אֲזוֹבִית הָרָמוֹן

Origanum ramonense Danin (1967)

ברשימת המינים בסכנת הכחדה.


שם אנגלי
Ramon Marjoram
שם ערבי
זועייתרי
משפחה
סיווג מין
ברשימת המינים בסכנת הכחדה
אנדמי (סהרו-ערבי)
אתר מרכזי לשימור
בורות לוץ בשמורת הר-הנגב
1 2 3 4 5 6
0 1 2 3 4
0 1 2 3 4
0 1 2 3 4
המס' האדום
1
10
4.1
 
סכנת הכחדה
ערך IUCN
LC NT VU EN CR EW EX
מספר גלילות בישראל
1 (None)
גבוהה
% אתרים בשמורות
76.9

בן-שיח צפוף שגובהו 15-30 ס"מ וקוטרו 20-40 ס"מ, מדיף ריח חריף ונעים מיוחד במינו. הגבעולים מסועפים. העלים נגדיים, דמויי ביצה, גונם משתנה מירוק עז לירוק בהיר. עלי החורף גדולים יחסית ורחבים (4-7 מ"מ) ועלי הקיץ כהים וקטנטנים. העלים, הגבעולים וגביעי הפרחים מכוסים בשערות פשוטות מפושקות צפופות. הפרח לבן או לבן-צהבהב (כפתורי הפרחים סגולים), צינורו ארוך (6-8 מ"מ) ואוגן הכותרת דמוי משפך עם ארבע אונות כמעט שוות. האבקנים בולטים מאוד מהכותרת. שיא הפריחה חל באביב, אולם פריחה דלילה נמשכת לאורך כל הקיץ, ואף מתחזקת בסתיו, בהתאם ללחות הקרקע בכיס הסלע שהפרט נתון בו.

גדלה אך ורק בהר-הנגב ברום שמעל 880 מטר, בין הר-אריכא במערב הר-הנגב, מצפה רמון ועד הר-לוץ במזרח הר-רמון. לחץ לצפיה במפת התצפיות הדינאמית של מין זה

כיסי סלע בסלעי גיר וצור, לרוב בתוך משטחי סלע ומצוקי מדרגות. כמו כן באפיקי ואדיות סלעיים באזור הר הנגב מעל רום 880 מ'.

אזובית הרמון הוא מין ויקרי קרוב לאזובית המדבר. הם גדלים באותו בית-גידול, אך מעל רום של 900 מטר מחליפה אזובית הרמון את אזובית המדבר (ארבל ודנין 1998). על פי דנין נבדלים שני המינים בשלושה סימנים עיקריים: 1) איברי הצמח הירוקים שעירים הרבה יותר באזובית הרמון (באזובית המדבר האברים קרחים כמעט לחלוטין). 2) צבע הפרח לילך חיוור וכפתור הפרח ארגמן. 3) הכותרת קצרה יותר, אורכה 8-9 מ"מ לעומת 11-13 באזובית המדבר. אזובית המדבר ידועה בהר חברון ובקרב בדואי הנגב כצמח תבלין משובח לתה, ומשמשת בתערובת עם שמן זית כתרופה לריפוי שיעול, בעיות נשימה, כאבי בטן וכאבי מפרקים. לאחרונה מוכנסים מיני אזובית לתעשיית צמחי התבלין בישראל כגידול מסחרי. מינים רבים של אזובית (”אוריגנום" בלעז) הם צמחי תבלין מפורסמים, מתוכם נפוצה אזובית פשוטה כצמח תבלין בגינות ובמרכולים. אזובית הרמון אנדמית להר הנגב, והמין הויקרי שלו גדל על פי דנין (1998) באי כרתים. הוא שייך לקבוצה של מיני אזובית אנדמיים להרים במדבריות הלבנט (סיני, נגב, אדום), אשר נותקו בעבר מהאוכלוסיות המרכזיות של הסוג אזובית הגדלים כיום באגן הים התיכון. הם חדרו כנראה בתקופת הקרח למדבר והתמיינו למינים חדשים עם תהליך ההתייבשות בהולוקן. דנין, אשר חקר קבוצה זו, תאר (פרט לאזובית המדבר שהייתה ידועה מצפון הנגב) חמישה מינים: אזובית סיני – אנדמית לגבל הלל בצפון סיני, אזובית רמון – מהר הנגב, ושלושה מינים – אזובית פטרה, אזובית פונון ואזובית ירדנית – מאדום בירדן (ייתכן שאפשר לאחדם לטקסון אחד). בעוד שאזובית המדבר, אזובית רמון ואזובית סיני הם מינים ויקריים קרובים, הרי אזובית פטרה קרובה למין אזובית בכרתים ולא לקבוצת אזובית רמון.

  • רוב האוכלוסיות כלולות בשמורת הר-הנגב. אימוני צה"ל ופריצת דרכים לא מבוקרת מסכנים את קיומן של אחדות מהאוכלוסיות. הצמח טוב מאוד כצמח תבלין וצמח תה, אולם לפי שעה אין איסוף אינטנסיבי שלו המְסַכֵּן את האוכלוסיות.
  • דגם התפוצה נקודתי ברמה מקומית בשל בית-גידולו הסלעי. כיסי סלע מתאימים מפוזרים במרחב הר הנגב בכתמיות מקובצת, עם קיטוע של עשרות עד מאות מטר ביניהם – אלה מכתיבים את כתמיות התפוצה של האזובית.
  • אין שינוי בגודל האוכלוסיות.
  • מוגן בשמורת הר-הנגב.

יש לעקוב ולהתריע אם תתחיל קטיפה אינטנסיבית של ענפי אזובית לשם איסוף כעשב תבלין ולתה.

שיח נמוך של הר הנגב עם שערות בלוטיות המדיפות ריח חריף. היותו מין אדום נובעת מנדירוּתו היחסית, מהיותו אנדמי להר הנגב ומהיותו צמח תבלין פוטנציאלי שעלול להיות יעד לקטיף. זהו אחד המינים המיוחדים לאקוסיסטמה המדברית ההררית, הצופנים בתוכם את סודות ההיסטוריה האקלימית של אזורנו בסוף הפלייסטוקן ובהולוקן.

ארבל, א. ודנין, 1998. אטלס כרטא – החי והצומח של ארץ-ישראל. הוצאת כרטא, ירושלים. Danin,A. 1967, A new Origanum from Israel, Origanum ramonense sp.n. Israel J. of Botany, 16,101-103.