האלימון מוגדר כמין ב"סכנת הכחדה חמורה" (CR) בשל גודלה המזערי של האוכלוסייה המקננת, המוערכת בפחות מ- 50 פרטים בוגרים, וכן בשל קצב הירידה המהיר בגודלה של האוכלוסייה ובשטח התפוצה, הנתונים לתנודות חריפות בין שנה לשנה. במהדורה הקודמת של הספר האדום (2002) הוגדר האלימון כמין ב"סכנת הכחדה חמורה" (CR). היציבות במעמד המין משקפת את ההערכה שאוכלוסיית המין קטנה מאוד ונתונה תחת לחצים ואיומים חמורים.

בתי גידול	מישורים במדבר, חולות הנגב והערבה
סטטוס בארץ	יציב
סטטוס קינון בארץ	מקנן
אופי הנדידה	מין משוטט (נומאדי)
רצועות זואוגיאוגרפיות	סהרו-סינדי, סודני
תצורת נוף	ואדיות רחבים, דיונות חול
צפיפות צומח	נמוכה \ דלילה \ פתוח
מיקום הקן	קרקע
סוגי מזון	חסרי חוליות, צמחי
שיחור מזון	על הקרקע
גדלי גוף	קטן (עד 500 גרם)
גורמי סיכון	הרס וקיטוע מקומות החיות

עפרוני גדול המאכלס מישורים מדבריים. צבעו הכללי חום-חולי המסווה אותו היטב על הקרקע, אך בתעופה חושף דגם כנף שחור-לבן הבולט למרחוק. בעל מקור ארוך וכפוף ושירה מלודית ייחודית אותה משמיע הזכר מראש שיח או תוך כדי תעופת הכלולות.

מקנן נדיר בערבה הדרומית ובמישורי הנגב הדרומי. נומאדי ומשוטט, מספר הזוגות המקננים משתנה מאוד משנה לשנה.
בשנות ה- 1980 הוערכה אוכלוסיית האלימון בישראל בכ- 150 זוגות בערבה, בנגב המזרחי ובנגב המערבי באזור ניצנה-שיבטה (Shirihai 1996).
כיום נותרו, ככל הנראה, לא יותר מ- 15 זוגות אשר מקננים באזורים הנידחים של הנגב הדרומי והערבה (פרלמן וחובריו 2012), וכן נאספו עדויות לחזרה של המין לקינון בחולות מערב הנגב, לאחר היעדרות של כשני עשורים (ניר ספיר, אייל שוחט וברק גרניט 2017).

נופים פתוחים של חול ולס או מישורי צרירים עם צמחיה נמוכה פזורה.

בעל תפוצה סהרו-סינדית, מצפון מערב אפריקה (כולל אוכלוסיה מבודדת באיי כף ורדה), דרך הסהרה, המזרח התיכון, חצי האי ערב, פקיסטן ומדבר ת'אר בצפון הודו.

האלימון נפגע מהפיתוח המהיר שמתרחש בערבה בשני העשורים האחרונים, כולל הרחבת ישובים, פריצת דרכים והסבת אזורים טבעיים ובמיוחד שטחי דיונות חול למטעי תמרים וגידולים חקלאיים אחרים. שטחי קינון לא מוכרים נתגלו בשנים האחרונות בנחלים הפנימיים, מרביתם בשטחי אש פעילים של צה"ל, שאינם מוכרזים כשמורות טבע ולא חלה עליהם הגנה סטטוטורית.

עד היום לא בוצעו פעולות שימור ייעודיות למין זה.

האלימון הוא מין של עפרוני נומאדי (נווד, משוטט) המאכלס בתי גידול פתוחים במדבר הצחיח. גודל האוכלוסייה המקננת משתנה מאוד משנה לשנה, אך בכל מקרה, האוכלוסייה המקננת כיום בישראל היא שרידית ומקוטעת בעקבות צמצום שטחי החיות המתאימים לו. האלימון נעלם כמעט לגמרי מאזור הערבה ומחולות הנגב המערבי, שהיו בעבר אזורי הליבה של תפוצתו. בערבה הירדנית ובצפון סיני מקננות ככל הנראה אוכלוסיות גדולות יותר, העשויות להיות בסיס למעבר של פרטים לישראל ("אפקט הצלה"). מומלץ לשמר את השטחים שבהם האלימון מקנן באופן עקבי, במיוחד בנחלים הפנימיים.

מומלץ לשמור על שטחי מפתח בערבה כדוגמת חולות סמר מפני פיתוח עתידי וכן להגן סטטורית על אתרי קינון בנחלים הפנימיים (לדוגמה הכרזה עליהם כעל שמורות טבע).

• פז, ע. 1986. עופות. מתוך אלון, ע. (עורך), החי והצומח של ארץ ישראל. כרך 6. הוצאת משרד הביטחון, ישראל.
• פרלמן, י., אלתרמן, ש. וגרניט, ב. 2011. סקר עופות דוגרים בנחלים הפנימיים, אביב 2011. דו"ח מרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע.
• פרלמן, י., שוחט, א. ולבינגר, ז. 2009. סקר אטלס ציפורים בערבה סיכום שנת 2009. דו"ח מרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע.
• עמוד המין ב-Birdlife International

• Perlman, Y., Shochat, E. and Labinger, Z. 2011. Developing Managment plan for important bird areas in southern Israel. second annual report, Nizzana region and Arava Valley.Israeli Ornithological center, SPNI.
• Shirihai, H., 1996. The Birds of Israel. Academic Press, London.
• Symes, A. 2013. Species generation lengths. Unpublished, BirdLife International.