ברוב ארצות אירופה, צפון-אפריקה ואף בארצות הברית. בלבנט מצויין המין מאתרים רבים יחסית בלבנון - גם באזור ההררי וגם באזור החוף דרומית עד צור וצידון. לעומת זאת אין נתונים מדרום סוריה, מהחרמון ומבקעת הלבנון. בפלורה של פוסט צויין המין מאיסופים ממבצר הבופור וממרג' עיון (ג'דידה) - אתרים קרובים מאוד לאלה המוכרים מצפון ישראל. האתרים בגליל מהווים את גבולו הדרומי של המין במזרח התיכון, פרט לאוכלוסיית דרום סיני (ראה להלן).

הסוג מרווה הוא הגדול במשפחת השפתניים ומונה כ-900 מיני עשבוניים חד-שנתיים, בני-שיח ושיחים, שתפוצתם קוסמופוליטית. עושר המינים הגדול ביותר מצוי באירו-אסיה (בטורקיה 86 מינים, מהם 50% אנדמיים לתורכיה); מרכזי תפוצה נוספים של הסוג מצויים בדרום אפריקה ובצפון אמריקה. הסימנים המבדילים החשובים לפיהם מוגדרת מרווה מרושתת הם אורך החפים (ארוכים מהגביעים) וקיומו של קשקש בפתח צינור הכותרת. על פי סימנים אלה ניתן להגדיר חלק מאוכלוסיות של מרווה ארץ-ישראלית ובעיקר את האוכלוסיות המצויות בהרי דרום סיני כמרווה מרושתת. לחלק מהפרטים באוכלוסיות אלה, יש בעת הפריחה, חפים גדולים במעט מהגביע שצבעם (בייחוד בזמן הפריחה) ורוד. באוכלוסיות דרום סיני אף נמצא קשקש בצינור הכותרת בחלק מהפרטים באוכלוסיה. לעומת זאת באוכלוסיית מלכיה לא נמצא קשקש בצינור הכותרת. נראה כי דווקא בסימנים המבדילים שצויינו - גודל החפה יחסית לגביע, צבע החפה וקשקש צינור הכותרת, יש שונות גדולה במרווה ארץ-ישראלית ובמרווה מרושתת בישראל.

  • מספר האתרים שבהם הצמח גדל כצמח בר היה קטן מאד מאז ומתמיד ומחלקם הוא נכחד.
  • מספר הפרטים באוכלוסיות שנותרו קטן והם סובלים מנזקי רעייה.
  • אינו מצוי בתחומי שמורת טבע, אך יש אוכלוסייה קטנה בשולי נחל משגב.
  • בעל תפוצה עולמית רחבה ומתפשט בבר בעקבות התירבות, אינו בסכנת הכחדה עולמית. כמו בישראל גם בקפריסין הוא נמצא ב-2 אתרים בלבד ומעמדו בספר האדום של היא הוא "בסכנה חמורה" (CR).

צמח תבלין ובעל שימושים רפואיים. צמח בעל שמנים אתריים חשובים בתעשיית שמן אומגה 3 ויטמין E ועוד. שמנו הארומטי מקובל כתוספת בסבוני יוקרה. משמש גם כעשב בישול ארומטי בשם "קלרי". מאז 1980 מגדלים אותה בישראל בתרבות כצמח תבלין ואף כצמח נוי, בעל פריחה מרשימה.

כינון אתרי שימור נקודתיים באתרי הגידול והגנתם מרעייה. הזרעים נובטים בתנאי משתלה וקל לגדלם לצמחים בוגרים בשטח (ולא במיכלים), מומלץ ליצור אוספי גיבוי לפרטים המועטים המוכרים כיום בטבע.

עשב רב-שנתי של בתי גידול סלעיים שטופי שמש שנותר ב-2 אתרים בגליל העליון, המהווים גבול תפוצה דרומי במזרח התיכון. רחב תפוצה בעולם ואינו בסכנת הכחדה עולמית.