תורמוס צהוב

Lupinus luteus

הצמח גודל בעבר כצמח מאכל שאת זרעיו נהגו לקלות או לכבוש. מהזרעים הקלויים ניתן להכין משקה דמוי קפה. הזרעים מכילים אלקלואידים רעילים ועל מנת להשתמש בהם יש צורך להשרותם זמן ממושך, כדי להדיח את החומרים הללו ולסלק את הטעם המר.

הצמח גדל בשרון ובפלשת ותועד ב-51 אתרים, אולם לפי הערכה שרד רק בכ-40 מהם. ב-10 אתרים נכחד בוודאות. בשרון הוא נמצא באזור בנימינה – פרדס חנה, בסביבות חדרה, אילנות, רמת הכובש, נתניה, שפיים ודרומה עד לצפון תל-אביב. האתרים שנכחדו בשרון מרוכזים באזורי עבר הירקון של תל אביב-רמת השרון, בשטחים שנבנו. בפלשת נמצא באזור קריית אונו וגם בגבעת ברנר ובאזור רמלה. בפלורה פלשתינה הוא נתון גם מעמק עכו ומהערבה, אך לא נמצאו לכך עדויות.

קרקעות חמרה וחמרה חולית עם צומח עשבוני, לעתים במקומות מופרעים.

הסוג תורמוס מונה כמה מאות מינים, בעיקר ביבשת אמריקה, רובם רב-שנתיים. בארץ גדלים חמישה מינים חד-שנתיים, ובתרבות מגדלים גם תורמוס תרבותי. באזורי ההר, בעיקר בקרקעות טרה רוסה ובזלת גדל תורמוס ההרים (L. pilosus) שפרחיו כחולים ומגודל כיום גם כפרח נוי בגינות. מין קרוב לו הוא תורמוס ארץ-ישראלי (L. palaestinus), מין אנדמי לישראל בעל פרחים לבנים-לילכיים, הנפוץ בקרקעות חוליות במישור החוף. מינים נוספים בארץ הם תורמוס צר-עלים (L. angustifolius) ותורמוס שעיר (L. micranthus), לשניהם פרחים תכולים. תורמוס צהוב הוא חריג בפרחיו הצהובים, וייתכן שהוא בארץ פליט תרבות.

* הצמח גדל במספר אתרים רב יחסית בשרון ובפלשת, אך יש ירידה ניכרת במספרם.
* לעתים מופיע באוכלוסיות גדולות המונות מאות ואלפי פרטים הגדלים בצפיפות, ולעתים הפרטים גדלים בודדים בדגם מפוזר. ידוע על כתמים גדולים שנעלמו או הצטמצמו במהלך השנים ללא סיבה ברורה.
* הגלילות שבהן גדל תורמוס צהוב הן המאוכלסות ביותר בישראל. האתרים מהם נכחד מצויים בקרבת יישובים שהרחיבו את שטחי הבינוי והחקלאות על חשבון האתרים הטבעיים. שינוי בשימושי הקרקע מסכן חלק מהאתרים שבהם נותרו אוכלוסיות. בנוסף לכך, הצמח אטרקטיבי למדי לקטיף.
* הצמח מוגן בשמורות תל יצחק, אודים ובני ציון. כל יתר האתרים נמצאים בכתמי חמרה שאמנם אינם מבונים או מעובדים עתה, אך לא בתחומי שמורה מוכרזת.
* הצמח רחב תפוצה בעולם ותחומו הגיאוגרפי הנוכחי גדול בהרבה מתחומו הטבעי, עקב הבאתו בידי אדם לארצות רבות, בחלקן הוא הפך לצמח מובר ששרד אחרי שימוש כגידול חקלאי או חמק מהחקלאות אל שטחי הבר. אינו מצוי בסכנת הכחדה עולמית.

מומלץ לערוך סקר נוסף לצורך תיעוד המצב העכשווי של כל האוכלוסיות וגודלן, ולהקים כמה חלקות ניטור מוגנות בריכוזי האוכלוסייה הגדולים כדי לעקוב אחר המגמות הרב-שנתיות. כמו כן להפיץ זרעים בשטחי חמרה פנויים במגמה ליצור אוכלוסיות חדשות ולהקים מאגר גיבוי גם בגנים בוטניים.

ארצות מערב אגן הים התיכון – בעיקר בספרד ובפורטוגל וכן באיים. גדל בר גם בארצות המגרב – מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה, אך לא מופיע בלוב ובמצרים. קיים ספק לגבי היותו צמח בר בחלק מארצות הים התיכון (איטליה, סיציליה וסרדיניה) ובכמה ארצות הוא נחשב לצמח גר או צמח מובר (צרפת, יוון וסוריה ולבנון). ישנן עדויות על הימצאו במרבית ארצות אירופה שמחוץ לאגן הים התיכון, וכן ברחבי יבשת אסיה, אך לשם הובא בידי אדם כצמח שגודל למאכל והתפשט גם בבר. כמו כן הוא צמח גר ופולש בפלורידה בארצות הברית, באוסטרליה, ניו-זילנד ובמזרח אפריקה.

עשב חד-שנתי של קרקעות חמרה ושטחי חול-חמרה מוברים בשרון ובפלשת. ייתכן שהוא צמח מובר. מספר אתריו בארץ כמה עשרות, אך ניכרת בהם מגמת צמצום. הצמח אינו בסכנת הכחדה עולמית ובארצות רבות הוא צמח גר ופליט תרבות.