פיפיון צהוב

Anthus campestris

הפיפיון הצהוב מוגדר כמין ב"סכנת הכחדה חמורה" (CR) בשל גודלה המזערי של האוכלוסייה המקננת, שהצטמצמה מאוד בשני העשורים האחרונים ומוערכת כיום בפחות מ- 50 פרטים בוגרים. במהדורה הקודמת של הספר האדום (2002) הוערך הפיפיון הצהוב כמין ב"סכנת הכחדה" (EN). ההחמרה במעמד המין משקפת החמרה במצב אוכלוסייתו ונסיגה שלה מאזורים בהם קינן המין בעבר.

בתי גידול	חרמון - רצועה אלפינית כרקוצית, הררי טרשי
סטטוס בארץ	חולף, מקיץ
סטטוס קינון בארץ	מקנן
אופי הנדידה	נודד ארוך-טווח
רצועות זואוגיאוגרפיות	אלפיני, ים תיכוני
תצורת נוף	הררי
תצורות צומח	בתה, עשבוניים
צפיפות צומח	נמוכה \ דלילה \ פתוח
מיקום הקן	קרקע
סוגי מזון	חסרי חוליות
שיחור מזון	על הקרקע
גדלי גוף	קטן (עד 500 גרם)
גורמי סיכון	נטיעות, הרס וקיטוע מקומות החיות

פיפיון גדול יחסית ובהיר. גופו העדין והמוארך וזנבו הארוך מדמים אותו לנחליאלי. צבעו הכללי חום חולי, רגליו ארוכות ולראשו פס גבה בהיר הבולט מעל לפס מקור כהה. קריאות התעופה קצרות ונוקשות ומזכירות דרור-בית. השירה דו-הברתית קצרה ומתכתית, מושמעת בד"כ מהאוויר.

מקייץ-מקנן נדיר ביותר, כיום כמעט אך ורק בחרמון בלבד, וחולף שכיח. כ- 10 זוגות מקננים במורדות החרמון (ישראלי ופרלמן 2013).
בעבר היה הפיפיון הצהוב מקנן שכיח למדי בצפון הארץ ובמרכזה (Meinertzhagen 1920). עד לשנות ה- 1980 קינן במספרים קטנים לאורך שדרת ההר ביהודה ושומרון ובגליל, דוגמת הר בעל-חצור, הרי ירושלים, גוש-עציון, הר חברון והר כנען (פז 1986,Shirihai 1996). במרבית האזורים הללו הוא נעלם כמקנן בגלל הרס מקומות החיוּת על ידי הרחבת יישובים ושטחי חקלאות, נטיעת עצים וצמצום הרעייה בגליל שהביאה להסגרות החורש. בשני העשורים האחרונים נרשמו רק תצפיות ספורות בקינון מחוץ לכתף החרמון, בפסגות הדרומיות של הרי יהודה, המעידות על אפשרות לקינון ספורדי באזור זה. גם בחרמון תחום תפוצתו הצטמצם ביותר, ובעוד שבשנות ה- 1980 הוא תועד כמקנן מרום 1,300 מטר ומעלה, כולל אזורים כמו נחל ערער ועמק מן (אזוב 1986), בשנים האחרונות הוא נצפה במספרים קטנים מאוד וברום רב יותר, רק מרום מ- 1,900 מטר ומעלה (ישראלי ופרלמן 2013).

מקנן בפסגות טרשיות וחשופות בחבל הערבתי והים-תיכוני, ברום 600 מטר ומעלה.

הפיפיון הצהוב נפגע בעיקר מהרס ושינוי מקומות החיות בעקבות התיישבות, פריצת דרכים, ייעור ונטיעות ביהודה ושומרון ופיתוח תשתיות שונות בחרמון הגבוה. בנוסף יתכן שהוא מושפע משינויי האקלים ולכן נדחק לרצועות הגובה הגבוהות ביותר בחרמון.

עד היום לא בוצעו פעולות שימור ייעודיות למין זה.

האוכלוסייה המשמעותית ביותר של הפפיון הצהוב מקננת בפסגת החרמון, מומלץ להימנע מכל פיתוח ושינוי של מקומות החיות באזורי הקינון ברום החרמון. כמו כן מומלץ לבצע סקר של אתרי הקינון ההיסטוריים בפסגות יהודה ושומרון במטרה לבדוק האם קיימות אוכלוסיות שרידיות באזורים אלה ולבחון כיצד ניתן להגן עליהן.

• ישראלי, נ. ופרלמן, י. 2013. סיכום סקר עופות מקננים בחרמון. דו"ח מרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע.
• פז, ע. 1986. עופות. מתוך אלון, ע. (עורך), החי והצומח של ארץ ישראל. כרך 6. הוצאת משרד הביטחון, ישראל.
• עמוד המין ב-Birdlife International

• Shirihai, H., 1996. The Birds of Israel. Academic Press, London.
• Symes, A. 2013. Species generation lengths. Unpublished, BirdLife International.