Falco peregrinus pelegrinoides

הבז (נודד) מדברי מוגדר כמין "בסכנת הכחדה" (EN) בשל גודלה הקטן של אוכלוסייתו (פחות מ- 250 פרטים בוגרים) וכן בגלל קצב הירידה המהיר במספר הפרטים המקננים, המוערך בלמעלה מ- 20% במשך 2 דורות (12.8 שנה). - במהדורה הקודמת של הספר האדום (2002) הוגדר הבז המדברי כמין "בסיכון נמוך" (NT). השינוי במעמד המין משקף החמרה במצב האוכלוסייה, כמו גם שיפור ברמת המידע והבדלים בשיטות ההערכה. - יצוין שעל פי מקורות טקסונומיים מסוימים (כולל Birdlife international), הבז המדברי (F. pelegrinoides) מוכר היום כתת-מין של הבז הנודד ולא כמין נפרד (אך התייחסות לשני המינים הללו כאל מין אחד לא תביא לשינוי דרגת הסיכון של הבז המדברי).

בתי גידול	מצוקים בחבל המדברי
סטטוס בארץ	יציב
סטטוס קינון בארץ	מקנן
אופי הנדידה	מין יציב
רצועות זואוגיאוגרפיות	סהרו-סינדי, סודני
תצורת נוף	מצוקים
צפיפות צומח	נמוכה \ דלילה \ פתוח
מיקום הקן	מצוקים
סוגי מזון	חולייתנים יבשתיים
שיחור מזון	באוויר
גדלי גוף	בינוני (500 - 1000 גרם)
גורמי סיכון	התנחלות רועי צאן ועדריהם בואדיות מצוקיים, פעילות מטיילים וגולשי מצוקים, ציד ולכידה

בז בינוני עד גדול, הקטן בקבוצת ה"בזים הגדולים". על פי חלק מהחוקרים יש להכיר בו כמין נפרד, ואילו אחרים משייכים אותו כתת-מין קטן ובהיר של הבז הנודד (כך גם לפי BirdLife). צבעו אפור-כחלחל בגב ובחלקים העליונים, לראשו כיפה חומה ועורף אדמוני, בטנו וחזהו בצבע חולי, מנוקד בכתמים עדינים. ניזון בעיקר מציפורים שהוא צד באוויר, כולל בעיקר סיסים וסנוניות, אך גם יונים, קטות, קוראים, עפרונים ועוד.

יציב ומקנן בחבל המדברי: במדבר יהודה (צפונה עד לנחל קדרון לערך), בהר הנגב, במזרח הנגב והערבה ובהרי אילת. בחורף נצפה גם בנגב המערבי, בירושלים ובגוש דן.
כ- 100 זוגות קיננו בארץ בשנות ה- 1980, כשתחום התפוצה היה רחב יותר, וכלל גם את מזרח השומרון ומערב הר הנגב (Shirihai 1996).
בעשור האחרון לא נצפה מקנן במזרח השומרון, במערב הר הנגב ובאזורים הצפוניים והמערביים של מדבר יהודה (מרבית הזוגות במדבר יהודה מרוכזים כיום לאורך מצוק ההעתקים). על פי הערכה, מונה האוכלוסייה כיום 50 עד 60 זוגות.

במזרח השומרון ובחלקים המערביים של מדבר יהודה נפגע מנוכחות אדם, דוגמת פעילות רעייה על המצוקים והתנחלות רועים ועדריהם במערות ובנחלים המצוקיים. לא ברור מדוע נסוג ממערב הר הנגב. סביר שנפגע גם מלכידה ואיסוף לבזיארות, בעיקר של פרטים צעירים המשוטטים מחוץ לתחומי ישראל, אולם המידע על כך מועט.

עד היום לא בוצעו פעולות שימור ייעודיות למין זה.

הבז המדברי מוערך כמין הנמצא בסכנת הכחדה (EN), אוכלוסייתו קטנה מאוד ומוגבלת לאזורים מצוקיים ובלתי מופרים יחסית במדבר יהודה ובמזרח הנגב. בשני העשורים האחרונים ניכרת נסיגה של האוכלוסייה מהחלקים הצפוניים והמערביים של תחום התפוצה. מומלץ לבצע מחקר ללימוד גורמי האיום המאיימים על המין ולפתח תכנית שימור בהתאם.

תחומי השוטטות ודגם ניצול השטח של הבזים המדבריים, כמו גם גורמי האיום המשפיעים עליהם, אינם ידועים לנו די הצורך. מומלץ לבצע מחקר הכולל מעקב בעזרת משדרים בכדי לאסוף מידע על תחומים אלה.

עונת הקינון מאמצע פברואר עד ליולי. מקנן בכוכים במצוקים, בדרך כלל בערוצים קניוניים ובמצוק ההעתקים לאורך מדבר יהודה. מטיל 2 - 5 ביצים, בדרך-כלל ללא ריפוד, לעתים מטיל בקנים נטושים של עורבים ודורסים אחרים. משך הדגירה 28 - 30 יום והגוזלים פורחים בגיל 33 – 39 יום.

• הצופה, א. ומירוז, א. 2015. תכנית אב לשימור העופות הדורסים בישראל. מסמך פנימי של רשות הטבע והגנים.
• הרלינג, א. 2001. סיכום סקר קינון דורסי יום בשמורת עין גדי. דו"ח רשות הטבע והגנים.
• מירוז, א. והצופה, א. 2014. סיכום סקר קינון עופות דורסים במדבר יהודה. דו"ח רשות הטבע והגנים.
• פז, ע. 1986. עופות. מתוך אלון, ע. (עורך), החי והצומח של ארץ ישראל. כרך 6. הוצאת משרד הביטחון, ישראל.
• פרומקין, ר., מן ש., 1984 .קנון דורסים בחבל המדברי של ישראל 1984-1980. העזניה גליון 11. הוצאת החברה להגנת הטבע.
• פרלמן, י., אלתרמן, ש. וגרניט, ב. 2011. סקר עופות דוגרים בנחלים הפנימיים, אביב 2011. דו"ח מרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע.
• פרלמן, י., שוחט, א. ולבינגר, ז. 2009. סקר אטלס ציפורים בערבה סיכום שנת 2009. דו"ח מרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע.

• Shirihai, H., 1996. The Birds of Israel. Academic Press, London.
• Symes, A. 2013. Species generation lengths. Unpublished, BirdLife International.