חובארה מדברית

Chlamydotis macqueeni

החובארה מוגדרת כמין "בסכנת הכחדה" (EN) בשל הירידה המתמשכת בגודל אוכלוסייתה. סיכום נתוני ספירות מצביע על קצב ירידה של כ- 1.5% לשנה במהלך שני העשורים האחרונים, המהווים למעלה מ- 20% במשך 2 דורות (13.2 שנים). במהדורה הקודמת של הספר האדום (2002) הוגדרה החובארה כמין "שעתידו בסכנה" (VU). ההחמרה במעמד המין משקפת הרעה במצב האוכלוסייה ושחיקה מתמשכת במצב מקומות החיות שלה במערב הנגב.

בתי גידול	מישורים במדבר, חולות הנגב והערבה
סטטוס בארץ	יציב
סטטוס קינון בארץ	מקנן
אופי הנדידה	מין יציב, מין משוטט (נומאדי)
רצועות זואוגיאוגרפיות	אירנו-טורני, סהרו-סינדי
תצורת נוף	מישורים ועמקים, ואדיות רחבים, דיונות חול
תצורות צומח	בתה, עשבוניים
צפיפות צומח	נמוכה \ דלילה \ פתוח
מיקום הקן	קרקע
סוגי מזון	אוכלי כל
שיחור מזון	על הקרקע
גדלי גוף	גדול (מעל 1000 גרם)
גורמי סיכון	התחשמלות והתנגשות בכבלים, רעיית יתר, הרעלות מחומרי הדברה חקלאיים, הרס וקיטוע מקומות החיות, נטיעות

העוף דוגר הקרקע הגדול באזורנו, מגושם ומוצק ובעל רגליים וצוואר ארוכים. נוצות הגוף בצבעי הסוואה חומים-אפורים, לאורך צידי הצוואר נמשך פס שחור בולט והעיניים גדולות וצהובות. בתעופה מתגלה דגם שחור-לבן בולט מאוד בכנף.
במרבית חודשי השנה החובארות שקטות וחששניות מאוד, אך בעונת הקינון יוצאים הזכרים במחול כלולות ייחודי ומרשים.
החובארה אוכלת-כל ומאכלסת אזורים מדבריים ומדבריים למחצה.

החובארה יציבה נדירה בנגב המערבי ובמספרים קטנים יותר בדרום הנגב והנחלים הגדולים.
עד לתחילת המאה ה-20 הייתה שכיחה בכל האזורים המישוריים המדבריים והערבתיים של ישראל, כולל את מרבית שטחו של הנגב, עמק הירדן ושפלת יהודה צפונה עד אזור רמלה. בתקופת המנדט הבריטי הצטמצמה תפוצתה בעקבות ציד, ועד לסוף שנות ה- 1940 נעלמה מעמק הירדן ומשפלת יהודה. עליה במספר הפרטים בנגב נרשמה במהלך שנות ה- 1980, ככל הנראה בעקבות איסור הציד וסגירת שטחי אימונים של צה"ל, אך במקביל היא נסוגה מרמת מדבר יהודה, הנגב המזרחי והערבה. בשני העשורים האחרונים מורגשת ירידה במספר הפרטים וצמצום של שטחי המחייה בנגב, ככל הנראה בעקבות פיתוח והרחבת שטחי התיישבות וחקלאות, כמו גם רעיית יתר של עדרי צאן המלווים בכלבים.

מאכלסת שטחים פתוחים בחבל הערבתי והמדברי. מעדיפה גבעות רכות, וואדיות רחבים ומישורים עם צומח דליל, כמו גם דיונות-חול וחמדות עם שיחים פזורים. נמשכת לעיתים (בעיקר מחוץ לעונת הקינון) לשטחים חקלאיים ולשדות שלף.

שינוי והרס מקומות החיות – שטחים נרחבים בצפון הנגב עברו שינויים דראסטיים בעשורים האחרונים, שכללו הרחבת הישובים בבקעת באר-שבע ובמערב הנגב, והקמת יישובי-קבע לאוכלוסיה הבדווית. בנוסף, שטחים טבעיים הוסבו לשטחי נטיעות וכן חל מעבר מגידולים בשדות פתוחים לגידולי חממות. גורמים אלה הביאו להקטנת שטחי המחיה של החוברות ולהתרבות אויביהם הטבעיים (עורבים, תנים ושועלים).
- הפרעה ישירה – נגרמת בעיקר על ידי רעיה, פעילות צבא ומטיילים ברכבי 4*4. נראה שזו הסיבה העיקרית להתרכזות חובארות בתוך שטחים מגודרים כבסיס חצרים.
- ציד – החובארות חשופות לציד בלתי-חוקי, הן בתחומי ישראל והן במדינות השכנות שאליהן החובארות משוטטות.
- התנגשות בכבלי חשמל - בני משפחת החובתיים רגישים מאוד לתשתיות כבלים עיליים והם נוטים להתנגש בהם. בשנים האחרונות נאספו עדויות למספר אירועי התנגשות של חובארות בקווי מתח באזור ניצנה - שבטה.

עד היום לא בוצעו בארץ מאמצי שימור ייעודיים למין. יצוין שבצד הירדני של הערבה משוחררות בשנים האחרונות מאות חובארות שמקורן בגרעיני רבייה באבו-דאבי ונסיכויות המפרץ. חלק מחובארות אלה עוברות לצד הישראלי והן נראות בעיקר בשטחים חקלאיים לאורך הערבה. חובארות אלה אינן חוששות מאנשים ומרביתן ככל הנראה אינן שורדות בטבע, אך לפי מספר תצפיות נראה שחלק קטן מהן משתלבות באוכלוסייה המקננת ומתרבות כאן.

החובארה מוערכת כמין בסכנת הכחדה בשל הירידה המתמשכת בגודל אוכלוסייתה והצמצום בשטחי מחייתה. למרות שחלקים ניכרים משטחי המחייה של החובארות מוכרזים כשמורות טבע או גנים לאומיים ופארקים (פארק הלס), הם אינם משרתים אותן באופן המיטבי, בעיקר בגלל תנועה רבה של רכבים ועדרי צאן, השוהים בשטח בעונת הקינון. מומלץ להכין תכנית שימור למין זה.

שימור שטחי-מפתח של מקום-חיוּת טבעי בצפון ובמערב הנגב, כולל אזורי קינון במרחב ניצנה-שיבטה, מסדרונות מעבר בחולות מערב הנגב ושטחי קיוץ באזור חצרים - צאלים. את שטחי המפתח הללו יש לנהל על פי ממשק שטח המותאם לחובארה ולדוגרי קרקע אחרים, על פי תכנית שימור ייעודית.
- הגבלת הרעיה במערב הנגב בעונת הקינון. הפרעות הרעיה כוללות את רמיסת הקנים ברגלי העדרים וטריפה על ידי כלבים המלווים אותם. לכן יש להגביל את מספר ראשי הצאן והכלבים בתאי שטח חשובים.
- הפסקת נטיעות במישורי הלס באזור חצרים–צאלים ושיקום השטחים שניטעו בעבר.

• אסולין, ר., ביסמוט, ג. וצוער, א. 2016. תוצאות ספירת חוברות בנגב 2016 וסיכום מגמות באוכלוסייה. דו"ח רשות הטבע והגנים.
• מירוז, א. והצופה, א. 2003. תפוצת קינון ודגם ניצול שטח של החובארה במערב הנגב. העזניה 30, הוצאת טבע הדברים והחברה להגנת הטבע.
• פז, ע. 1986. עופות. מתוך אלון, ע. (עורך), החי והצומח של ארץ ישראל. כרך 6. הוצאת משרד הביטחון, ישראל.
• פרלמן, י., אלתרמן, ש. וגרניט, ב. 2011. סקר עופות דוגרים בנחלים הפנימיים, אביב 2011. דו"ח מרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע.
• פרלמן, י., שוחט, א. ולבינגר, ז. 2009. סקר אטלס ציפורים בערבה סיכום שנת 2009. דו"ח מרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע.
• עמוד המין ב-Birdlife International

• Perlman, Y., Shochat, E. and Labinger, Z. 2011. Developing Managment plan for important bird areas in southern Israel. second annual report, Nizzana region and Arava Valley.Israeli Ornithological center, SPNI.
• Shirihai, H., 1996. The Birds of Israel. Academic Press, London.
• Symes, A. 2013. Species generation lengths. Unpublished, BirdLife International.