"שמירת טבע" אינה עוד נטע זר בשפה העברית ובעולם המושגים
של מדינת ישראל במאה ה-21. זוהי מציאות מוכרת ומטבע לשונית שגורה, לעתים אף שחוקה,
ומהווה חלק מה - "bon
ton" הישראלי. לא כך היה מאז ומתמיד. בשנת 1953, עד כמה שזה ישמע
מוזר, השפה העברית טרם הכירה את המושג "שמוּרת טבע" והציונית לא הכירה
בלגיטימיות שלו.
שמירת
הטבע זכתה מאז להכרה, "התבגרה", ותמורות ושינויים לא מעטים חלו במהותה
ובדגשיה – בארץ כמו גם ברחבי העולם.
הצעדים
הראשונים לשמירת הטבע והנוף בארץ ישראל ננקטו על ידי ממשלת המנדט הבריטי. לאחר 400
שנות הזנחה של השלטון העות'מני, ומשק גזל של אוצרות הטבע בארץ, נחקק בשנת 1924 חוק
הצייד. שנתיים אחר כך פורסמה "פקודת היערות". זו אפשרה הכרזה על
"אזורים מיוחדים ליער" וסיווגה "אזורים סגורים", בהם נאסרו
פעולות כריתה או רעייה. לפי הוראותיה של הפקודה נאסר גם לקצץ, לכרות, לשרוף או
להשחית בכל דרך אחרת "עצים מוגנים" שמחוץ לשטחי היער. הפקודה התייחסה
לעצים בלבד. הסירה הקוצנית, שנפגעה קשות על ידי עושי הסיד הייתה החריג היחיד. היא
הוגדרה בפקודה כ"עץ" וכך ניתן היה למנוע את כריתתה וזאת על מנת למנוע את
חשיפת פני השטח ולצמצם את נזקי סחף הקרקע.
אלכסנדר
אייג, הנחשב לאבי הבוטנאים בארץ ישראל, לא הסתפק בהגנה שניתנה במסגרת פקודת
היערות. ב-1926, באותה שנה בה התפרסמה פקודת היערות, ומן הסתם כתגובה אליה, הוא
כתב: "… במצב של דינמיקה אינטנסיבית נמצא כיום עולם הצומח של ארץ ישראל.
אופני העיבוד החקלאיים המודרניים, הבאים עם העלייה העברית, מחוללים שינויים
יסודיים בהרכבו. פורמציות שלמות של צמחיית הארץ, כמו זו למשל של הביצות, הולכות
ונעלמות מתוכה…" ומסקנתו הייתה: "על המתעניינים בטבע הארץ וגורלה
להתארגן לאגודה לשם הגנת טבע הארץ…" לזעקתו זו לא היה המשך אלא רק לאחר
קום המדינה. בשנת 1949, קרא הזואולוג היינריך מנדלסון להקמת "וועדה לשמירת
הטבע". וועדה זו קמה ב- 1951. בין חבריה היו, בנוסף למנדלסון עצמו, גם
הבוטנאים מיכאל זהרי ונעמי פיינברון, מהאוניברסיטה העברית - מחבריהם של המגדיר הראשון
של צמחי ארץ ישראל; הבוטנאי יעקב גליל - אף הוא, כמנדלסון, מ"האבות
המייסדים" של אוניברסיטת ת"א; הזואולוגים אלכסנדר ברש וחיים מירום,
הסופרת דבורה אילון סירני ויעקב הופיין – ממנהלי בנק לאומי לישראל ומחברו של מגדיר
הזוחלים הראשון.
אחת
מפעולותיה הראשונות של הוועדה לשמירת הטבע הייתה ליזום החלטת ממשלה שתאסור כל ציד
ברחבי ישראל למשך שנה תמימה. אך מכלול פעילויותיה היה איטי והססני. את ראשיתה
המעשי של שמירת הטבע בארץ ניתן לראות בתחילתן של עבודות ייבוש ביצות החולה, אוצר
בלום של נוף וטבע. החזון הציוני הלך והתגשם. "השממה" נחשבה כאויב ואחת
דינה - להעלם. ושממה היא כל שטח שאינו בעיבוד חקלאי - מדבר, שדות בור, חולות
וטרשים, שלא לדבר על ביצות. אניטה שפירא כתבה בהקשר זה: "אחד האתוסים
המרכזיים של היישוב היה אתוס הבניין... הזכות על הארץ נקנית קודם כל בעבודה,
ובסופו של דבר תהיה הארץ שייכת למי ש"גאל" אותה מן השממה, למי שהפך אדמת
בור לארץ נושבת". המשורר נתן אלתרמן היטיב לבטא את רוח הדברים האלה:
"עורי שממה דינך נחתך אנו באים לכבוש אותך"! וכך שמה של התערוכה הגדולה,
אשר התקיימה ב- 1953 בבנייני האומה, ונועדה להמחיש את הישגיה של המדינה שאך זה
קמה, היה "כיבוש השממה". לא הפרחה אלא כיבוש! כיאה לאויב וצר שיש
להדבירו ולהכניעו. ולא רק שירו של אלתרמן עמד לנגד עיניהם של האחראים לתערוכה. שמה
היטיב לבטא את יחסו של הממסד. והנה קם קומץ אנשים שהעז לומר: עִצְרו! הותירו שריד
ל"ארץ הקדחת", קַצְרו את מידותיה של 'שלמת הבטון והמלט', שנחשבה אז לשיא
האופנה הציונית.
ב-
1953 פרסמה הוועדה לשמירה על הטבע "קול קורא" לשמור כ"אזורים
מוגנים" על שרידי היערות בכרמל, בגליל העליון ובאזור שבין קיבוץ שער העמקים
לנווה יער. הם תבעו גם "שיש לקבוע אזורים מוגנים במרחבי הנגב. יש להקצות למטרה
זו שטחים רחבי ידיים". וכאמור המושג "שמורת טבע" טרם נולד. הקול
הקורא מדבר על כן על "רזרבאטים" ומדגיש גם כי יש לדאוג "להקצאת
שטחים קטנים לרזרבאטים בחולות" וכן ל"שטחים קטנים מוגנים בגבעות הכורכר
באזור החוף" וכמובן בביצות החולה. בתמימותם הם האמינו כי די יהיה בתזכירים
מנוסחים היטב על מנת למנוע הרס נופים ופגיעה בחי ובצומח. עד מהרה התברר כי אין די
באלה, ולו גם הם חתומים בידי אנשי מדע מכובדים וידועי שם, על מנת להשפיע על מקבלי
ההחלטות. התברר כי דרושה פעילות ממשית. כך נוסדה עוד ב- 1953 החברה להגנת הטבע.
יוזמי הקמתה היו עזריה אלון ואמוץ זהבי. במסגרתה של החברה קם מערך ראשון של
פקחים/מדריכים. רובם היו אז סטודנטים בראשית דרכם; מהם שהפכו במרוצת השנים
לפרופסורים ידועי שם. הם עבדו בחברה במשרה חלקית בלבד, לרוב רק יום בשבוע.
מהר
התברר כי לא די גם באלה, מה גם שמצבה הכספי של החברה להגנת הטבע לא איפשר להרחיב
את מעגלי פעילותה בקצב המתבקש בתוקף הנסיבות. אמוץ, הרוח החיה בשמירת הטבע באותן
שנים, הצליח לשכנע את משרד החקלאות כי מן הראוי שמשרד ממשלתי ישא באחריות לשמירת
הטבע. כך קם בשנת 1959 "המדור לשמירה על הטבע" במשרד החקלאות, שהייתה לי
הזכות לעמוד בראשו.
אחד
מהיעדים הראשונים היה לאתר את השטחים הראויים לשימור ואשר יוכרזו בבוא היום
כ"שמורות טבע". האמנו אז כי די יהיה בהכרזת השמורות על מנת להבטיח את
עתיד קיומם של החי והצומח בארץ. עצם העובדה כי הרעיון זכה להכרה על ידי משרד
החקלאות מנהל מקרקעי ישראל וקרן קיימת לישראל היה הישג גדול ביותר, אף כי במסגרת
הדיונים הקשים שהתנהלו מול גורמים אלה הצעותינו לשמורות הטבע צומצמו בשעור ניכר
ונדחסו למיטות סדום.
בשנת
1963 הוגשה לכנסת הצעת חוק "גנים לאומיים ושמורות טבע". היה זה צעד גדול
וחשוב לקידום רעיון שמירת הטבע, אלא שברור היה לנו כי לא די ב"היכלי"
השמורות. חשבנו כי מן הראוי לשמור, בין היתר, על מרבדי פרחי הבר באשר הם – בשולי
כבישים, ביערות נטועים ובחורשים טבעיים, בשדות מרעה ובשולי שדות עיבוד. כבר
ב"קול הקורא" של "הוועדה להגנת הטבע" נכלל פרק שכותרתו
"ההגנה על פרחי הבר". קטיף פרחי בר היה בילוי משפחתי מקובל באותם ימים.
משפחות משפחות נהגו אז לצאת להר ולגיא ולשוב עם צרורות גדולים של פרחים בידיהם. לא
פלא כי משטחי הפריחה הלכו והתרחקו ממקומות היישוב. המטרה העיקרית בהוספת הפרק על
"ערכי טבע מוגנים" לחוק גנים לאומיים ושמורות טבע הייתה לאִפשר להכריז
על "פרחי הבר המוגנים" - למנוע את השמדתם בקטיף ולאסור על מכירתם. הוא
יועד, בראש ובראשונה, לשמור על הפרחים הגדולים, היפים כגון נרקיסים, רקפות, כלניות
ותורמוסים. אלה נקטפו אז צרורות צרורות ונמכרו לאורך כבישי הארץ וברחובות הערים.
האיריסים
הגדולים והיפים – כאיריס הארגמן ואיריס הגלבוע היוו יעד מועדף לקטיף של יודעי
ח"ן. המהדרים טרחו ותרו אחר יקינטונים, אדמוניות ומיני סחלב. הרבו אז גם
לעקור פקעות ובצלים של חבצלות החוף, חלמוניות ואיריסים לגינות הנוי.
החוק
העניק את המסגרת. צריך היה לקבוע על מי הוא יפרוש את חסותו. המטרה הראשונית הייתה
לשמור ולהגן רק על אותם צמחים שפרחיהם משכו את העין ואת היד... היה ברור על כן כי
רשימת הפרחים המוגנים צריכה להיות פשוטה ככל האפשר, על מנת להסיר ספקות ולמנוע
בלבול וטעויות. כך לדוגמה הוכרזו כל מיני האיריסים כמוגנים, לרבות האיריס המצוי
והאיריס הארצישראלי, שהיו ועודם "טרמפיסטים" שאינם זקוקים, ולא היו
זקוקים גם אז, להגנה. היה קל ופשוט, ובעיקר מבחינה הסברתית, להכריז על האיריס באשר
הוא כפרח מוגן מאשר להתחיל ולפרט מי מממיניו מוגן ומי לא. כך גם הוכרזו
"מוגנים" כ- 30 בני משפחת הסחלביים, לרבות הסחלב הפרפרני, השכיח והנפוץ
למדי, או דבורנית שחומה, שלה פרח קטן וצנוע, עד כי בקושי מבחינים בו ואין כלל מי
שחפץ לקטפו. זאת על מנת להבטיח את הגנתם של הסחלבים הנדירים והאטרקטיביים כגון
דבורנית הדבורה והשנק.
כדי
לפשט את רשימת "המוגנים" לא נכללו בה בשלב הראשון, ביודעין, מינים
נדירים, שהיה יסוד סביר להניח כי יד אדם רגיל ממילא לא תגיע אליהם, ושהסכנה האורבת
להם היא בפעולות העלולות לשנות את התשתית – ניקוז, הכשרת קרקע כבדה, כריית חול
וכורכר וכיוצא באלה. על מנת למנוע פעולות אלה ולשמור על הצמחים הנדירים האלה חשבנו
כי התשובה היא הכרזת שמורות הטבע.
אך היה ברור כי לא די בחקיקה לכשעצמה. שאלת
המפתח הייתה כיצד להפיץ את תודעת השמירה על פרחי הבר ואיסור קטיפתם בקרב הציבור
הרחב? כיצד מחדירים נושא כה זר ובלתי מוכר לתודעה? כיצד משכנעים את הציבור כי
פרחים של אף אחד שייכים בעצם לכולם ולאף אחד אין את הזכות לקטפם? ואפילו "עמך
ישראל" ישתכנע כי יש פרחים שאסור לקטפם, איך ידע להבחין בין פרח מוגן
ל"סתם פרח"? ומי יפקח על אכיפת התקנות?
יצאנו
אז במערך מורכב ומשולב של הסברה: הרצאות, שיחות ברדיו (טלויזיה טרם הייתה), פינה
שבועית בכל אחד מהעיתונים היומיים שראו אז אור כגון "דבר"
"הצופה" "על המשמר" "הבוקר" "למרחב"
ואחרים, שחדלו כבר לפני שנים מלראות אור. גייסנו פקחים מתנדבים רבים, שיצאו
לתורנויות שמירה באתרים המיועדים לקטיף. ומעבר לכל אלה – הדפסנו פלקט צבעוני, הדור
ויפה, שהופץ בכל מוסדות החינוך בארץ כמו גם במשרדים ובמקומות ציבוריים אחרים, ובו
כל פרחי הבר המוגנים, תחת הסיסמה: "צא לנוף אך אל תקטוף". לא בכדי בחר
איגוד המפרסמים הישראלי, במשאל ליום השנה ה- 50 של המדינה, את המסע להגנת פרחי הבר
כמסע הפרסומת הטוב ביותר בתולדות המדינה.
הפרחים
הדורי המראה לא היו הצמחים היחידים שזכו להגנת החוק. על אלה נמנים גם כל מיני
השרכים. על אחדים מהם איימה סכנת הכחדה בשל איסוף על ידי חובביהם הנלהבים. גם 23
מיני עצים, ובהם עצים פורחים כגון השקדיה, כליל החורש והרותם, ושלא זכו להגנה
במסגרת "פקודת היערות", הוכרזו כערכי טבע מוגנים, על מנת למנוע את החבלה
הפראית בענפיהם.
לאחר
מלחמת 6 הימים נוספו לרשימת הצמחים המוגנים גם האזוב, הקורנית המקורקפת והמרווה
המשולשת. צמחים אלה היו בשימושו של האדם, לתבלין ולרפואה, מאז ומקדם, אלא שעתה
שגשג לפתע המסחר בהם. הם יוצאו במכוניות עמוסות לעייפה עד לכווית ולקטאר ונוצר חשש
לקיומם.
אולם,
ואין להכחיש זאת, הכרזת ערכי הטבע המוגנים, ובעיקר זו של פרחי הבר,לא נעשתה על סמך
שקלול של מכלול נתונים אלא על פי מידע חלקי בלבד. גם לאינטואיציה היה חלק בהחלטה.
הספר האדום של הצמחים בא לתקן עיוות זה. ובינתיים גם השתרשה התודעה של שמירת הטבע.
"ירוק" אינו עוד שם נרדף לפרי בוסר אלא תו היכר של מודעות סביבתית.
התשתית שנוצרה באמצעות "פרחי הבר המוגנים" מאפשרת כיום להוסיף עוד נדבך
לשמירת נופי הארץ על כל רכיביהם.
הספר
האדום מרכז, בפעם הראשונה, את כל הצמחים הנדירים ברחבי ארץ ישראל, בין שהם נושאים
פרחים הדורי מראה ובין שהם קטנים וצנועים, על פי קריטריונים אוביקטיביים ונקווה כי
הוא יתרום לשמירת הטבע כפי שפרחי הבר תרמו לכך לפני כ- 40 שנה.