אירוס ירוחם

Iris aff. petrana

המין מוגבל בתפוצתו לנגב הצפוני ממישור רותם ועד חולות סכר. האוכלוסיות הגדולות צומחות בבקעת ירוחם בין ירוחם לדימונה. אוכלוסיות נוספות גדלות במישור ימין, צומת רותם ונחל ערוער. התפוצה בעבר חפפה כנראה את התפוצה כיום. אין מידע לגבי האוכלוסיות בשטח הכור הגרעיני.

גדל במישורי לס חוליים ובשדות חול מיוצבים מעל אבן-חול ניאוגנית ברום 430-570 מטר.

זהו אחד משני המינים הדרומיים ביותר בקבוצת אירוסי ההיכל (המין השני הוא אירוס הנגב), והוא מותאם לתנאי מדבר: העלים שלו קטנים, צרים וקשתיים מאוד; הפרחים גם הם הקטנים ביותר בין מיני הקבוצה בארצנו (למעט אירוס הנגב).
האוכלוסייה מירוחם הוצעה על-ידי אבישי בשנות השבעים של המאה העשרים כמין עצמאי חדש למדע (I. hieruchamensis.), אך דעה זו לא פורסמה פורמלית. מאוחר יותר איחדה פיינברון את אוכלוסיית הנגב עם אירוס פטרה מהרי אדום למין אחד – Iris petrana. כך נוצר "שעטנז" של שם לטיני "פטרה" ושם עברי "ירוחם". מאז לא נעשה עיבוד מחודש של הטקסון. על אף הדמיון המורפולוגי בין אוכלוסיות אדום וצפון הנגב ישנם כנראה הבדלים חשובים בין שתי האוכלוסיות, והן גדלות בתנאים סביבתיים שונים ביותר. אוכלוסיית פטרה עוברת בהדרגה כלפי צפון לאירוס שחרחר, ואילו אוכלוסיית ירוחם עוברת בבקעת באר שבע המזרחית לאירוס שחום. ייתכן שאירוס ירוחם הנגבי בנגב נוצר בהתמיינות מאירוס שחום בעוד אירוס ירוחם האדומי נוצר תוך התמיינות מאירוס שחרחר, הנפוץ במואב. לדעתנו יש להתייחס לשתי האוכלוסיות, של ירוחם ושל אדום, כאל טקסונים נפרדים, ולתת להם ערך גבוה של שימור מבחינת האנדמיוּת והצמידות.
באוכלוסיית שמורת אירוס ירוחם יש ריכוז גבוה במיוחד של פרטים שחסר בהם פיגמנט בפרח, וצבעיהם ורודים, זהובים ולבנבנים. עוצמת התופעה יכולה להעיד על מגוון גנטי גבוה במיוחד באוכלוסיה זו.

* אירוס ירוחם גדל בעמקים הלסיים-חוליים ובחולות המתבלים מאבן חול של בקעת ירוחם-דימונה ומישור רותם. אלה אזורים מישוריים, שקל מאוד לבצע בהם עבודות עפר ופיתוח. ואכן בתי-גידול אלה נכחדים על ידי הצבא והתעשייה, ומאוימים ביותר. רק בית-הגידול בתוך שטחי הכור נשאר שמור, אך אין מידע על גודל האוכלוסיות בו.
* דגם התפוצה כתמי, האוכלוסייה מורכבת מגושים רבים של פרטים צפופים, עם קיטוע של מאות ואלפי מטרים בין האוכלוסיות.
* בחמישים השנים האחרונות חלה ירידה דרסטית בגודל האוכלוסיות ובמספרן.
* גם אם מניחים שהאוכלוסיות בנגב זהות לאלה באדום, ההימצאות בארץ שכנה אינה מפחיתה ממידת הסיכון. בירדן מוגנים מיני האירוס השחורים פורמלית, אך בשטח מתבצעת עקירה רבה של קני-שורש.
* מוגן בשמורת אירוס ירוחם בין ירוחם לדימונה, אך זו שמורה מוצעת שלא הוכרזה בחוק.

רעייה מבוקרת מעודדת גידול, אך יש להישמר מרעייה הרסנית, בה נאכלים עלי האירוסים ופקעי הפרחים.

אנדמי לצפון הנגב בישראל ולדרום ירדן.

לפי המיון הנוכחי זהו מין אנדמי לישראל ולירדן, אך ככל הנראה זהו מין אנדמי לישראל בלבד, המופרד גיאוגרפית, מורפולוגית וכנראה גם גנטית מהאוכלוסיות באדום. מהווה קצה גיאוגרפי דרומי של קבוצת אירוסי ההיכל (במקביל לאירוס הנגב בנגב המערבי) השימור חשוב במיוחד עקב האנדמיוּת, הנדירוּת, האטרקטיביוּת, והיותו אחד משני המינים המדבריים המובהקים של קבוצת אירוסי ההיכל בקצה הדרומי של תפוצתם.

Al-Eisawi,D.M.H., 1998 Field Guide to Wild Flowers of Jordan and neighbouring countries. Amman, Jordan:
Commercial Press, Jordan Press Foundation "Al Rai". 296 pp.