סווד אצטרובלי

Halocnemum strobilaceum

משמש כצמח מרעה לצאן ולגמלים; יתרונו שהוא נשאר ירוק אפילו בעונות שחונות ביותר. בדואים בצפון-מערב ערב מאמינים כי אכילת יתר של גבעולי הסווד גורמת למחלת ריאות בגמלים.

הצמח נחשב נכחד מישראל, אך התגלה מחדש במלחת יטבתה (2012). בפלורה פלשתינה ואצל ויזל ואגמי (1979) מצוינת הימצאותו בעבר בחוף ים-המלח ובנגב הצפוני אולם אין לכך עדות בעשבייה. בפלורה פלשתינה הוא ניתן על סמך נתוני ספרות מהפלורה של פוסט (Post, 1932) מאזור "הנגב החופי" (כנראה חוף אל-עריש) וים-המלח אך זהרי מדגיש בפלורה כי לא נצפה ע"י כותבי הפלורה. פוסט מציין כי יש גיליון עשבייה ממלחת א-צאפי בדרום ים-המלח. המאמצים לגלות את הצמח במלחות חוף ים-המלח ונאות הכיכר עלו בתוהו. הסברה הרווחת הייתה שהוא גדל בחלקו המזרחי של ים המלח מחוץ לגבולות הארץ, אך גם שם לא נמצא בחיפושים שנעשו מאז 1995 במלחות צאפי ומזרעה. הצמח נפוץ במלחות של צפון סיני וגדל גם בדרום סיני.

מאכלס בעיקר מלחות חוף לחות אך יש שהוא חודר לפנים היבשת בסָבְּחוֹת (ביצות מלוחות). הוא גדל בלגונות וביצות חוף, בריכוזי מלח גבוהים במיוחד, בקרקע בלתי מאווררת עשירה בנתרן ולעתים בגפרית. במלחות צפון סיני הוא יוצר לרוב חגורה בשולי המרכז הסטרילי של המלחה (ויזל ואגמי, 1979).
בצפון סיני הוא שולט בלגונת ברדוויל ובמלחות החוף יחד עם בן-מלח מכחיל. במצרים, בדרום סיני ובחופי מפרץ סואץ גדל הסווד על גבי תלוליות חול מלוחות עד גובה של שני מטר הגובלות בים, וסביב לגונות המרוחקות מעט מהים.

סווד הוא סוג מונוטיפי בן מין אחד במשפחת הסלקיים, השייך לקבוצה של בעלי גבעולים פרוקים הגדלים במלחות. תפוצת המין חופפת לתחומי אוקיינוס הטֶתִיס הקדמוני ויש החושבים כי תפוצתו במלחות של הים-הכספי, ימת ארל ומלחות מרכז אסיה מסמנת את התייבשות אוקיינוס הטֶתִיס בסוף תקופת הפְּלִיוֹקֶן והיווצרות מלחות ענק.
במשפחת הסלקיים יש שתי קבוצות קונברגנטיות (כלומר צמחים בעלי מוצא שונה אך דומים מורפולוגית ואקופיזיולוגית) שהן חסרות עלים ובמקומם מצויים גבעולים ירוקים עם פרקי גבעול קצרים אשר ביניהם מפרקים אופקיים ברורים: קבוצת היפרוק והחמד לעומת קבוצת בן-מלח ושרשר. הן נבדלות במבנה התפרחות והפרחים שלהם, לקבוצת היפרוק יש כנפיים לפירות והיא מאכלסת מדבריות קיצוניים, בעוד שבקבוצת בן-מלח אין כנפיים לפירות והיא גדלה במלחות לחות ובביצות ולגונות. סווד שייך לקבוצת בן-מלח.

הצמח נחשב נכחד מישראל והתגלה מחדש ב-2012. עקב אי הוודאות באשר למקומות הימצאו אין אפשרות להעריך את הסיבות להכחדתו המקומית. מין זה אינו מצוי בסכנת הכחדה עולמית.

מומלץ להשיב את הצמח לישראל למלחות דרום ים המלח, לאור העובדה שבעבר גדל באזור זה במלחת א-צאפי שבירדן. יש לשקול אקלום גם במלחה בחוף הים התיכון, כגון בנחל התנינים, לאור הימצאו בחופי צפון סיני ובמלחות חוף בקפריסין.

מין בעל תפוצה רחבה מאוד ממלחות צפון-אפריקה דרך אגן-הים התיכון ועד מרכז-אסיה; זהו צמח ים-תיכוני איראנו-טוראני עם חדירה הן לדרום האזור האירו-סיבירי והן לאזור הסודני. באזורים חמים וצחיחים הצמח מעדיף חופי ימים ואינו חודר ממש למלחות של מדבר סהרה וערב; הוא גדל לחופי מפרץ סואץ, ים-סוף ושכיח במפרץ הפרסי. באסיה חודר לפנים היבשת עד אוזבקיסטן. במזרח הים-התיכון גדל במלחות חוף בקפריסין, טורקיה, ובמלחות במדבר הסורי הקשורות לנהר הפרת. הוא נדיר מאוד בחוף מפרץ אילת. בצפון אפריקה מצוי בשקעים חסרי ניקוז הגובלים במדבר סהרה.

בן שיח בשרני רב- שנתי נמוך של מלחות בחופי הים התיכון ומרכז אסיה, שכנראה נכחד מישראל. עם זאת, העדויות על הימצאו בעבר באתרים ספורים בתחומי ישראל אינן חד-משמעיות.

ויזל, י. ואגמי,מ. 1979. צמחי מלחה בישראל. הוצאת המדור לאקולוגיה, פתח תקווה.