זוּגָן לָבָן

Zygophyllum album L.f. (1762)

ברשימת המינים בסכנת הכחדה. מבוסס על הספר האדום של צמחים בסכנת הכחדה בישראל מאת אבי שמידע, גדי פולק ואורי פרגמן-ספיר.


שם אנגלי
White Bean-Caper
שם ערבי
ג'לום
משפחה
סיווג מין
ברשימת המינים בסכנת הכחדה
סהרו-ערבי (ים-תיכוני)
אתר מרכזי לשימור
חוף פלמחים, מלֵחת עברונה
1 2 3 4 5 6
0 1 2 3 4
0 1 2 3 4
0 1 2 3 4
המס' האדום
1
10
3.7
 
פגיע
ערך IUCN
LC NT VU EN CR EW EX
מספר גלילות בישראל
3 (3)
בינונית
% אתרים בשמורות
55.6

בן שיח של מלֵחה, ירוק-עד ולעתים נשיר למחצה, המגיע לגובה של מטר אחד. הגבעולים מסועפים, מעוצים ונשברים בנקל. צבעה הבהיר של הסות משווה לגבעולים גוון לבן. העלים בשרניים מאוד, מורכבים מפטוטרת גלילית ושני עלעלים שעירים ואפרפרים דמויי גליל או חביונה. לקראת הסתיו מקבלים העלעלים גוון צהוב עד כתום, ולאחר מכן הם נושרים. העלים צוברים במהלך חיי הצמח כמות גדלה של מלחים, וריכוז הנתרן והכלוריד בהם מגיע עד כדי כפליים מריכוזם לפני נשירתם. נשירת העלעלים והפטוטרת מרחיקה מגוף הצמח כמות גדולה של מלח. הפרחים בודדים, כותרתם לבנה, והם יושבים בחיקי עלים. ההלקט בשרני, דמוי סביבון מוארך עם חמש מקצועות. הפריחה באפריל–יולי.

הצמח גדל בעיקר בשלוש גלילות – בחוף השרון, בחוף פלשת ובערבה. כמו כן נמצא בחופים חוליים של רצועת עזה. בערבה נמצאת האוכלוסייה הגדולה ביותר במלֵחת עברונה. במלֵחות יטבתה וספיר גדלות אוכלוסיות זעירות. פרטים בודדים נמצאו בפלשת (חופי ארז, זיקים, ניצנים, פלמחים) ובחוף השרון (תל ברוך, הרצליה וקיסריה). האוכלוסיה שגדלה בשפך הירקון נכחדה. כנראה שחדירתו לאתרי החוף הצפוניים בשרון חדשה יחסית. יש ספק אם האוכלוסיות שמתל אביב צפונה עדיין שורדות. מאשדוד ועד לגבול עזה הוא מצוי, ובחופי רצועת עזה הוא נפוץ ושולט ברצועת הפלאז'ה. במלֵחות ובחולות בסיני הוא צמח נפוץ מאוד, המופיע באוכלוסיות ענק. זוגן לבן נאסף לעשבייה פעם בודדת בשנת 1935 (על-ידי ג. מושיוב) באזור ים המלח, פעמיים בהרי אילת ופעם בודדת בנגב הצפון-מזרחי בעין צפייה בשנת 1966. אפשר לראות מציאוֹת אלה כאפיזודות. לחץ לצפיה במפת התצפיות הדינאמית של מין זה

שטחי חול מעל תשתית מלוחה במלֵחות חוף ומדבר. במישור החוף הוא גדל ברצועת החול הקרובה ביותר לקו המים (הפלאז'ה).

נפוץ בחופי הים התיכון הדרומיים ובמדבריות ובחופים של האזור הסהרו-ערבי: חופי מרוקו, האיים הקנריים, כף ורדה, חופי אלג'יריה, תוניס, לוב, מצריים, קפריסין ודרום טורקיה. נעדר מסוריה ולבנון. גדל גם באזור הסהרי והסודני באתיופיה, צ'אד, סוקוטרה וחצי האי ערב.

הסוג זוגן מונה 80 מינים הגדלים באזורי מדבר באגן הים התיכון, במרכז אסיה, בדרום אפריקה ובאוסטרליה. רוב המינים מאופיינים בעלה המורכב מפטוטרת בשרנית הנושאת זוג עלעלים (מכאן שם הסוג), בשרניים אף הם. בארץ גדלים 5 מינים, שהנפוץ ביניהם הוא זוגן השיח, השולט בשטחי מדבר נרחבים בנגב ובסיני. לזוגן השיח פרי בצורת מפרדת הבנויה מ-5 פרודות מכונפות. לעומת זאת לזוגן הלבן הלקט בשרני, בדומה לפרי של זוגן אדום הגדל בואדיות הנגב הדרומי. מין נוסף הגדל בבקעת ים המלח ובערבה הוא זוגן פשוט. זהו עשב חד שנתי שרוע, שעליו פשוטים. זוגן לבן מתייחד לעומת יתר מיני הזוגן בישראל בגוון המאפיר של העלים ובזיקתו ההדוקה לבית-גידול של שכבות קרקע לחות ומלֵחות המכוסות בחול.

  • ברוב האתרים בישראל גדל זוגן לבן בפרטים בודדים. האוכלוסייה הגדולה ביותר נמצאת במלֵחת עברונה ומונה כ-200 פרטים בשטח של 2 דונם. מידת הקיטוע בין האתרים גדולה מאוד, והם מרוחקים קילומטרים אחדים עד עשרות קילומטרים זה מזה. בית-הגידול של חולות מלוחים אינו נפוץ בתחומי הארץ, ועובדה זו מכתיבה את נדירוּתו של הזוגן הלבן. בערבה הסכנה היא חיסול של שמורת עברונה אם ייבנה שם נמל תעופה.
  • במישור החוף שרדו 7 אתרים בלבד. ככל שעולים מחוף סיני צפונה בחוף הים מתמעטות אוכלוסיות הזוגן הלבן.
  • פיתוח חופי רחצה ונופש ברצועת החול הגובלת בקו המיםבמישור החוף מסכן את הפרטים הגדלים שם.
  • איננו מצוי בסיכון עולמי, שכן הוא נפוץ מאוד בסיני ובמצריים.
  • אין בישראל כיום שמורת חוף הכוללת את הזוגן הלבן. במדבר הוא שמור בשמורת דקל הדום בעברונה, אך זו עדיין שמורה לא מוכרזת.

ניטור האוכלוסייה בעין עברונה ושמירה על התמדתה.

זוגן לבן הוא בן שיח בשרני נדיר בישראל, הגדל בבית-גידול נדיר יחסית וייחודי של חולות מלוחים בעמק הערבה וברצועת החול של חוף הים. הוא מסווג כמין אדום עקב המספר הקטן של האתרים, שרובם נמצאים באתרים רגישים לפיתוח. כמו כן הוא מין פריפריאלי, הנמצא בישראל בשולים הצפוניים של תפוצתו העולמית, במיוחד הפרטים הגדלים בחופי הים התיכון, שם נמצא בית-הגידול בסיכוני פגיעה מתמידים.

ויזל, י.,ליטב, מ. ואגמי, מ. 1975. צמחי חוף הים בישראל. הוצאת המדור לאקולוגיה, המחלקה לבוטניקה, אוניברסיטת תל אביב. ויזל, י. ואגמי, מ. 1979. צמחי מלֵחה בישראל. הוצאת המדור לאקולוגיה.