סלעית הערבות מוגדרת כמין ש"עתידו בסכנה" (VU) בשל גודלה הקטן של אוכלוסייתה (פחות מ- 1,000 פרטים בוגרים) וכן בגלל קצב הירידה במספר הפרטים המקננים, המוערך ביותר מ- 10% במשך שלושה דורות (12.3 שנה). - במהדורה הקודמת של הספר האדום (2002) הוגדרה סלעית הערבות כמין שאינו בסיכון (LC). השינוי במעמד המין משקף החמרה במצב האוכלוסייה ונסיגה שלה מחלקים גדולים של תחום תפוצתה הקודם, בעיקר בחבל הערבתי (דוגמת בקעת הירדן ודרום הגולן).

בתי גידול	בתת ספר המדבר, מישורים במדבר, בתרונות לס וחוואר, חולות הנגב והערבה
סטטוס בארץ	מקיץ, חולף, יציב
סטטוס קינון בארץ	מקנן
אופי הנדידה	נודד קצר-טווח \ נודד חלקי
רצועות זואוגיאוגרפיות	אירנו-טורני, סהרו-סינדי
תצורת נוף	מישורים ועמקים, ואדיות רחבים
תצורות צומח	בתה, עשבוניים
צפיפות צומח	נמוכה \ דלילה \ פתוח
מיקום הקן	קרקע
סוגי מזון	חסרי חוליות
שיחור מזון	על הקרקע
גדלי גוף	קטן (עד 500 גרם)
גורמי סיכון	נטיעות, הרס וקיטוע מקומות החיות, אינם ידועים

סלעית גדולה, זקופה וארוכת רגליים ומקור. צבעה חום חולי אחיד למדי, אך בתעופה מבליטה זנב לבן בבסיסו ושחור בקצהו. נצפית בדרך כלל כשהיא עומדת בעמדות תצפית נמוכות בשטח, ויחסית לסלעיות אחרות מרבה לרוץ ולקפץ על הקרקע. שירת הזכר מאופיינת בשריקות חליליות המוקטעות לסרוגין על ידי קטעי "קשקוש" צורמים, מושרת מהאוויר ומהקרקע.

מקייצת ודוגרת במספרים קטנים בנגב המערבי והמרכזי, ונדירה ביותר גם בבקעת הירדן וברמת הגולן.
חורפת במספרים קטנים בנגב, בערבה ובבקעת הירדן וחולפת שכיחה בסתיו ובאביב בכל חלקי הארץ.
עד לסוף שנות ה- 1980 הייתה שכיחה יותר וקיננה גם בצפון הנגב, רמת מדבר יהודה, בקעת הירדן ורמת הגולן. בשנים אלה הוערכה האוכלוסיה כמה מאות זוגות לפחות (Shirihai 1996). הערכה עדכנית חסרה.

מקננת במישורי חול ולס ובערבות עשבוניות בחבל המדברי והערבתי. בעקבות אירועי גשם והיווצרות "כתמים ירוקים" עשויה להרחיב תפוצה גם לאזורי מדבר צחיח.

עד היום לא בוצעו פעולות שימור ייעודיות למין זה.

• פז, ע. 1986. עופות. מתוך אלון, ע. (עורך), החי והצומח של ארץ ישראל. כרך 6. הוצאת משרד הביטחון, ישראל.
• פרלמן, י., אלתרמן, ש. וגרניט, ב. 2011. סקר עופות דוגרים בנחלים הפנימיים, אביב 2011. דו"ח מרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע.
• עמוד המין ב-Birdlife International

• Perlman, Y., Shochat, E. and Labinger, Z. 2011. Developing Managment plan for important bird areas in southern Israel. second annual report, Nizzana region and Arava Valley.Israeli Ornithological center, SPNI.
• Shirihai, H., 1996. The Birds of Israel. Academic Press, London.
• Symes, A. 2013. Species generation lengths. Unpublished, BirdLife International.