מצב העופות

ניתוח המבוסס על נתוני הספר האדום לעופות המקננים בישראל 2017.

בתהליך עדכון הספר האדום לעופות המקננים בישראל נבחנו 213 מינים מקננים. מתוכם, 14 מינים מוערכים כנכחדים באזורנו ו- 65 מינים מוערכים כנמצאים בסכנת הכחדה (איור 1). המינים הנמצאים בסכנת הכחדה משתייכים לקבוצת המינים בסיכון (Threatened species) והם מחולקים ל- 3 קטגוריות הנבדלות ברמת ההסתברות להכחדה בעשורים הקרובים.

בתהליך עדכון הספר האדום לעופות המקננים בישראל נבחנו 213 מינים מקננים. לאחר תהליך ההערכה חולקו המינים הללו לקבוצות המינים הבאות:

נכחדים באזורנו (Regional Extinct): מינים שחדלו לקנן באזורנו, חלקם עדיין נצפים בארץ כחולפים, חורפים או מזדמנים.

מינים בסיכון (Threatened species): מינים שהוערכו כנמצאים בסכנת הכחדה (איור 1, רשימה מלאה בנספחים). מינים אלה מחולקים ל- 3 קטגוריות הנבדלות ברמת ההסתברות להכחדה בעשורים הקרובים (CR – בסכנת הכחדה חמורה, EN – בסכנת הכחדה, VU – עתידו בסכנה).

המינים האחרים, שלא עמדו בקריטריונים שנקבעו למינים בסיכון על ידי IUCN סווגו לאחת מן הקטגוריות הבאות:

לא בסיכון (Least Concern): מינים שלא נרשמו ירידות בגודל אוכלוסייתם ובתחום תפוצתם, או שהירידות שנרשמו אינן מתקרבות לערכי הסף שנקבעו. לדוגמה – הירידה במספר הפרטים באוכלוסייה אינה מגיעה ל- 30% ב- 10 שנים או 3 דורות (הארוך מבינהם), כפי שדורש קריטריון A.

קרוב לסיכון (Near Threatened): מינים שנרשמה ירידה משמעותית בגודל אוכלוסייתם או בתחום תפוצתם, אך ירידה זו אינה מגיעה לערכי הסף שהוגדרו על ידי הקריטריונים של IUCN (פירוט של מכלול התנאים שהוגדרו לקטגוריה זו מופיע בפרק המבואות).

מידע חסר (Data Deficient)

לא הוערך (Not Applicable): מינים שנצפו מקננים בישראל, אך הם מוגדרים מינים פולשים או מינים שהתאזרחו בישראל בשנים האחרונות או מינים שמקננים בארץ באופן מזדמן ולא רציף ולכן לא ניתן להעריך את התמורות בגודל אוכלוסיותיהם. 28 מינים נוספים הם מינים בסיכון עולמי שנצפים בארץ כחולפים, חורפים או מזדמנים. מינים אלה נכללו ברשימה כמינים בסיכון עולמי, אך לא קיבלו דרגת סיכון אזורית.

מתוך 14 מינים המוגדרים כנכחדים במהדורת 2017, 3 מינים הם נכחדים חדשים, כלומר כאלה שלא נצפו מקננים בארץ במהלך עשר השנים האחרונות ויותר (חרגולן זמירי, עפרוני פסגות וסייפן). מאידך, 4 מינים אחרים שהוגדרו במהדורה הקודמת כנכחדים, תועדו מקננים בארץ בשנים האחרונות ולכן הוצאו מרשימה זו (בז נודד, טבלן מצויץ, עיטם לבן-זנב וצחראש לבן).

חרגולן זמירי - דוגמה למין שנכחד לאחרונה

 

הירידה הדרמטית באוכלוסייתו התרחשה בתקופה קצרה מאוד, בין סוף שנות ה- 1980 לסוף שנות ה- 1990, במהלכה הפך ממקנן שכיח למדי בכל מקווי המים המוקפים בסבך קנה ואשל, למקנן נדיר מאוד ולא עקבי, ובעשור האחרון לא נרשמו כל עדויות וודאיות לקינון שלו בארץ. החרגולן מוכר בכל תחומי תפוצתו כמין המציג תנודתיות בין-שנתית חזקה של אוכלוסייתו, ובשנים האחרונות הוא מרחיב את תפוצתו בצפון אירופה, ככל הנראה בהשפעת ההתחממות הגלובלית. העובדה שישראל מהווה עבורו גבול תפוצה דרומי, ביחד עם הדלדול העקבי של איכות מקווי המים המקומיים, הביאו לכך שאוכלוסייתו אינה מתאוששת משנות שפל. החרגולן הזמירי מהווה אינדיקטור למצבם הירוד של בתי הגידול הלחים בישראל, ביחד עם מינים נוספים בקבוצת חובבי סבך הביצה, דוגמת זמירון וקנית אירופית, שמצויים כיום בסכנת הכחדה חמורה.

 

עיטם לבן-זנב - דוגמה למין ששב לקנן

עיטם לבן-זנב: כ- 50 גוזלים שוחררו לטבע במהלך כ- 25 שנים של ניסיונות השבה, עד שנרשמה הצלחה ראשונה. פרויקט ההשבה החל ב- 1990, עם הקמת גרעין רבייה בשבי לעיטמים. מדי שנה שוחררו לטבע מספר פרחונים ילידי שבי: בעמק החולה, בקעת בית-צידה ועמק בית-שאן. פרטים צעירים אלה התמודדו עם עולם שהשתנה מאוד מאז ננטש קן העיטמים במורדות הגלבוע ב- 1957. מרביתם מתו במהלך השנה הראשונה לחייהם כתוצאה מהתחשמלות, אכילת פתיונות מורעלים שפוזרו על ידי חקלאים, ירי או לכידה בידי ציידים בארצות השכנות. באופן זה "מדווחים" לנו העיטמים מהם הגורמים המקשים על חייהם של כלל העופות הדורסים המבלים בישראל. ב- 2015 פרח גוזל עיטמים ראשון מקן טבעי בעמק החולה, לאחר כ- 60 שנים של היעדרות, ובשנים שחלפו מאז פורח מקן זה פרט אחד מדי שנה.  

בהשוואה למהדורה הקודמת של הספר האדום (מירוז ואלון 2002), יש עלייה במספר המינים בסיכון מ- 38 ל- 65. 57 מינים מוערכים כיום בדרגת סיכון חמורה יותר, בעוד שיש הטבה במעמדם של 43 מינים אחרים (וכל היתר ללא שינוי או שאינם ניתנים להערכה, איורים 2 ו- 3).

מאידך, חלק מההבדלים בהערכת מצב המינים בין שתי המהדורות נובעים מההבדלים הניכרים ברמת המידע ובשיטות ההערכה, ולאו דווקא משינוי אמתי במצבם של מיני העופות בטבע הארץ. כאשר מנטרלים¹ את ההשפעות של גורמים מלאכותיים אלה, מתקבלת תמונה שונה מעט, לפיה הוחמר מצבם של 37 מינים והוטב מצבם של 21 מינים (כל היתר ללא שינוי או שהשינוי אינו ניתן להערכה, איור 4).

¹ _{נטרול השפעת ההבדלים ברמת המידע ובשיטות ההערכה בוצע באמצעות הרצת הערכות סיכון למינים תוך כדי שימוש במידע שהיה קיים בזמן עריכת המהדורה הקודמת, אבל עם הקריטריונים שהוגדרו במהדורה הנוכחית, וכן השוואת המידע הקיים על מצבם של המינים לפני שנת 2002, ומשנת 2002 ועד היום, והערכת מומחה האם ההבדלים במצבם אכן מצדיקים שינוי בדרגת הסיכון אם לאו.}

שמונה מינים קיבלו את דרגת הסיכון "מידע חסר", במקרים הבאים:

1. מדד הוודאות של המין נמוך מ- 0.7 (כלומר שפחות מ- 70% מהמשבצות בתחום התפוצה שלו מ- 1990 קיבלו חיווי לצפיפות הרבייה הנוכחית).
2. מינים שנתגלו כמקננים בישראל רק במהלך השנה או השנתיים האחרונות והמגמות באוכלוסיותיהם אינן ידועות (שעיר מסורטט ותחמס אירופי).
3. מין אחד (יונת הסלע) הוגדר כ- DD בהסתמך על כך ששיעור ההכלאה שלו עם יונת הבית, כמו גם השפעותיו של הזיהום הגנטי הזה על האוכלוסייה, אינם ידועים.

יצוין שהמספר הנמוך יחסית של מינים בקטגוריית DD אינו מייצג את פערי המידע האמתיים, בגלל שמספר מינים שכיחים (דוגמת דרור-בית, שחרור, ירקון, חוחית ועוד) הוגדרו כ"לא בסיכון" בהסתמך על הערכת מומחה כללית, למרות שמדד הוודאות שלהם נמוך. נתון זה מחדד את הצורך בדיווחי קינון סטנדרטיים המכילים מידע בר שימוש וניתוח (למשל תוך שימוש בתפריט ייעודי) ובהרחבת מעגל הצפרים המדווחים על תצפיות קינון במינים שכיחים (להבדיל מדיווח תצפית כללית שאינה בהכרח תצפית בקינון).

המינים בקטגוריית מידע חסר: שעיר מסורטט, סיס חומות, סיס הרים, תחמס אירופי, קוקיה אירופית, בארית הרים, סבכי שחור-כיפה, יונת סלעים.

אנו חיים בעידן שבו מתחוללים שינויים מהירים וקיצוניים בכל סביבות החיים שעל פני כדור הארץ. שינויים אלה נובעים, רובם ככולם, מהגידול באוכלוסייה האנושית והמשאבים הרבים שהיא צורכת. השפעת השינויים הללו על עולם החי היא דרמטית. מקומות-חיות שבהם התפתחו האורגניזמים לאורך מיליוני שנים, משנים לחלוטין את פניהם במהלך שנים ספורות, באופן כזה שקצב השינוי הוא פעמים רבות מהיר מדי ביחס לקצב ההתחוללות של שינויים גנטיים וההתאמות ההתנהגותיות שבעלי החיים מסוגלים לבצע. מצב זה מביא לדחיקת אוכלוסיות שלמות אל קצה גבול הקיום שלהן ולעיתים אף מעבר לו. עידן זה מוכר בפי המדענים כתור "ההכחדה השישית", עידן שבו מגוון המינים החיים על כדור הארץ הולך ומתדלדל בקצב גובר והולך.

בעוד שהגורם הכללי (קרי הגידול באוכלוסייה האנושית) הוא ברור וידוע, לא תמיד ברור מהו הגורם או המנגנון המיידי המשפיע על בעל חיים כזה או אחר. חלק מהגורמים הללו הם עקיפים מאוד, כמו לדוגמה התחממות כדור הארץ, בעוד שחלקם ישירים וברורים, דוגמת ציד ואיסוף של פרטים.

מן הספרות המדעית ידוע שמידת הרגישות של אוכלוסיות הבר לשינויים הסביבתיים קשורה לתכונות של ביולוגיית המין (דוגמת גודל הגוף וסוג התזונה), התנהגותו (נדידה לעומת יציבות), תפוצתו (אזורים גאוגרפים שונים) ובית גידולו (יובשני, לח וכו'). בפרק זה מובא ניתוח של חלק מהתכונות הללו, בניסיון להבין טוב יותר את גורמי הסיכון המשפיעים על אוכלוסיות העופות.

לגודלם של העופות השונים יש השפעה על משך חייהם, קצב הרבייה שלהם, גודל שטחי המחייה שהם מנצלים וכפועל יוצא גם על החשיפה שלהם לגורמי סיכון. מינים גדולים יותר מחזיקים טריטוריות גדולות יותר לצורך רבייתם, קצב הרבייה שלהם איטי ואוכלוסיותיהם באופן טבעי קטנות יותר ורגישות יותר להפרעות ולשינויים סביבתיים. הנחות אלה נבחנו באמצעות מיון המינים המקננים לפי גודל גופם והשוואת דרגות הסיכון שקיבלה כל קבוצת גודל.

העופות מוינו לפי מסת גוף: קטן (עד 500 גרם), בינוני (500 – 1,000 גרם) וגדול (מעל 1,000 גרם). התוצאות (טבלה 2, איור 6) ממחישות את הקשר שבין גודל הגוף לרמת הסיכון, כשמרבית המינים הגדולים כבר נכחדו מהארץ או שהם מוערכים כיום ברמות שונות של סכנת הכחדה, ואילו מרבית המינים הקטנים מוגדרים בסיכון נמוך. רבים מבין העופות הגדולים הללו הם עופות דורסים, המהווים כאמור קבוצה רגישה במיוחד של עופות ומרבית המינים בה כבר נכחדו מהארץ או נמצאים כיום בסכנת הכחדה. לעומת זאת, עופות המים וציפורי השיר הן דוגמאות המייצגות את קבוצות העופות הבינוניים והקטנים בהתאמה (איור 7).

המינים המקננים בישראל נחלקים באופן גס לשתי קבוצות הנבדלות בהרגלי הנדידה והשוטטות שלהן: מינים יציבים - מבלים באזור הקינון במשך כל חודשי השנה, ומינים מקייצים – העושים את החורף באזורים דרומיים יותר ושבים לארץ בכדי לקנן. להרגלי הנדידה של העופות יש משמעות רבה בהקשר של מצב אוכלוסיותיהם ומעמד השימור שלהם. בעשורים האחרונים אנו עדים ליותר ויותר מינים נודדים שאוכלוסיותיהם קורסות בגלל סיכונים או הרעה בתנאי המחייה באזורי החריפה ובאתרי חניות הביניים בתקופת הנדידה (Birdlife 2013). ניתוח שבוצע עבור האוכלוסיות המקננות בישראל מעלה תמונה דומה (טבלה 3, איורים 8, 9), כאשר כ- 80% מכלל המינים המקייצים בישראל נמצאים בדרגות סיכון שונות ("קרוב לסיכון" ועד נכחד), לעומת כ- 40% מהמינים היציבים.

אזורי ליבה לשימור מגוון המינים

ניתוח של מספר המינים בסיכון המקננים בכל משבצת של מפת התפוצה מגלה אזורים שבהם מגוון המינים בסיכון הוא גבוה יחסית (איור 10). האזור המשמעותי ביותר מבחינת ריכוז המינים בסיכון הוא הגליל המזרחי, צפון בקעת הירדן, רמת הגולן והחרמון, עם 19 - 33 מינים בסיכון למשבצת. אזורים אחרים ומצומצמים יותר (עם 15  - 23 מינים למשבצת) הם לדוגמה שפלת יהודה הדרומית, מצוק הצינים וצפון-מערב הנגב. יש לזכור כי באופן טבעי, מספר המינים המקננים באזור המדברי הוא נמוך יותר בשל תנאי האקלים הקיצוניים השוררים בו, המאפשרים קיום בעיקר של מינים המותאמים לקינון בתנאי סביבה אלו.

שינוי מרחבי במספר המינים בסיכון

המפות באיור 11 מציגות את השינויים בתפוצת המינים המוגדרים בסיכון וקרוב לסיכון (דרגת NT ומעלה) בשני העשורים האחרונים. אזורים בולטים מבחינת הירידה במספר המינים הם לדוגמה הכרמל, רמות מנשה ומערב הגליל וכן עמק החולה וצפון הגולן. מינים רבים שקיננו באזורים אלה נעלמו בשנים האחרונות כתוצאה מפיתוח, נטיעות, התבגרות וסגירה של החורש הים-תיכוני ועוד. מרבית המינים שחדלו לקנן באזורים הללו שייכים לקבוצת חובבי הבתה (דוגמת פפיון הרים, גיבתון אדום מקור, גיבתון שחור ראש, חמריה, סבכי ערבות ועוד), בעוד שהמינים שעלו בהם הם מינים חובבי חורש, דוגמת עקב חורף ונץ מצוי. הירידה במגוון המינים בחבל המדברי באופן כללי מתונה יותר, מרביתה קשורה להיעלמות המינים הגדולים (דוגמת חובארה, רחם ועיט זהוב) ומאידך, מינים רבים הרחיבו לכאורה את תפוצתם בנגב (דוגמת סבכי ערבות, עפרוני חכלילי, סלעית ערבות ומיני עפרונן), אך סביר כי הרחבות אלה מקורן בשיפור רמת המידע, ולאו-דווקא בשינויים אמתיים שהתחוללו בדגמי התפוצה.

חלוקה גסה של מיני העופות לפי בתי הגידול שבהם הם מקננים, מאפשרת להתרשם בעקיפין ממצבן של יחידות הנוף והאיכות שלהן כבתי גידול לעופות (טבלה 4, איור 12). כפי שעולה מחלוקה זו, מצבם של עופות המים והמינים המאכלסים את בתי הגידול הלחים חמור במיוחד, כאשר 6 מינים כבר נכחדו כמקננים בארץ וכמחצית מהמינים הנותרים מוגדרים כמינים בסיכון. נתון זה אינו מפתיע בהתחשב במצבו הירוד של משק המים בישראל ובכך שמרבית בתי הגידול הלחים בארץ הם מלאכותיים (דוגמת בריכות דגים ומאגרים), בעוד שבתי הגידול הלחים הטבעיים מהווים כיום רק שריד מזערי של המעיינות, הביצות והנחלים שהתקיימו כאן בעבר.  

קבוצת מינים נוספת שבולטת במצבה הקשה היא קבוצת המינים חובבי הבתה (שיחית או עשבונית), כאשר למעלה ממחצית מהם מוגדרים כמינים בסיכון. קבוצת המינים הג'נרליסטים כוללת מינים שמנצלים מגוון רחב של בתי גידול. קבוצה זו כוללת את מרבית העופות הדורסים, סדרה שנפגעה באופן חמור ביותר כתוצאה מפעילות אדם, ומאידך היא כוללת גם מינים מלווי אדם שכיחים ביותר, דוגמת עורב אפור ותור צווארון.

קבוצה הכוללת 38 מינים המקננים במקווי מים ובבתי גידול לחים, אשר נפגעה כאמור באופן חמור ביותר. מעיון במפות התפוצה של מינים אלו (איור 13), ניתן לראות שהאזורים העיקריים שבהם חיים כיום מינים אלה (העמקים הצפוניים, רמת הגולן ומישור החוף), הם גם האזורים שבהם נרשמו הירידות המשמעותיות ביותר במספר המינים בסיכון. הסיבה לכך היא שבתי הגידול הלחים מיוצגים בעיקר באזורים אלה (הכנרת, מאגרי מים ובריכות דגים), ופחות ככל שמדרימים לאזורים המדבריים והצחיחים יותר. לכן, על אף הפגיעה במגוון המינים והיעלמותם של מיני עופות מים מסוימים (דוגמת חרגולן זמירי וקנית אירופית), אזורים אלה הם עדיין אזורי הקינון העיקריים של קבוצת מינים זו בישראל. בניגוד לכך, ניתן להבחין בשני אזורים שמהווים מקום-חיות חדש עבור מינים אלה בשנים האחרונות – כיכר סדום ודרום הערבה. בכיכר סדום נוצרו בתי גידול חדשים לעופות-מים בגלל פיתוח מאגרי מים, ובמקביל נסיגת ים-המלח, חשיפת מעיינות והיווצרות בולענים גדולים האוגרים מים. אלה מאפשרים קינון של עופות מים דוגמת פורפיריה וצולל ביצות. באופן דומה עלה מספרם של מאגרי הקולחין ובריכות המלח בדרום הערבה ואלה מאפשרים קינון של מינים דוגמת תמירון וחופמי אלכסנדרי.

קבוצת מינים זו (21 מינים) מאכלסת אזורים המאופיינים על ידי צמחיה נמוכה ופזורה, שיחית או עשבונית. זוהי קבוצה של מינים מתמחים, המאכלסים אזורים יובשניים וחשופים יחסית. היא רגישה מאוד לכל פיתוח ושינוי דוגמת נטיעות ופריצת דרכים ודורשת שטחי בתה נרחבים ורצופים לצורך קיומה. לאורך השנים לא הוקדשה תשומת לב מיוחדת לשימור שטחי הבתה בישראל, והם הלכו והצטמצמו כתוצאה מהרחבת שטחי חקלאות, נטיעות וייעור. במקביל הופסקה רעיית העזים שאפיינה את מרבית החבל הים תיכוני של ישראל, בעקבות החוק להגנת הצומח (חוק ה"עז השחורה", 1950). מסיבות אלה נפגעה קבוצה זו באופן חמור ביותר, ורבים מהמינים הכלולים בה נמצאים כיום בסכנת הכחדה. מעיון במפות התפוצה (איור 14) ניתן לראות כי האזורים שבהם מגוון מתמחי הבתה הוא עדיין גבוה יחסית כוללים את רמת הגולן, מזרח הגליל ושפלת יהודה, בעוד השטחים שבהם נרשמו הירידות החדות ביותר במגוון המינים מקבוצה זו הם הגליל המערבי, הכרמל, רמות מנשה ומערב השומרון. בהרי יהודה, שפלת יהודה וצפון הנגב ניתן לראות מגמה מעורבת – מחד, היעלמות מינים מסוימים (דוגמת פפיון צהוב, עפרוני ענק וגיבתון שחור ראש) ומאידך הרחבת תפוצה של מינים אחרים, ביניהם בז אדום וחוגת עצים. בנגב הדרומי ובערבה מפות התפוצה מצביעות על יציבות ואף עלייה במגוון המינים, שעשויה להיות קשורה להרחבת תפוצה בעקבות הרחבת שטחי חקלאות (כמו במקרה של חמריה), או לעלייה במאמץ הדיגום וברמת המידע (כמו במקרה של סבכי ערבות).

קבוצה זו מונה 26 מינים המאכלסים נופים פתוחים במדבר, דוגמת מישורי החול והלס וחמדות צרירים. מיני הדגל הנמצאים בסיכון בקבוצה זו הם חובארה, רץ-מדבר, מיני הקטות ועפרונים ייחודיים כמו אלימון וצחיחנית מדבר. מהתבוננות במפות התפוצה (איור 15) ניכר כי הריכוזים העיקריים של מינים אלה הם בנגב המערבי (חולות מערב הנגב ופיתחת ניצנה) וכן הנחלים הפנימיים בדרום הנגב והמישר. הירידות המשמעותיות ביותר של תפוצת המינים בקבוצה זו נרשמו בנגב הצפוני-מזרחי ולאורך הערבה (נסיגה של 3 מיני קטות, חובארה, רץ מדבר, אלימון ועוד), בקעת הירדן ורמת הגולן (סלעית ערבות, קטה חדת-זנב, רץ מדבר). העלייה לכאורה במספר המינים בנגב המרכזי והדרומי קשורה ככל הנראה לעלייה במספר הצפרים המבקרים באזורים אלה ולביצוע סקרים נרחבים בהובלת מרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע.

קבוצה זו כוללת 26 מינים המאכלסים אזורים מצוקיים וטרשיים במדבר. בין המינים הבולטים בקבוצה זו נמנים וורדית סיני, חצוצרן מדבר, גיבתון מדבר, מיני סלעיות, דורסי-לילה דוגמת לילית מדבר ואוח מדברי ודורסי-יום דוגמת בז שחור ובז (נודד) מדברי. בעוד מרבית הנציגים של קבוצה זו מאכלסים כיום את האזורים המצוקיים בדרום מדבר יהודה ובמזרח הנגב (איור 16), הירידות התלולות ביותר נרשמו במזרח השומרון ובמערב הר-הנגב. האזורים המצוקיים במזרח השומרון סובלים מרעיית-יתר, כולל בתוך שמורות טבע מוכרזות ועל ידי עדרי-צאן שחיים בדרך קבע במערות שבתוך המצוקים ומעליהם. רועי הצאן ועדריהם יוצרים הפרעה שאינה מאפשרת למינים רבים לקנן, ומביאה בנוסף לדלדול משאבי המזון הזמין.

החרמון הוא לא רק ההר הגבוה בישראל, יש בו גם ייצוג למגוון של נופים ומערכות טבעיות שאינם קיימים בשום אזור אחר בארץ. המעבר הקצר מבסיס ההר לפסגתו כרוך במעבר דרך מספר חגורות זואוגיאוגרפיות – החל מחורש ים-תיכוני, דרך חגורה ערבתית אירנו-טורנית וחלה ברצועה האלפינית המאפיינת את פסגת ההר, מעל לתחום העצים. החרמון הוא יחידת הנוף המאופיינת במגוון מיני העופות הגבוה בישראל ומקננים בו כ- 84 מיני עופות, מהם כ- 18 מינים המקננים בארץ בחרמון בלבד. המינים הייחודיים הללו מגיעים בכתף החרמון לקצה הדרומי של תחום תפוצתם העולמית והם מיוצגים בחרמון על ידי אוכלוסיות קטנות מאוד, בשל שטחו המצומצם של בית הגידול המתאים להם. מינים דוגמת צוקית חכלילית, סלעית חורף, סנונית סלעים וגיבתון גנים מקננים בכתף חרמון בהיקף של פחות מעשרה זוגות לכל מין.

בפני עורכי הספר האדום ניצבה דילמה של התייחסות לאוכלוסיות קצה אלה, שמרביתן היו מאז ומעולם קטנות מאוד בתחומי ישראל, אך אין בכך כדי להעיד על סיכויי ההכחדה שלהן מאזורנו (בעיקר בגלל שמעבר לגבול, בהרי סוריה ולבנון, ישנן אוכלוסיות גדולות יותר). במהדורה הקודמת של הספר האדום (2002) הוחלט שמינים אלה לא יקבלו מעמד של מין בסיכון אלא אם כן נרשמה ירידה משמעותית באוכלוסיותיהם, ולכן מרביתם קיבלו את דרגות הסיכון LC (לא בסיכון) או NT (קרוב לסיכון).

במהדורה הנוכחית הוחלט על התאמות אזוריות המתייחסות למינים המגיעים בארץ לקצה גבול תפוצתם העולמית, מתוך כוונה שתהליך ההערכה יהיה שקוף ובר-חזרה, וכן יבטא נכונה את סיכויי ההכחדה של המינים בישראל.

התאמה אזורית I2 - מינים בקצה גבול תפוצתם העולמית. התאמה זו נועדה לשקף את הסיכון המופחת להכחדה של מינים שהאוכלוסייה שלהם בישראל מהווה אוכלוסיית שוליים וחלק זניח מהאוכלוסייה העולמית (ולכן מאז ומעולם קיננו כאן במספרים קטנים, כמו מרבית המינים הייחודיים לחרמון). מינים אלה קיבלו דרגת סיכון גבוהה (CR/EN) בשלב ההערכה הראשון, המסתמך על הקריטריונים הגלובליים של IUCN.

טבלה 5: התאמה אזורית I2 – מינים בקצה גבול תפוצה עולמית

תוצאות העבודה עם ההתאמה האזורית הזו הביאה לכך שהמינים החרמוניים קבלו דרגות סיכון שונות ביחס למהדורה הקודמת. חלק משינויים אלה נובעים אך ורק מההבדלים בשיטות העבודה, אך חלקם נובעים משינויים במצב האוכלוסיות על פי מידע שנאסף בשנים האחרונות, לדוגמה סקר העופות הדוגרים בחרמון שבוצע ב- 2013, 2014 (ישראלי ופרלמן 2013).

טבלה 6: מיני העופות הייחודיים לחרמון, מסודרים בסדר יורד של דרגות הסיכון

לסיכום, הערכת המצב החדשה של המינים החרמוניים מסתכמת במין אחד שנכחד אזורית (RE), 10 מינים בסיכון (VU, CR) ו- 7 מינים קרובים לסיכון או שאינם בסיכון (NT, LC). מין אחד (בזבוז הלבנון) מוגדר גם בסכנת הכחדה עולמית.

תוצאות אלה מדגישות את חשיבותו של הר החרמון למגוון מיני העופות של ישראל. יצוין, שלמרות ייחודיות משאבי הטבע של החרמון ולמרות שחלקים גדולים שלו הוכרזו כשמורת טבע, לא הוקדשה עד היום תשומת הלב הראויה לשימור אוכלוסיות העופות הייחודיים. כתף החרמון נתונה בעשורים האחרונים ללחצי פיתוח ולפעילות תיירותית וכלכלית ענפה. פעילות זו, הכוללת בינוי, גידור, פריצת דרכים וחישוף קרקע, מבוצעת במרומי ההר על ידי צה"ל ואתר החרמון, בעוד שחגורות הגובה הנמוכות יותר מושפעות מאוד מפעילות אינטנסיבית של רעייה, נטיעות ובינוי המבוצעים על ידי תושבי הישובים שלמרגלות ההר. למכלול הפעילויות הללו יש השפעה מרחיקת לכת על עולם הטבע החרמוני ומן הראוי יהיה להסדיר אותן במסגרת תכנית שימור ייעודית.  

41 מינים שמבלים בישראל לפחות חלק ממחזור חייהם השנתי מוגדרים ברמות שונות של סכנת הכחדה עולמית. מרבית המינים הללו חולפים, חורפים או מזדמנים בארץ, 9 מהם מיוצגים בישראל גם על ידי אוכלוסייה מקננת.

מינים בסיכון עולמי הראויים לציון מיוחד

מספר מינים המוגדרים בסכנת הכחדה עולמית נצפים בארץ במספרים משמעותיים יחסית:

קיווית להקנית – מין המוגדר בסכנת הכחדה עולמית חמורה (CR), נצפה בארץ במספרים קטנים בעונות הנדידה והחורף. 

צחראש לבן – מין המוגדר בסכנת הכחדה עולמית (EN) וכ- 10% מאוכלוסייתו העולמית חורפת בישראל. בקיץ 2017 גם נצפה קינון בארץ, לאחר כ- 100 שנים של היעדרות כמקנן.

רחם מדברי – מין של נשר המוגדר בסכנת הכחדה עולמית (EN), כמה עשרות זוגות מקננים בישראל, נפגע באופן חמור מהרעלות והתחשמלויות.

בזבוז הלבנון – מוגדר בסכנת הכחדה עולמית (VU). ציפור שיר מרהיבה ביופייה האנדמית לאזורינו (הרי לבנון, סוריה וירדן). בכתף החרמון מקננים 100 – 150 זוגות, המהווים חלק ניכר מהאוכלוסייה העולמית.

בז שחור – מוגדר בסכנת הכחדה עולמית (VU). עוף דורס קטן בעל תפוצה עולמית מצומצמת. האוכלוסייה בישראל מונה כ- 100 זוגות מקננים, מתוך אוכלוסייה עולמית של כ- 2,800 עד 4,000 פרטים.

אשבול, י. 1999. קן לסייפן. ארץ וטבע, גיליון 64: 21-27.

טריסטרם, ה. ב. 1867 (הוצאה מחודשת 1975). מסע בארץ ישראל. יומן 1863-1864. הוצאת מוסד ביאליק.

לשם, י. 1979. העופות הדורסים בישראל. הוצאת החברה להגנת הטבע.

מירוז, א., אלון, ד. 2002. (דולב ופרבולצקי עורכים). פרק מחלקת העופות מתוך הספר האדום של החולייתנים בישראל. רשות שמורות הטבע והחברה להגנת הטבע, ת"א, ישראל.

עינבר, ר. 1971-1982. ציפורי ארץ ישראל (4 כרכים). הוצאת יבנה.

פז, ע. 1986. עופות. מתוך אלון, ע. (עורך), החי והצומח של ארץ ישראל. כרך 6. הוצאת משרד הביטחון, ישראל.

פרומקין, ר., מן ש., 1984 .קנון דורסים בחבל המדברי של ישראל 1984-1980. העזניה גליון 11. הוצאת החברה להגנת הטבע.

שוחט, א. 2000. השפעת קיטוע בתות הספר על ידי חורש נטוע על חברת העופות בצפון הנגב. חיבור לקבלת תואר דוקטור. אוניברסיטת בן-גוריון.

שולמן, י. 2001. האקולוגיה של הבז האדום בישראל. חיבור לקבלת תואר מוסמך. אוניברסיטת ת"א.