הַרְדּוּפְנִין מְנוּצֶּה

Scorzonera subintegra (Boiss.) Theibaut (1948)

ברשימת המינים בסכנת הכחדה. מבוסס על הספר האדום של צמחים בסכנת הכחדה בישראל מאת אבי שמידע, גדי פולק ואורי פרגמן-ספיר.


שם נרדף
S. jaquiniana
שם אנגלי
Pinnate Viper's-grass
שם ערבי
ד'באח
משפחה
סיווג מין
ברשימת המינים בסכנת הכחדה
כרקוצי (טרגקנטי), סְפָר גבוה
מזרח-ים-תיכוני ומערב-אירנו-טורני
אתר מרכזי לשימור
הר כנען, נבי סמויל
1 2 3 4 5 6
0 1 2 3 4
0 1 2 3 4
0 1 2 3 4
המס' האדום
1
10
 
נכחד
ערך IUCN
LC NT VU EN CR EW EX
מספר גלילות בישראל
0 (2)
אין מידע
% אתרים בשמורות
No Data

צמח עשבוני רב-שנתי קצר-חיים, נמוך, קרח ולא מלבין, גובהו 10-20 ס"מ. בבסיס הגבעול ניכרים שרידי הפטוטרות של עלי השנה הקודמת. עלי השושנת צבורים כגוש ירוק שגובהו כ-10 ס"מ. לעלים שסביב בסיס הגבעול המעוצה אונות צדדיות ארוכות וצרות מאוד, מרוחקות זו מזו, חלקן מאונות מעט וחלקן תמימות. לעיתים מופיעים גם עלים תמימים כמעט, שלאורכם אונות זעירות. קרקפות הפריחה בולטות מעל גוש העלים. גודל הקרקפות מ-1 ס"מ בפריחה, עד 3 ס"מ בפרי. חפי המעטפת צמירים מעט. הפרחים צהובים וארוכים מחפי המעטפת. הזרעים קרחים, אורכם 12 מ"מ, נפוחים, חלולים בבסיסם, עם עשרה קרינים. ראשם דמוי עמוד, הנושא ציצית צהבהבה. אורך הציצית כאורך הזרעון או יותר. פורח באפריל–מאי.

גדל בעבר בארץ בשתי גלילות: בהרי יהודה ובגליל העליון. בגליל העליון הוא נאסף פעם אחת, ב-1926 בהר כנען. בהרי יהודה הוא נאסף בשלושה אתרים, כולם באזור ירושלים: בענתות ב-1974, בעמק המצלבה ב-1979 ובואדי חלץ ליד הר גילה בשנת 1985. המין גדל גם באדום. המין שכיח למדי בחרמון במדרונות החגורה ההררית, מופיע שם בפרטים בודדים מפוזרים בתחום רחב. הוא גדל גם בחגורה הכרקוצית, שם הוא נדיר. לחץ לצפיה במפת התצפיות הדינאמית של מין זה

שדות בור, מדרונות אבניים, צידי דרך ומקומות מופרעים. בחרמון הוא גדל במדרונות אבניים ובאתרים שהופרעו באופן טבעי (תלוליות חולד וכד'). בתחום התפוצה העולמי בית-הגידול הוא בתות עשבוניות, כיסי קרקע, גבעות אבניות וצידי דרך באזורים הררים.

מזרח-ים-תיכונית ומערב-אירנו-טורנית, עם חדירה לדרום האזור האירו-סיבירי. המין תואר למדע מהחרמון על ידי בואסייה. הוא נפוץ באזורים הרריים בטורקיה, קפריסין, סוריה ולבנון, ישראל וירדן.

על הסוג – ראה הרדופנין מפותל. הרדופנין מנוצה ניכר בעליו הגזורים לאונות צדדיות ארוכות, לעומת עלים תמימים שיש לכל יתר מיני ההרדופנין הגדלים בישראל. בפרחיו דומה המין לשני מיני ההרדופנין צהובי הפרח המצויים בישראל – הרדופנין יהודה והרדופנין סורי, ובמיוחד להרדופנין רך הנפוץ בחרמון ולהרדופנין אדומי הגדל באדום ובהרי דרום סיני. יש בעיה בשיוך הטקסון שבישראל למינים המצויינים באזור הקרוב. לפי התיאור של הפרטים מישראל בפלורה פלשתינה, הם מתאפיינים בזרעון שאורכו 12 מ"מ ובציצית זרעון צהבהבה. התיאורים של המין בקפריסין ובטורקיה מציינים זרעון באורך 6-8 (10) ס"מ וציצית מלבינה או מעט חומה. כמו כן יש ספק אם הטקסון המוכר באזורים ההררי והכרקוצי בחרמון (זוהה כ-S. jaquiniana), זהה עם הטקסון הגדל בישראל ובעבר הירדן המזרחי. הבנת הבעיה וליבונה מצריכים לימוד מפורט של האוכלוסיות בשדה בישראל ובחרמון. ייתכן שהטקסון שבישראל (ובחרמון) שונה מהטקסונים שבארצות אחרות. עובדה זו מגדילה את חשיבות ההגנה על הפרטים המעטים שנותרו אולי בישראל (ולא אותרו בשנים האחרונות).

  • הרדופנין מנוצה שרוי בסכנת הכחדה (ואולי נכחד) משום שהוא נרשם בישראל באתרים בודדים, כולם לא מוכרים כיום בשדה. מספר הפרטים המוערך כנותר בשדה קטן מאוד, דבר המהווה גורם המסכן את המשך קיום המין בישראל.
  • האוכלוסיות שהיו בגליל העליון וביהודה נמצאות בגבול הדרומי של תפוצת המין ומקוטעות מתחום התפוצה העיקרי שהוא גדל בו מצפון לישראל – אזורים הרריים גבוהים.
  • המין לא נמצא עד כה בגולן.
  • סקר הצמחים הנדירים בשנים 2002–2000 לא הצליח למצוא הרדופנין מנוצה באזור הר כנען ולא באזור ירושלים, ולכן הוכנס המין בישראל (למעט בחרמון) לקטגורית "צמח נכחד".

עריכת סקר שדה לאיתור המין במזרח הגליל העליון ובהרים הגבוהים בשומרון וביהודה. אם יימצא, מומלץ לאתר עבורו שמורת טבע בהר כנען ובמקום שיתגלה בו בהרי ירושלים, ושם לנטרו פעמיים בשנה.

עשבוני דו-שנתי ולעיתים רב-שנתי נדיר מאוד, שייתכן שנכחד כליל מישראל. ההרדופנין המנוצה שייך לקבוצה של צמחי הרים הגדלים בהרי המזרח התיכון, שכיחים בחרמון ונדירים מאוד ביתר חלקי הארץ, בפסגות הרי הגליל ושאר שדרת ההר. ייתכן כי האוכלוסיות מדרום לחרמון הנן אוכלוסיות שרידיות שנותרו במקומות מפלט מצמחייה הררית-חרמונית שפלשה לכאן בתקופה קרה יותר בעבר. עם התחממות האקלים בהולוקן היא נסוגה לפסגות ההרים, חלקה נכחד, חלקה שרד וחלקה התמיין לטקסונים אנדמיים. הרדופנין מנוצה שייך למינים ששרדו, אך פעילות האדם בעשרות השנים האחרונות הביאה חלק מהם לסף הכחדה.