חרדון סיני
Agama sinaita
חרדון בעל גוון גוף חום בהיר. הזנב ארוך משמעותית מאורכם של הראש והגוף ביחד. סימן ההיכר המבדיל מין זה משאר מיני החרדונים בישראל הוא האצבע האמצעית הארוכה משאר האצבעות. בעונת החיזור משנים שני הזוויגים את צבעיהם. הראש והצוואר, ולעתים אף חגורת הכתפיים של הזכרים, הופכים כחולים כהים, וצבע זה יכול להשתנות במהירות רבה לפי מצבו של החרדון. על גב הנקבה, בין כל זוג רגליים ובבסיס הזנב, מופיעים כתמים חלודים כהים בולטים. צוואר הנקבה הופך צהוב המעוטר בניקוד כהה. לאחר ההזדווגות הופך גוון ראשה של הנקבה לכחלחל. לאחרונה הוגדרה אוכלוסיית חרדוני סיני מאזור אילת כמין נפרד בשם חרדון עקבה (sisnebaqa .P).
עד 259 מ”מ ( 104 מ”מ לא כולל הזנב ).
בקעת ים המלח, מדבר יהודה, ערבה, מרכז ודרום הנגב והרי אילת.
חרדון המאפיין בתי גידול סלעיים ומצוקיים בסביבה מדברית קיצונית. מין זה הוא פעיל יום מובהק, חובב חום אשר נצפה משתזף גם בשעות הצהריים החמות. התזונה כוללת בעיקר פרוקי רגליים אך מגוונת גם בצמחים. במהלך החודשים מאי ויוני חופרת הנקבה גומחה במקום מוצל ומטילה בה 4-9 ביצים.
איחוד האמירויות הערביות, אריתריאה, אתיופיה, חצי האי ערב, ירדן, ישראל, לוב, מצרים, סודאן, סוריה, עומאן וערב הסעודית.
נכתב על ידי
| נדירות | |
|---|---|
| פגיעות | |
| אטרקטיביות | |
| אנדמיות | |
| המס' האדום | |
| פריפריאליות | |
| ערך IUCN | |
| הגדרת סיכון לפי הספר האדום |
