גַּרְגְּרָנִית חַד-פִּרְחִית

Trigonella monantha C. A. Mey. (1831)

ברשימת המינים בסכנת הכחדה. מבוסס על הספר האדום של צמחים בסכנת הכחדה בישראל מאת אבי שמידע, גדי פולק ואורי פרגמן-ספיר.


שם נרדף
גַּרְגְּרָנִית-נוֹאֶה
שם נרדף
T. noeana, Medicago monantha (C.A.Mey) Trautv.
שם אנגלי
One-flowered Fenugreek
שם ערבי
חנדגוג
משפחה
סיווג מין
ברשימת המינים בסכנת הכחדה
סְפָר גבוה
אירנו-טורני
אתר מרכזי לשימור
בורות לוץ
1 2 3 4 5 6
0 1 2 3 4
0 1 2 3 4
0 1 2 3 4
המס' האדום
1
10
3.2
 
פגיע
ערך IUCN
LC NT VU EN CR EW EX
מספר גלילות בישראל
2 (2)
נמוכה
% אתרים בשמורות
33.3

צמח חד-שנתי נמוך, גובהו 7-20 ס"מ, עם שערות צמודות לגבעול ולשטח העלה. הגבעול מתפצל מבסיסו, זקוף או שרוע-אלכסוני (בארץ תמיד זקוף). העלים דומים לעלי אספסת, מחולקים לשלושה עלעלים משוננים בראשם. עלי הלוואי המלווים את העלים מחודדים, והתחתונים משוננים בבסיסם. הפרחים והפירות יושבים, כלומר עוקץ הפרח אפסי או קצר ביותר. בכל תפרחת 1-2 (3) פרחים בלבד, גודל הפרח 6-8 מ"מ וצבעו צהוב חיוור. הפרי תרמיל צר שעיר וקשתי, אורכו 4-7 ס"מ, רוחבו 1-2 מ"מ, והוא מכיל זרעים רבים. פורח בסוף מרס ובתחילת אפריל בהר הנגב ובאפריל–מאי בחרמון. מין קל להגדרה ושונה מאוד משאר מיני הגרגרנית בארצנו: ניכר בפרחים ופירות ללא עוקץ או בעלי עוקץ קצר מאוד ומעובה; הפרחים בודדים או בזוגות, והפרי ארוך, דק ומקושת במקצת.

גָּדֵל בישראל רק בשתי גלילות, ובשתיהן הוא נדיר מאוד. בהר הנגב הוא גדל באזור בורות לוץ; והתגלה לאחרונה גם בדרום הרי יהודה ברכס מעון ובאירסטובלה (עוז גולן, 2006). לעומת זאת, המין שכיח בחגורה ההררית של החרמון ברום (1,800) 1,970-(1,100) 1,300 מטר. הוא שכיח יותר בירדן, שם הוא נתון מעמון, מואב ואדום. באדום הוא צמח שכיח בחגורה הסוב-טרגקנטית (תת-כרקוצית) בהרי א-שרא ברום 1,300-1,700 מטר, שם הוא מלווה חברת קדד אדום-פרחים ולענת המדבר. לחץ לצפיה במפת התצפיות הדינאמית של מין זה

מדרונות בערבות שטופות שמש וביער סְפָר הררי בקרקע רדודה המתייבשת במהירות באביב. בבתי גידול של הרים גבוהים או רמות יבשתיות המכוסים לרוב שלג בחורף לפחות במשך מספר ימים עד שבועות.

גדל ברוב ארצות המזרח התיכון, למעט חצי-האי ערב: טורקיה, לבנון, ישראל, ירדן, סוריה, צפון עירק, אירן, טרנס קווקז. התת-מין נואה ממשיך בתפוצתו מזרחה לאפגניסטן וטורקמניסטן.

הסוג גרגרנית מונה 130 מינים על פי פלורה פלשתינה (1972) ו-50 מינים בלבד על פי סיכומים חדשים (Mabberley, 1997). הבדל זה משקף גם את התקדמות המחקר וגם את שינוי הגבול הסיסטמטי בין הסוג אספסת לסוג גרגרנית: מינים רבים של גרגרנית הועברו והוכללו בסוג אספסת. מרכזו של הסוג באזור הים-תיכוני, ובטורקיה גדל מספר המינים הרב ביותר - 47 מינים. מינים רבים גדלים במזרח התיכון וחודרים למרכז אסיה. רוב המינים חד-שנתיים. הסוג גרגרנית קרוב מאוד לסוג אספסת וחוקרים שונים מעבירים מינים של גרגרנית לסוג אספסת וכן בכיוון ההפוך. לאחרונה הועברה כל קבוצת המינים של גרגרנית חד-פרחית (Sec. Bucerates) לסוג אספסת, אך אנו לא הלכנו בעקבות החוקר (ראה שם נרדף בתעודת הזהות לעיל). במיני הסוג אספסת קיים "מנגנון התפוצצות" בפרחים כאשר הדבורה מבקרת בפרח, מנגנון החסר בפרח הגרגרנית. כמו כן הפרי באספסת לרוב מפותל כחילזון בעוד שבגרגרנית הוא תרמיל מוארך. במין גרגרנית חד-פרחית מבדילים בין שני תת-מינים בעיקר על פי צורת הפרי: לתת-מין נואה פרי דמוי קשת, קצהו איננו מאונקל והפרי בודד; בתת-מין חד-פרחי הפרי מאונקל בקצהו והפירות (ובהתאם גם הפרחים) מופיעים בזוגות. תת-מינים אלה נחשבו בעבר במעמד של מינים עצמאיים (ראו למשל מגדיר פינברון ודנין 1991), כאשר בחרמון, בעמון ובמואב גדל תת-מין חד-פרחי, ותת-מין נואה גדל גם בהר הנגב. ברמות ירדן גדלים שני התת-מינים בכפיפה אחת. שני המינים אוחדו למין אחד כי בטורקיה נמצאו צורות-ביניים שלהם.

  • בישראל גדלה רק בשני אתרים ובהם מספר פרטים זעום.
  • אתר אחד כלול אמנם בתחום שמורת הר הנגב, אך מתנהלת במקום פעילות רבה של צה"ל ורעייה חזקה של ערודי בר. האתר ברכס מעון התגלה רק בשנת 2004 וקרוב לוודאי שיש באזור אתרים נוספים.

מומלץ לערוך מחקר סיסטמטי ולבדוק את היחסים בין התת-מין נואה והתת-מין חד-פרחי באזור הלבנט. אולי באזורנו מתקיים "פיצול טרמינלי" (terminal splitting-Wulff 1950, Stebbins 1974) ואלה מינים עצמאיים וטובים. יש לכך חשיבות לגבי מעמדה של אוכלוסיית הר הנגב. מומלץ לערוך סקרי שדה ולאתר את אוכלוסיות הגרגרנית החד-פרחית בהר הנגב וברכס מעון, לתחום לשתיים מהן חלקת מעקב ולערוך בחלקות אלה מעקב דמוגרפי.

צמח חד-שנתי נמוך ונדיר ביותר בארץ, אך שכיח למדי בחרמון וברמות ירדן. מהווה אחת הדוגמאות החשובות לצמחים אירנו-טורניים של ערבות גבוהות, אשר שכיחים באזורי הסהר הפורה הסמוכים לישראל ובארץ הם נדירים ביותר ואולי זו שעתם האחרונה. האזור של הר הנגב הגבוה מאכלס מספר רב של מינים כאלה.