מבואות לספר הצמחים הפולשים

חלפו 8 שנים מאז יצאה לאור המהדורה העברית הראשונה של הספר (2010). בפרק זמן זה נצבר מידע חדש רב על כל ההיבטים של סוגיית הצמחים הפולשים בישראל. כפי שהודגש במבוא למהדורה הראשונה, סוגיית המינים הפולשים היא דינמית מאוד והצורך בהוצאת מהדורה שנייה לספר כדי להציג מידע חדש ומעודכן היה צפוי.

העדכון הראשון הוא הוספת 9 מיני צמחים פולשים שלהם הוקדש דף מידע מפורט: שיטה מחטנית (Acacia sclerosperma), רב-מוץ מחוספס (Achyranthes aspera), דודוניאה דביקה (Dodonaea viscosa), אגריה צפופה (Egeria densa), חמנית מצויה (Helianthus annuus), צחר כחלחל (Leucaena leucocephala), פרתניון אפיל (Parthenium hysterophorus), פולובניית פורטון (Paulownia fortunei) וטטרקליניס מפריק (Tetraclinis articulata). אחד מהם, דודוניאה דביקה, נכלל במהדורה האנגלית של הספר (2012). המינים שנוספו למהדורה זו נמצאים עדיין בשלבים הראשונים להתפשטותם בארץ, אך בשל תכונותיהם ופוטנציאל הפלישה שלהם יש להקדיש להם תשומת לב מיוחדת ולכן יוחדו להם דפי מידע מפורטים. מבין תשעת המינים האלה צחר כחלחל הוא עץ שנמצא ברשימת מאה האורגניזמים הפולשים ביותר בעולם, על פי ה-IUCN — האיגוד העולמי לשמירת הטבע, הוא מראה את כל הסימנים להתפשטות מהירה בישראל. עדכון נוסף הוא הוצאת ארבעה מינים מרשימת הצמחים הפולשים: מכנף נאה, פלפלון בכות, שיטה דוקרנית וצפצפה מכסיפה. בחינה מחדש של דפוס התפשטותם של שני המינים הראשונים הראתה כי הם ככל הנראה אינם מהווים סכנה למערכות האקולוגיות בישראל. המוקד היחיד של שיטה דוקרנית לא שרד ולא נמצא יותר. לצפצפה מכסיפה לא הוקדש דף מידע מפורט כיוון שהתפרצותה נראית נקודתית ומוגבלת לשמורות תל דן ונחל חרמון (הבניאס) בלבד.

נוסף על כך נדרשו עדכונים גם בתיאור התפוצה המרחבית של כמה צמחים פולשים, שכן בהיותם פולשים תפוצתם אינה קבועה. למשל, מאז המהדורה הקודמת התפשטה האמברוסיה המכונסת בכל בקעת הירדן, הגיעה לגליל התחתון ולרמת הגולן וחדרה עד מרכז הנגב, מדרום לשדה בוקר. כמו כן, המחקרים הרבים שהתפרסמו מאז 2010 מציגים מידע חדש לגבי התכונות הביולוגיות של חלק ממיני הצמחים הפולשים, וחלקן נחוצות להבנה של אופן ההתפשטות של הצמחים ושל הטיפולים המתאימים. למשל, מחקר שנערך לפני ארבע שנים בספרד הראה לראשונה כי חמציץ נטוי, הפולש באגן הים התיכון, מתרבה גם מזרעים (Castro et al. 2013). גם הידע על דרכי הטיפול התקדם; שיטות הטיפול השתכללו והשתפרו, ובמקרים רבים נעשו יעילות יותר. לדוגמה, היום אפשר לנטרל פרטים של שיטה כחלחלה וטבק השיח בשיטת טיפול מהירה וזולה, בשילוב קוטל עשבים המתאים לבתי גידול לחים.

מעבר לעדכונים חיוניים אלו נעשה מאמץ מיוחד במהדורה זו כדי להגדיר, עבור כל מין צמח שלו הוקדש מידע מפורט, את שלב הפלישה ("מזדמן", "מאוזרח", "פולש"), את קצב ההתפשטות ("איטי", "מהיר"), את עוצמת הנזק הנוכחי למערכות אקולוגיות בארץ ואת עוצמת הנזק הפוטנציאלי, המוערכת באמצעות ארבע קטגוריות של חומרה. מידע זה מאפשר לאפיין טוב יותר את "מצב הפלישה" של כל מין ומחדד את ההבדלים בין המינים השונים.

בעשור האחרון גברה מאוד המודעות לבעיית המינים הפולשים בישראל, ובפרט לסוגיית הצמחים הפולשים. שינוי זה חיוני ומבורך, אך התלוו אליו כמה הנחות מוטעות שחשוב להבהירן. ראשית, רוב הצמחים הזרים אינם פולשים וגם לא יהפכו לפולשים בישראל. שנית, חלק מהצמחים הפולשים, ובפרט עצים, מילאו תפקידים שונים בישראל, למשל בייעור ובעיצוב הנוף. לכן סיווגם כמינים פולשים בבתי גידול מסוימים ובאזורי אקלים ספציפיים אין משמעו קריאה לביעורם באופן מידי ומוחלט מהארץ. לכל מין צמח פולש נדרשת מדיניות טיפול מותאמת שעליה להיקבע על ידי הגופים הממונים על שמירת הטבע בישראל. ספר זה אינו קובע את המדיניות לגבי מין פולש כזה או אחר, אלא מביא מידע מדעי ומעודכן שעשוי לעזור בקביעת מדיניות. לשם כך נוסף במהדורה זו לכל דף מידע מפורט המוקדש למין ספציפי סעיף "המלצות למדיניות", הנתון לשיקול דעתם של מקבלי ההחלטות.

הספר שלפניכם שואף להביא את המידע המדויק והמעודכן ביותר בנושא צמחים פולשים בישראל. מידע זה מכוון לציבור הסטודנטים, המדענים, ומקבלי ההחלטות העוסקים בשמירת טבע ובמאבק במינים פולשים. בספר מובאת התייחסות מפורטת להיבטים השונים של פלישת צמחים, לרבות הרקע לפלישה, התכונות הביולוגיות והאקולוגיות של הצמחים הפולשים, המאפיינים של דינמיקת הפלישה במרחב ובזמן וכן הטיפולים השונים הזמינים. סוגיות אלו מוצגות בעזרת דוגמאות שמקורן בנתונים מישראל.

הספר במהדורה שנייה זו כולל שישה פרקים:

הפרק הראשון מציג בקצרה את הרקע לתופעת הפלישות הביולוגיות בעולם ומדגיש את מגוון ההשלכות של תופעה זו, המוגדרת כיום כסיבה השנייה בחשיבותה לקריסת המגוון הביולוגי בעולם.

הפרק השני מתמקד בסוגיית הצמחים הפולשים, בארץ ובעולם כולו, על מנת להציג מונחים מרכזיים שבהם נעשה שימוש לאורך הספר. כמו כן מוצגות בפרק זה התכונות הביולוגיות והאקולוגיות המאפיינות את הצמחים הפולשים, וכן הדינמיקה של הפלישה בזמן ובמרחב, לצד דוגמאות מהעולם ומישראל.

הפרק השלישי מתרכז בתופעת הצמחים הפולשים בשטחים טבעיים בישראל. בפרק זה מפורטים הגורמים השונים לחדירת צמחים פולשים לישראל, הגורמים המאיצים את הפלישה, בתי הגידול הרגישים לכך במיוחד ומגוון ההשלכות של הפלישה על המערכות האקולוגיות בישראל.

הפרק הרביעי בוחן את נושא הטיפול בצמחים פולשים תוך הצגת השיטות השונות הקיימות בישראל. יעילותן ומגבלותיהן של השיטות נדונות על סמך תוצאות מהשטח ועל סמך הספרות המקצועית. כמו כן מוצעת התייחסות נרחבת לסוגיית הטיפולים הביולוגיים בצמחים פולשים, ומודגשת הרלוונטיות של הטיפול הביולוגי בישראל בעתיד הנראה לעין.

בפרק החמישי מוסבר כיצד נבחרו מיני הצמחים הפולשים שנכללו בספר ומוצגים הפרמטרים שבהם נעשה שימוש לאִפיון הפלישה שלהם. בפרק זה מוצגת רשימה מעודכנת של כל מיני הצמחים הזרים שהפכו למזדמנים, למאוזרחים או לפולשים בישראל. רשימה זו חוברה על ידי המחבר וד"ר אורי פרגמן-ספיר, המנהל המדעי של הגן הבוטני האוניברסיטאי בירושלים.

הפרק השישי מכיל דפי מידע מפורטים לגבי 55 מיני צמחים פולשים בישראל. המידע כולל, לכל מין, את תיאור הצמח, אזור התפוצה המקורי שלו, הרקע לפלישה בישראל, התכונות הביולוגיות והאקולוגיות של הצמח, מצב הפלישה בארץ ובתי גידול נגועים, ההשפעות על הסביבה, דרכי הטיפול האפשריות, אזורים נגועים אחרים בעולם, המלצות למדיניות וסיווג של הצמח לפי כל אחד מארבעה מדדים לאפיון מצב הפלישה בארץ: שלב הפלישה, קצב הפלישה, נזק נוכחי ונזק פוטנציאלי בישראל בעתיד הקרוב.

בסוף הספר מובאת רשימה מעודכנת של ספרות מקצועית בתחום.

הציור האחרון של עוף הדודו מפרט חי ב-1638 (ויקיפדיה).

מציאת תנאים סביבתיים דומים לאלה הקיימים באזור התפוצה הטבעי הכרחית, אך אינה מספיקה לבדה, כדי להסביר את תופעת הפלישה. מערכת אקולוגית (אקוסיסטמה) מורכבת משלושה מרכיבים יסודיים: (1) בית גידול, כלומר שילוב של תנאים פיזיים; (2) אוכלוסיות של אורגניזמים שונים; (3) מכלול יחסי הגומלין בין מיני האורגניזמים. יחסי גומלין, כגון טריפה, טפילות או תחרות על משאבים או על מרחב, יוצרים איזון בין האוכלוסיות של האורגניזמים השונים. כאשר מין זר מובא על ידי האדם — במתכוון או שלא במתכוון — לאזור חדש שאליו לא היה יכול להגיע בדרכי הפצה טבעיות, הוא מגיע ללא אויביו הטבעיים. כתוצאה מכך לא מופעלים על האוכלוסייה תהליכים טבעיים של ויסות ואיזון. מצב מיוחד זה מתואר באקולוגיה של פלישות ביולוגיות כ"תיאוריית היעדר אויבים טבעיים" (Enemy Release Hypothesis; Keane & Crawley 2002, Inderjit et al. 2005). תיאוריה זו תקפה לכל האורגניזמים הפולשים אך במיוחד למיני הצמחים (Blossey 2011), והיא מסבירה את הדפוס הפולשני של חלק מהמינים הזרים.

לדוגמה, הצמח הפולש המפורסם ביותר בישראל, שיטה כחלחלה (Acacia saligna), הוא עץ הגדל בר רק בדרום-מערב אוסטרליה. באזור תפוצתו הטבעי תוחלת החיים של מין עץ זה היא 5-12 שנה בלבד, ומגיעה לעיתים נדירות עד 20 שנה. לעומת זאת, בצ'ילה ובדרום אפריקה, אזורים שבהם העץ זר ופולש, חיים פרטיו 30-40 שנה (O’Sullivan et al. 2008). הבדל זה נובע מכך שבאזור תפוצתה הטבעי, בדרום-מערב אוסטרליה, שיטה כחלחלה משולבת במערכת האקולוגית המקומית וחשופה לעקה טבעית בהשפעתם של אורגניזמים מקומיים. מין של פטריית חילדון (Uromycladium tepperianum) גורם לנשירת עלווה ולמות העץ (איור 4), ואילו מין של חדקונית (Melanterius compactus), הניזון מזרעי העץ בעודם בתרמילים (איור 5), מגביל את התרבותו. שני מינים אלה מווסתים את האוכלוסיות של שיטה כחלחלה ומונעים את התפרצותן. היעדרם של אורגניזמים אלה במערכות האקולוגיות שאליהן הוכנס העץ, כגון האזור הים-תיכוני בישראל, מאפשר לשיטה הכחלחלה לייצר אוכלוסיות גדולות ולפלוש. בשל כך, טיפול ביולוגי נגד שיטה כחלחלה שנוסה בדרום אפריקה היה מבוסס על הכנסת הפטרייה והחדקונית כדי שיתפקדו כאויבים טבעיים (על טיפול ביולוגי באופן כללי ועל מקרה זה בפרט ראו סעיף 4.5.4).

הנחת היעדר אויב טבעי נבחנה במחקר השוואתי שנערך ב-2016 באוסטרליה ובפורטוגל, שבו נבדקו כמה משתנים ביולוגיים של פרטים של שיטה ארוכת עלים (Acacia longifolia) ושיטה לבנה (Acacia dealbata), שני מיני עצים ממוצא אוסטרלי הפולשים בצורה מסיבית בפורטוגל (Correia et al. 2016). ניתוח התנאים הפיזיים — האקלים והקרקע — הניב ממצאים זהים בשני המרחבים שבהם נבדקו העצים. לעומת זאת, מספר הזרעים בכל תרמיל בפרטים של שיטה ארוכת עלים בפורטוגל היה גדול ממספר הזרעים בתרמיליהם של פרטים הגדלים באזור תפוצתם הטבעי (אוסטרליה). ממצא דומה התקבל באשר לפרטים של שיטה לבנה הפולשים בפורטוגל. אצל שני המינים, הזרעים והזריעים היו גדולים יותר בפורטוגל מאשר באוסטרליה (איור 6).

פטריית החילדון Uromycladium tepperianum על שיטה כחלחלה בדרום-מערב אוסטרליה. באזור תפוצתו הטבעי של העץ הפטרייה יוצרת תנאי עקה ומקצרת את חיי העצים. פטרייה זו שימשה לטיפול הביולוגי הראשון נגד שיטה כחלחלה בדרום אפריקה (צילום: Wayne O'Sullivan 2007).

המינים הפולשים בעולם מגוונים מאוד ומשתייכים לכל ממלכות החיים: בעלי חיים, צמחים, פטריות ומיקרואורגניזמים שונים (איור 7). כדי לקבל מושג ראשוני על מגוון האורגניזמים הפולשים ברחבי תבל מומלץ לעיין ברשימת 100 האורגניזמים הפולשים ביותר בעולם שהפיק ה-IUCN, בשנת 2004 (Lowe et al. 2004), ושעודכנה ב-2013.

כל הביומות, כולל אנטארקטיקה (Hughes et al. 2015), נפגעו במידה כזו או אחרת ממינים פולשים, ורוב בתי הגידול בעולם נתונים להשפעה של פלישות ביולוגיות (Simberloff et al. 2012). בניגוד לטענה כי תופעת הפלישות הביולוגיות מוגבלת לאיים ולמערכות אקולוגיות אקווטיות של מים מתוקים (Tassin et al. 2017), אנו עדים לכך שתופעת המינים הפולשים מתרחבת, מתעצמת ולא מראה כל סימן של התייצבות או רגיעה, אלא להפך (Richardson & Ricciardi 2013; Rouget et al. 2016; Russell & Blackburn 2017; Seebens et al. 2017).

למספר הגדול של מינים פולשים מתלווה מגוון גדול של השלכות. שלא במפתיע, אקולוגים נוטים להתמקד רק בצמצום מגוון המינים ובהפרעות לתפקוד המערכות האקולוגיות. אולם ההשלכות של התפשטות מינים פולשים אינן מסתכמות רק בפגיעה במינים מקומיים; הן רלוונטיות לתחומים שונים, לעיתים בלתי צפוים, ומגוונים מאוד. באיור 8 מוצגות דוגמאות של השלכות מוכרות של מינים פולשים: לצד הפגיעה במגוון הביולוגי מופיעים 24 סוגים נוספים של פגיעות משמעותיות. לפי הערכה שבוצעה כבר ב-2001, עלות הנזקים הנגרמים על ידי מינים פולשים בעולם מגיעה ל-1.4 טריליון דולר בשנה (Pimentel et al. 2000) — כ-5% מהתוצר הגולמי העולמי דאז. הערכה זו לא כללה את הפגיעה במגוון המינים ובתפקוד המערכות האקולוגיות.

‫לסיכום, מין פולש הוא אורגניזם כלשהו - חי, צומח, פטרייה או מיקרואורגניזם אחר - שהובא על ידי האדם, במתכוון או שלא במתכוון, למערכת אקולוגית שאליה לא היה יכול להגיע בדרכים טבעיות, ושבה הוא גורם לנזק כלשהו למינים המקומיים או לפעולות האדם.

חשוב להדגיש כי מין פולש הוא תמיד מין זר למערכת האקולוגית, וכי רוב המינים אנם ולא יהיו פולשים בשל חוסר יכולתם לשרוד במערכות האקולוגיות החדשות שאליהן הוחדרו.

הנזקים והאיומים שגורמים המינים הפולשים אינם אחידים בעוצמתם, והיקף פגיעתם משתנה לאורך זמן. דקויות אלה נבחנות בפרק הבא, המתמקד בצמחים פולשים בלבד.

מגוון הפגיעות שגורמים מינים פולשים — לא רק פגיעה בעושר הביולוגי.

צמח מקומי

בהבחנה בין צמח מקומי לצמח זר הגורם הקבוע הוא מידת ההתערבות של האדם בנוכחות של מין צמח מסוים במרחב נתון: צמח מקומי הוא צמח אשר הימצאותו באזור או במערכת אקולוגית נתונה היא תוצאה של גורמים טבעיים בלבד, כלומר ללא כל התערבות של האדם - ישירה או עקיפה, בהווה או בעבר. בדרך כלל התפוצה הנוכחית של מיני צמחים היא תוצאה של ההשפעה המשולבת של פרמטרים אקלימיים ושל המחסומים הביוגיאוגרפיים. כך, למשל, הרכב הפלורה של אירופה או של צפון אמריקה מושפע מתהליך ההתחממות הגלובלית שהחל בסוף תקופת הקרח האחרונה.

צמח זר

כל מין צמח שאינו צמח מקומי הוא צמח זר. הגדרה מפורטת למונח צמח זר ניתנה ב-2004 על ידי קבוצה של אקולוגים המתמחים בסוגיית הצמחים הזרים הפולשים. על פי הגדרתם, צמחים זרים הם "כל מיני הצמחים באזור נתון, שנוכחותם במקום היא תוצאה של התערבות אדם, מכוונת או לא מכוונת" ((Pyšek et al. 2004. כמו כן נחשבים לזרים מיני צמחים שהגיעו למקום נתון ללא עזרת האדם, אך מאזור שבו הם מוגדרים כזרים. לפיכך, בישראל נחשב צמח זר כל מין שאינו שייך לצמחייה המקומית, כלומר למכלול מיני הצמחים הגדלים באזורנו ללא התערבות האדם (לרשימה זו ראו Danin 2004; פרגמן ואחרים 1999).

חלק מהצמחים הזרים בישראל הם צמחי נוי אשר הובאו ארצה במכוון מאזורים אחרים בעולם. רוב צמחי הנוי בישראל הם צמחים זרים, כפי שמעידה הרשימה החדשה של צמחי הנוי בישראל שמשרד החקלאות פרסם ב-2016 (הלר ואחרים 2016; איור 9).

צמח מזדמן וצמח מאוזרח

חלק קטן מהצמחים הזרים אשר הובאו במתכוון "עוברים את הגדר" ויוצרים פרטים נוספים מעבר למקומות ולשטחים שבהם נזרעו או נשתלו. כמו כן, חלק מהצמחים הזרים אשר הוחדרו לאזור חדש על ידי האדם מבלי להתכוון לכך מתבססים ויוצרים גם הם פרטים חדשים.

אקולוגים מובילים בתחום הצמחים הפולשים (Richardson et al. 2000) הציעו לפני כמעט 20 שנה הגדרות ברורות לצמחים הזרים אשר "עברו את הגדר", והגדרות אלה הפכו לכלי בסיסי במקצוע:

צמח מזדמן הוא, על פי הגדרתם, "צמח זר המסוגל לפרוח ולעיתים אף להתרבות, אך אינו מסוגל לייצר אוכלוסייה בת קיימא. לפיכך, האוכלוסייה איננה מסוגלת לשרוד בהיעדר הכנסה חוזרת של פרטים חדשים על ידי האדם". כיוון שאי אפשר לחזות מראש ובוודאות את העתיד של מוקד חדש של צמח זר שמתגלה, נהוג להגדירו תחילה כצמח מזדמן.

צמח מאוזרח הוא, לפי הגדרת אותם מומחים, "צמח זר היוצר אוכלוסיות שמתחדשות ללא עזרת אדם ולאורך תקופה של 10 שנים לפחות". בהגדרה זו קבעו החוקרים פרק זמן מינימלי, 10 שנים, כערך סף שמעבר לו סביר להניח כי הצמח הזר ייצור אוכלוסיות יציבות ומתחדשות ולכן יישאר נוכח במרחב שאליו הובא (איור 10).

צמח פולש וצמח פולש 'משנה סביבה'

חלק מהצמחים המאוזרחים הופכים, תוך פרקי זמן שונים, לצמחים "פולשים", ומתוכם מזהים צמחים פולשים המכונים 'משני סביבה'. אותם חוקרים הגדירו מונחים אלו כך:

צמח פולש הוא צמח זר מאוזרח היוצר כמות גדולה מאוד של צאצאים נושאי זרעים, המופצים למרחקים גדולים מאוד מהפרטים שהם מקורות הזרעים. צמח נחשב פולש כשקצב התפשטותו עולה על 100 מטר תוך 50 שנה אצל נושאי הזרעים, או על שישה מטרים תוך שלוש שנים אצל צמחים בעלי קנה שורש זוחל.

צמח 'משנה סביבה' מתאר תת-קבוצה של צמחים פולשים בעלי יכולת לשנות את התכונות, התנאים, הצורה או האופי של מערכות אקולוגיות על פני שטח גדול יחסית לגודל המערכת האקולוגית הנגועה.

צמחים 'משני סביבה' גורמים לשינויים באחד או בכמה מהמרכיבים הפיזיים של המערכות האקולוגיות שאליהן הם פולשים. למשל, מיני צמחים 'משני סביבה' יכולים לשנות את תכונות הקרקע באמצעות העשרתה בחנקן או הורדת ה-pH (איור 11); צמחים פולשים 'משני סביבה' יכולים לגרום לייצוב חולות (איור 12) או להגברת התדירות והעוצמה של שרפות. במערכות אקולוגיות אקווטיות, כגון נחלים, ביצות ואגמים, השפעת צמחים פולשים 'משני סביבה' היא בדרך כלל קיצונית, מכיוון שכיסוי גוף מים על ידי צמח פולש צף מביא לשינוי בטמפרטורת המים, לירידה ב-pH ולצניחת שיעור החמצן במים (איור 13). רוב צמחי המים הפולשים הם מינים 'משני סביבה'.

ההגדרה של Richardson et al. (2000), שנתמכה גם על ידי Pyšek et al. (2004), היא ההגדרה היחידה המתייחסת ספציפית למיני צמחים תוך ציון ערכי סף כמותיים, ולכן היא חשובה מאוד לצורך אפיון מעמד הפלישה של צמח זר. ב-2011 הציעה קבוצת חוקרים (Blackburn et al. 2011) דירוג נוסף לתיאור שלבי הפלישה (איור 14), במטרה לקבוע שיטת דירוג משותפת לכל המינים מכל הקבוצות הטקסונומיות באשר הן (בעלי חיים, צמחים, פטריות ומיקרואורגניזמים).

שיטת דירוג זו מקובלת כיום ונעשה בה שימוש גם לאפיון פלישה של מיני צמחים (Wilson et al. 2014), אך מכיוון שאינה ייחודית לתיאור מיני צמחים ואינה מבוססת על ערכי סף כמותיים אלא על מונחים איכותניים בלבד, יישומה עלול לגרור ויכוחים אינסופיים בין חוקרים ומקבלי החלטות בעת הגדרת שלב הפלישה של מין מסוים, בפרט בקנה מידה מקומי או אזורי. למשל, המונח "מרחק משמעותי" (D1, D2) או הביטוי "באתרים מרובים ובתוך מגוון גדול פחות או יותר של בתי גידול" (E) עלולים להתפרש אחרת לפי נקודת המבט של אקולוג, מקבל החלטות או בעל אינטרסים הקשור לצמח ספציפי.

ב-2014 הציעה קבוצה אחרת של חוקרים דירוג נוסף, המבוסס על הערכת ההשפעות של המינים הפולשים (Blackburn et al. (2014;

גם דירוג זה מתאר את כל המינים הפולשים, ללא הבחנה בין קטגוריות טקסונומיות, וגם הוא מבוסס על הגדרות איכותניות בלבד. מטרת החוקרים הייתה להציע דירוג למינים פולשים הדומה לדירוג של ה-IUCN למינים בסכנת הכחדה, הנמצא בשימוש גלובלי, ולכן מדובר בדירוג רלוונטי ויישומי בעיקר בקנה מידה גלובלי.

השימוש בדירוג זה בקנה מידה אזורי או מקומי נתקל בבעיות דומות לאלו שתוארו קודם: המונח "הכחדה מקומית" פותח דלת לוויכוחים אינסופיים בין מדענים באשר למה הוא "מקומי". גם הקביעה אם שינוי הוא "הפיך" או "בלתי הפיך" היא תמיד סלע מחלוקת בין מדענים לבין מקבלי החלטות הפועלים לפי אינטרסים שונים, לעיתים קרובות מנוגדים, בפרט כאשר התופעה נבחנת בקנה מידה אזורי או מקומי. נוסף על כך, דירוג זה אמנם תורם רבות להבנת התופעה בקנה מידה גלובלי, אך הוא מתעלם מההשלכות של פלישת מינים שאינן קשורות ישירות למגוון הביולוגי ולתפקוד המערכות האקולוגיות, כלומר מהפגיעות בתפקוד של חברות האדם (Shackleton 2017a; 2017b; 2017c).

כמה צמחים הופכים לפולשים מתוך כלל הצמחים הזרים?

רוב מיני הצמחים הזרים שמגיעים לאזור נתון אינם הופכים לצמחים פולשים. למרות השונות הגדולה בין אזורי פלישה, בהערכה גסה אפשר לומר כי כ-10% ממיני הצמחים הזרים המובאים לאזור מסוים הופכים למינים "מזדמנים"; 10% מאלה מתגלים כמינים "מאוזרחים" וכ-10% ממינים אלה, כלומר 1% מהמינים ה"מזדמנים", או 1 מתוך 1,000 מינים זרים שהגיעו לאזור, הופכים ל"פולשים". יחס זה, שהוצע במסגרת "חוק העשיריות" (Williamson 1993, Williamson & Fitter 1996), אינו אלא הערכה כללית; המסר שלו הוא כי רק חלק קטן מהצמחים הזרים המובאים לאזור נתון עלולים להפוך לפולשים (Richardson & Pyšek 2006). על פי Rejmanek et al. (2005), כ-10% ממיני הצמחים הפולשים נעשים 'משני סביבה'.

מימין: עבקנה שכיח, מין מקומי בישראל הממלא תפקיד של מין אבן ראשה במערכות אקולוגיות של גדות נחלים בעמקים ובשפלה בארץ. בארה"ב הוא נחשב מין פולש הרסני ואף נכלל ברשימת 100 האורגניזמים הפולשים ביותר בעולם. משמאל: סיגלון עלי מימוסה, עץ זר בישראל ממוצא דרום אמריקני שאינו פולש בארץ. הסיגלון נחשב צמח נוי מוצלח מאוד בישראל, ובהוואי הוא עץ פולש (תמונה שמאלית: ויקיפדיה).

למעלה: שיטה דוקרנית, מין זר מזדמן בישראל. המוקד המוכר היחיד שגדל באזור ירושלים נעלם כעבור 6 שנים. למטה: רוביניה בת שיטה, מין זר מאוזרח בישראל, מוגבל לעומדים קטנים. שני מינים אלו פולשים מאוד באזורים אחרים בעולם: שיטה דוקרנית פולשת בדרום אפריקה ורוביניה בת שיטה פולשת באירופה הממוזגת והים-תיכונית.

צלקנית נאכלת (Carpobrotus edulis), צמח פולש מדרום אפריקה היוצר שכבה עבה וצפופה של חומר צמחי, שמורידה את ה-pH של הקרקע ומשנה גם את שיעורי החנקן והסידן בקרקעות שבהן הוא מתפשט. צלקנית נאכלת היא צמח פולש 'משנה סביבה' בחולות מישור החוף בישראל.

דירוג שלבי הפלישה של מינים זרים לכל האורגניזמים כפי שהוצע על ידי Blackburn et al ב-2011.

חמש הקטגוריות לאפיון מין פולש על פי השפעותיו לפי Blackburn et al. 2014.

לצמחים הזרים המתבססים ומתפשטים באזורים חדשים שאליהם הוחדרו על ידי האדם יש תכונות ביולוגיות ואקולוגיות בולטות המאפשרות להסביר, במידה מסוימת, את דפוסי הפלישה שלהם. מקובל להצביע על עשר תכונות ביולוגיות ו/או אקולוגיות המשותפות לחלק ניכר ממיני הצמחים הפולשים, בישראל ובאזורים אחרים.

(1) גמישות אקולוגית: היכולת לצמוח ולהתפתח במגוון רחב של בתי גידול אופיינית לצמחים פולשים רבים. לדוגמה, אוכלוסיות פיסטיה צפה (חסת המים Pistia stratiotes) שורדות בחבל הים-תיכוני בישראל למרות טמפרטורות החורף הנמוכות, לעיתים מתחת לנקודת הקיפאון. תופעה זו מוכיחה שלחסת המים גמישות אקולוגית גדולה, המאפשרת לה להתמודד עם טמפרטורות שונות לחלוטין מאלה הקיימות באזור תפוצתה הטבעי — אגן האמזונס בדרום אמריקה הטרופית (איור 16).

(2) רבייה אל-מינית (וגטטיבית): היכולת לייצר פרטים חדשים באמצעות סורים, קנה שורש זוחל, בצלצולים או אברים אחרים, כלומר לא רק באמצעות זרעים, נפוצה למדי אצל צמחים פולשים, עשבוניים כמעוצים (בני-שיח, שיחים ועצים). תכונה זו מאפשרת להם לייצר אוכלוסיות תוך זמן קצר וללא תלות במאביקים ובאורגניזמים אחרים להפצת זרעים. יכולת זו מאפיינת את רוב צמחי המים הפולשים וחלק ניכר מהצמחים העשבוניים הפולשים, כגון זיף נוצה חבוי, אמברוסיה מכונסת, סולנום זיתני וחמציץ נטוי (איור 17). גם צמחים מעוצים פולשים מגלים יכולת ריבוי וגטטיבית, למשל אילנתה בלוטית ושיטה כחלחלה.

(3) יכולת התחדשות לאחר פגיעה: צמחים פולשים רבים מגלים יכולת לצמוח מחדש לאחר פגיעות קשות כגון שרפה או כריתה. תכונה זו, המאפיינת גם מיני צמחים מקומיים רבים בישראל, מאפשרת השתלטות מהירה על בית הגידול הנגוע. רוב הצמחים המעוצים והעשבוניים הפולשים בישראל הם בעלי יכולת התחדשות גבוהה ומהירה (איור 18), ואלמלא כן היה הרבה יותר קל לטפל בהם ולעצור את התפשטותם. בשל יכולת ההתחדשות שלהם, פעולות כיסוח או כריתה כלל אינן יעילות נגד רוב הצמחים הפולשים, והצירוף של תכונה זו עם שאר התכונות שהוצגו לעיל הופך את הטיפול במוקדים של צמחים פולשים למשימה מורכבת.

(4) מהירות צימוח גבוהה: רוב מיני הצמחים הפולשים מתאפיינים בקצב צימוח מהיר. תכונה זו בולטת במיוחד אצל הצמחים הפולשים המעוצים, וקצב הצימוח שלהם מהיר מזה של הצמחים המעוצים המקומיים. העץ אילנתה בלוטית יכול לצמוח לגובה של 1-1.5 מטרים במהלך עונת צמיחה אחת בלבד (איור 19); וקיקיון מצוי מסוגל לצמוח עד כ-2 מטרים בשנה. קצב הגידול של העצים והשיחים המקומיים בישראל נמוך בהרבה.

(5) תחרותיות: הצמחים הפולשים יעילים במיוחד בניצול המשאבים הטבעיים, כגון המים בקרקע, ולכן מסוגלים להתחרות בהצלחה עם הצמחים המקומיים. העץ האמריקני ינבוט המסקיטו, הפולש באזור הצחיח של ישראל, מפתח מערכת שורשים אופקית רחבה ושורשים החודרים לעומק של 15-20 מטר. תכונה זו מאפשרת לו לנצל ביעילות את המים בנפח קרקע גדול, על חשבון מינים מקומיים. צמחים פולשים רבים ניחנו בכושר תחרותיות מוגבר גם בשל היכולת האללופתית שלהם, המאפשרת להם לשחרר משורשיהם, מעליהם ולעיתים מפירותיהם חומרים כימיים שמונעים נביטת זרעים של מיני צמחים מקומיים. תכונה זו קיימת למשל אצל כנפון זהוב, הפולש בישראל בשמורות של אזור השרון ובשמורת חולות עגור בנגב (איור 20).

(6) יצירת זרעים בשלב חיים מוקדם: תכונה בולטת בקרב רוב הצמחים הפולשים המעוצים (בני-שיח, שיחים ועצים) היא יכולתם לייצר זרעים זמן קצר לאחר נביטתם. שיטה כחלחלה מסוגלת לייצר זרעים שנתיים לאחר הנביטה; פרטים של צחר כחלחל, מין פולש חדש בישראל, יוצרים פירות כבר בגיל שנה (איור 21). בשל תכונה זו הפרטים החדשים הופכים לנושאי זרעים תוך פרק זמן קצר, ומגדילים במהירות את בנק הזרעים בקרקע.

(7) מנגנונים מגוונים להפצת זרעים: במקרים רבים הצמח הפולש נהנה מיתרון של מגוון דרכים להפצת זרעים, המבטיחות התפשטות יעילה ומהירה במרחב. הפצת הזרעים נעשית לעיתים קרובות באמצעות הרוח וגם בעזרת מים — מי נגר או מים זורמים בנחלים. כמו כן, חלק מהצמחים הפולשים מפיצים את זרעיהם באמצעות חולייתנים מקומיים, כגון ציפורים, עטלפים ויונקים אחרים, המפיצים את הזרעים למרחקים גדולים. עטלף הפירות, למשל, מפיץ בישראל את הזרעים של אזדרכת מצויה. הציפור המקומית טריסטרמית ים המלח מפיצה בשנים האחרונות זרעים של שלושה מינים פולשים של פיקוס בנחל דוד שבשמורת עין גדי (איור 22). זרעים של כנפון זהוב נאגרים על ידי מינים מקומיים של נמלים. פירותיהם של מינים כגון אמברוסיה מכונסת, לכיד הנחלים ולכיד קוצני (איור 23) נתפסים בפרוותם של יונקים כגון תנים ושועלים, ומופצים למרחקים גדולים. לאחרונה הראו כי גם עופות מים נודדים מעבירים מינים פולשים, ביניהם מינים מסוימים של חסרי חוליות ועד 79 מינים שונים של צמחים פולשים (Reynolds et al. 2015, Green 2016).

(8) יצירת זרעים בכמות גדולה: צמחים פולשים רבים יוצרים כמויות גדולות של זרעים. תכונה זו, כשהיא משולבת עם היעדר עקה טבעית על הזרעים, מביאה להצטברות של כמויות גדולות של זרעים חיוניים במרחב שבו הצמח פולש. כך יוצרים רוב הצמחים הפולשים "בנק זרעים" בעל היקף עצום. פרטים בוגרים של אילנתה בלוטית או טבק השיח, למשל, יכולים לייצר בעונה אחת מאות אלפי זרעים חיוניים. השיטים האוסטרליות הפולשות בישראל, כגון שיטת ויקטוריה (איור 24) ושיטה עגולת זרעים, מסוגלות לייצר בנק זרעים של אלפי זרעים במטר מרובע.

(9) תרדמת זרעים ממושכת: תכונה זו משותפת לחלק ניכר מהצמחים הפולשים ואופיינית במיוחד לקטניות, כגון מיני שיטה וינבוט (איור 25). חלק מהזרעים אינם נובטים מיד לאחר הפצתם, אלא נשארים טמונים בקרקע ושומרים על חיוניותם במשך שנים ספורות עד כמה עשרות שנים. תכונה זו מאפשרת להם לנבוט גם זמן רב לאחר הפצתם. הזרעים של שיטה כחלחלה ושל שיטה עגולת זרעים מסוגלים לשמור על חיוניותם במשך 50 שנה לפחות (Holmes 1989, Richardson & Kluge 2008). משך תרדמת הזרעים של רוב הצמחים הפולשים עדיין אינו ידוע בוודאות, שכן לשם כך נדרשים מחקרים ארוכי טווח. מידע זה חשוב מאוד לקראת טיפול בפלישה וניסיון לבער שטח נגוע, שכן חיסול כל הפרטים הקיימים בתא שטח נתון אינו מספיק כדי להבטיח ביעור. כל עוד קיימים בקרקע זרעים בתרדמה הם עלולים לנבוט, גם כעבור זמן רב, ולחדש את אוכלוסיית הפולש.

(10) יחסי גומלין עם מינים פולשים נוספים: תכונה אחרונה ראויה לציון היא קיום יחסי גומלין בין צמחים פולשים למינים זרים אחרים או למינים פולשים אחרים. עצם קיומם של יחסי גומלין אינו ייחודי לצמחים פולשים כמובן, אך ככל שמתגברת תופעת הצמחים הפולשים מתקבלים יותר ויותר דיווחים על יחסי גומלין בינם לבין מינים זרים אחרים. תופעה זו חשובה מאוד מבחינה אקולוגית כי היא יכולה לגרום לשרשרת שינויים במערכות האקולוגיות שהשפעתם רחבה הרבה יותר מהשפעת הנזקים שהצמח הפולש גורם בעצמו. העוצמה, ההיקף וכלל ההשלכות של יחסי הגומלן בין מינים פולשים עדיין אינם ברורים, וסוגיה זו מהווה שלב חדש בהבנת התופעה של המינים הפולשים ושל הצמחים הפולשים בפרט. יחסי גומלין בין צמח פולש למין זר אחר אינם בהכרח בגדר סכנה נוספת למערכות האקולוגיות המקומיות, אך כאשר המין הזר הוא בעצמו מין פולש הגורם לנזק, ההשפעה השלילית של הצמח הפולש על המערכת האקולוגית מועצמת. להלן כמה דוגמאות מישראל ליחסי גומלין בין צמח פולש למין זר אחר:

קיקיון מצוי וחיפושית האמברוסיה (Euwallacea fornicatus):

חיפושית האמברוסיה (אין קשר לצמח בשם הדומה) היא חרק מדרום-מזרח אסיה. החיפושית חופרת מחילות בכמה מיני עצים לצורך הטלת ביצים, ומשאירה בהם נבגים של מיני פטריות החיות איתה בסימביוזה כדי שישמשו מצע לזחלים המתפתחים בגוף העץ. אחת הפטריות היא Fusarium euwallacea, הגורמת לפגיעה בכמה מיני עצים, כולל עצי פרי (אבוקדו) ועצי נוי (מנדל ופרוטסוב 2016), שלעיתים יכולה להביא עליהם את מותם. אחד המינים הפונדקאים המועדפים על חיפושית האמבורזיה הוא קיקיון מצוי, מין פולש היוצר מוקדים צפופים בבתי גידול לחים כגון גדות נחלים. למרות העדפה זו, חיפושית האמבוזיה אינה מביאה להתמוטטות של אוכלוסיית הקיקיון בישראל (איור 26).

אמברוסיה מכונסת והעש (Epiblema strenuata):

ב-2008 נצפה לראשונה בישראל מין של עש אשר זחליו גדלים בתוך הגבעולים של הצמח הפולש אמברוסיה מכונסת (איור 27). הפרטים הנגועים של אמברוסיה מכונסת מראים סימני מצוקה (עלים מצהיבים, הפסקת הצימוח בקודקוד), אך אינם מתים הודות להתחדשות גבעולים (Yaacoby & Seplyarsky 2011). עד כה לא ידוע על נזקים אחרים שלהם גורם העש הזר, וכיום בוחנים את השימוש בו כאמצעי לטיפול ביולוגי באמברוסיה מכונסת.

איקליפטוס המקור ופסילת האיקליפטוס (Glycaspis brimblecombei), פשפש הברונזה (Thaumastocoris peregrinus) ודררת קרמר (Psittacula krameri):

העץ איקליפטוס המקור, אשר מקורו באוסטרליה, ממלא תפקד חשוב במורשת ובתרבות הישראלית המודרנית וניטע במקומות רבים ומגוונים (רבס 2008, פינס 2012). העץ מתפשט בישראל רק בבתי גידול לחים. בשנים האחרונות התגלו על עצי איקליפטוס המקור בישראל אוכלוסיות של שני מיני חרקים פולשים: פסילת האיקליפטוס ופשפש הברונזה, המקיימים יחסי גומלין עם איקליפטוס המקור. פסילת האיקליפטוס, שהתגלתה בישראל ב-2014 (איור 28), היא מין פולש בפלורידה, בקליפורניה ובברזיל. הפסילה מזיקה רק לעצי איקליפטוס, ויכולים להיות עצים רבים כאלה בגן הנוי. באותה שנה, 2014, התגלה בישראל מין פולש נוסף הקשור ישירות לעצי איקליפטוס — פשפש הברונזה (איור 28), המוכר היטב כמין פולש מאוד במדינות מזרח אפריקה, דרום אפריקה, איטליה, פורטוגל, ארגנטינה, ברזיל, צ'ילה ואורוגוואי (Spodek et al. 2015). אוכלוסיות צפופות של פשפש הברונזה יכולות להרוג עצי איקליפטוס, ועל פי פרסומים חדשים (מנדל ופרוטסוב 2016) פשפש הברונזה מהווה סכנה רצינית לכל עצי האיקליפטוס בישראל. לפי אותו מקור, פשפש הברונזה כבר מהווה בישראל מפגע בריאותי לאדם על ידי עקיצות בעין או מתחת לבגדים. מין פולש נוסף בישראל הקשור לעצי האיקליפטוס הוא דררת קרמר, שלה העדפה ברורה לקינון בחורים שנוצרים בעקבות ניתוק ענפים מהגזע של עצי איקליפטוס המקור (איור 28). הקשר בין דררות לעצי איקליפטוס יצטרך להיבדק במחקרים עתידיים.

חמציץ נטוי (Oxalis pes-caprae), צמח פולש מדרום אפריקה המתרבה בישראל ברבייה וגטטיבית. כל פרט יכול ליצור באופן וגטטיבי עד 25 פקעות שורש בשנה, והן יכולות ללבלב כבר שנה אחת לאחר היווצרותן. משמאל למעלה: פקעות שורש בוגרות; משמאל למטה: פקעת חדשה באורך כ-3 מ"מ על שורש של הצמח. 

פלישת כנפון זהוב (Verbesina encelioides) בשמורת הטבע קדימה בשרון. התכונות האללופתיות של הצמח מקנות לו כושר תחרות גבוה.

מימין: זרעים בשלים של שיטה כחלחלה בעודם בתרמילים, זמן קצר לפני הפצתם; פרטים של עץ זה יכולים להתחיל ליצור זרעים כבר בגיל שנתיים. משמאל: תרמילים בשלים של צחר כחלחל; תוך שנה מהנביטה הוא יכול להתחיל ליצור זרעים.

מימין: פירות של לכיד קוצני, מין זר מדרום אמריקה, בעלי מעטפת מכוסה בקוצים קצרים ומאונקלים המאפשרים הפצה למרחקים ארוכים כאשר הם נתפסים בפרוותם של יונקים או בבגדיהם של מטיילים. משמאל: נמלה ממין מקומי (Messor semirufus) נושאת זרע של כנפון זהוב בנגב.

תרמילים של שיטת ויקטוריה הפולשת בנגב, בבקעת ים המלח ובדרום האזור הים-תיכוני בישראל. רוב השיטים האוסטרליות הפולשות בישראל יוצרות כמויות גדולות של זרעים.

זרע של שיטה חד-קרנית: באזור תפוצתה המקורי (אפריקה הדרומית), הזרעים שומרים על חיוניות כשנה. באוסטרליה, שבה פולש עץ זה, זרעיו שומרים על חיוניות עד 7 שנים.

זחל של העש הזר (Epiblema strenuata) בגבעול של הצמח הפולש אמברוסיה מכונסת, צולם באזור עמק חפר.

שילוב של שלושה גורמים מאפשר לחלק מהצמחים הזרים לפלוש למרחב נתון ולהתפשט בו: (1) היעדר אויבים טבעיים; (2) תכונות ביולוגיות ואקולוגיות מיוחדות (ראו סעיף 2.2); (3) מידת הרגישות של מערכות אקולוגיות מקומיות לצמחים פולשים (בפרק 3 יש התייחסות להיבט זה עם דוגמאות ספציפיות לישראל). קצב הפלישה של צמח זר לאורך זמן אינו פונקציה ליניארית, כלומר אינו נשאר קבוע לאורך הזמן. בחינת הדינמיקה של צמחים פולשים מראה כי אפשר לתאר את קצב הפלישה באמצעות פונקציה טריגונומטרית מסוג inverse tangent: y=tan-1(x) (איור 29; דופור-דרור 2017).

הדינמיקה של התפשטות צמח פולש במרחב מתאפיינת בשלושה שלבים, והבנתם חשובה לצורך קביעת מדיניות הטיפול ויעדיו, הגדרת מועדים מתאימים לביצוע הטיפולים והערכת כדאיותם (Cherry 2016; איור 30).

(1) טרם הגעת הצמח: פרק הזמן שלפני הגעת הצמח הפולש לאזור נתון הוא התקופה שבה אפשר ליישם את הטיפול היעיל ביותר והזול ביותר: מניעה. יישום מדיניות של מניעה דורש זיהוי של מיני הצמחים שטרם הגיעו לאזור נתון שעלולים להפוך לפולשים בו. מסמך מסוג זה חובר בישראל ב-2013 והוא כולל רשימה של מיני צמחי הנוי הזרים שאינם רצויים בישראל (דופור-דרור ואחרים 2013), שמתוכם כשליש טרם נצפו בישראל בעת פרסום הרשימה. אי-שימוש באותם מינים מאפשר למנוע בוודאות את חדירתם לארץ והתפשטותם בה.

(2) שלב ההתפשטות האיטית: מרגע חדירת הצמח הפולש לאזור נתון מתחיל השלב האיטי של ההתפשטות (מכונה באנגלית Crooks 2011 ;lag phase), המכונה גם "תקופת השהייה המינימלית" (minimum residence time). במהלך שלב זה קצב הפלישה איטי ולכן מספר הפרטים והמוקדים החדשים של הצמח מועטים וממדיהם מוגבלים. בשלב הזה עדיין קיימת אפשרות לבער את הצמח אם מיושמים טיפולים מתאימים בכל המוקדים. מאחר שלעיתים קרובות חולף זמן רב בין תחילת ההתפשטות הצמח לבין גילויו, פרק הזמן שבו ביעור הצמח אפשרי הוא מוגבל. מגילוי הצמח הפולש ועד להבנת הסיכון שהוא מהווה למערכות האקולוגיות המקומיות הצמח ממשיך להתפשט ועקומת הפלישה מתקרבת לשלב הבא: שלב ההתפשטות המואצת. משך שלב ההתפשטות האיטית אינו קבוע והוא שונה באופן מהותי בין המינים. מחקרים באירופה הראו כי תקופת השהייה המינימלית, שבה קצב הפלישה איטי, יכולה להימשך כמה עשרות שנים אצל מינים של שיחים, ו-170 שנה בממוצע ואף יותר אצל מיני עצים (Richardson 2001, Pyšek & Jarosík 2005). בגרמניה דווח על מיני עצים זרים שהחלו לפלוש לאחר יותר מ-300 שנה ממועד הכנסתם למדינה (Groves 2006). כמה מחקרים שנערכו בעשור הראשון של המאה ה-21 הצביעו על כך שהסבירות לפלישה גבוהה יותר ככל שתקופת הזמן שחלפה מאז הכנסת מין צמח זר לאזור חדש ארוכה יותר (Richardson & Pyšek 2006, Rejmanek et al. 2005). לכן, אם מין צמח זר שוהה באזור מסוים במשך תקופה ארוכה (כלומר הוא אוקלם באזור), הסבירות כי יהפוך לפולש גבוהה יותר מאשר אם הוא נמצא באותו אזור תקופת זמן קצרה (Pyšek & Jarosík 2005).

(3) שלב ההתפשטות המואצת: בתום השלב האיטי ותוך פרק זמן קצר מאוד, ההתפשטות נכנסת לשלב המואץ (Exponential phase) שקצב הגדילה בו מתאפיין בשיפוע תלול (איור 30). בשלב זה הצמח הפולש מתחיל לייצר אוכלוסיות רבות פרטים ומוקדים בעלי ממדים גדולים יותר ברחבי האזור הנדון (Whitney & Gabler 2000; Richardson 2001; Groves 2006, Richardson & Thuiller 2007). בתחילת שלב זה יעד הטיפול הניתן ליישום הופך מביעור לעצירת התפשטות, ויחס העלות-תועלת של הטיפול יורד כיוון שנדרש טיפול שוטף וקבוע. המעבר משלב ההתפשטות האיטית לשלב ההתפשטות המואצת הוא חד ומהיר והגורמים המביאים לשינוי פתאומי בקצב הפלישה אינם מובנים במלואם. זוהו ארבעה גורמים פוטנציאליים שיכולים להסביר מעבר זה (Richardson 2001):

(א) התאמה גנטית של פרטים באוכלוסיית הצמח הזר המעניקה להם עמידות מוגברת לתנאים המקומיים ויכולת לשרוד ולתפקד באופן מיטבי ולייצר זרעים.

(ב) הגעה של אורגניזם זר לאזור הפלישה המאפשר האבקה או הפצה של הצמח הזר שקיים כבר בשטח. כך אפשר להסביר את הדינמיקה של הפלישות של מיני פיקוסים בישראל, אשר מואבקים אך ורק על ידי מינים מסוימים של צרעות מאביקות (Richardson et al. 2000b). העץ פיקוס השדרות החל לפלוש בישראל (בעיקר לאורך נחלים זורמים בבקעת ים המלח) רק לאחר שמין הצרעה המאביקה עץ זה (Parapristina verticillata) חדר לארץ בסוף שנות ה-80 של המאה העשרים.

(ג) היות שרוב מיני הצמחים הפולשים מתבססים תחילה בבתי גידול מופרים, ייתכן כי בעקבות העלייה החדה בהיקף השטחים המופרים בעשרות השנים האחרונות (בשל פיתוח המרחב על ידי האדם) נוצרו הזדמנויות רבות יותר להתבססותם של צמחים פולשים ולגידול בהיקף השטחים הנגועים.

(ד) קצב הגידול של בנק הזרעים באזור נגוע אינו ליניארי אלא אקספוננציאלי (מתנהג כסדרה הנדסית).

מעבר לארבעת ההסברים המקובלים האלה אפשר להעלות הסבר נוסף:

(ה) שינוי בדפוס ההתנהגות של מיני בעלי חיים מקומיים המתחילים להיזון מהזרעים של הצמח הזר ולהפיץ אותם. שינוי זה, שקשה לחזותו מראש, עשוי להסביר באופן חלקי את המעבר מהשלב האיטי לשלב המואץ.

באיור 31 מוצגות שש דוגמאות של צמחים פולשים בישראל שהוכנסו לארץ במועדים שונים ונכנסו לשלב הפלישה המואצת בשנים האחרונות. שיטה כחלחלה ושיטה עגולת זרעים הובאו לארץ בתחילת שנות ה-20 של המאה העשרים על ידי הבריטים לצורך ייעור וייצוב קרקעות. שיטה כחלחלה התגלתה כמין פולש רק לקראת סוף שנות ה-70, כלומר כעבור 50 שנה, ושיטה עגולת זרעים החלה לפלוש באופן משמעותי רק בסוף שנות ה-90 — 75 שנה לאחר הכנסתה לישראל ונטיעתה בה. שני עצים אחרים, פיקוס בנגלי ושיטת ויקטוריה, הובאו לישראל לפני 50 שנה לפחות (המועד המדויק אינו ידוע) והחלו לפלוש רק בשנים האחרונות: פיקוס בנגלי (הפולש רק בנאות המדבר בבקעת ים המלח) באמצע שנות ה-90 ושיטת ויקטוריה מסוף 2005. במקרים אלה תקופת השהייה המינימלית נמשכה בין 35 ל-45 שנה. לעומת זאת, בן השיח טיונית החולות, שהובא לישראל ב-1975, החל לפלוש כבר ב-1990, כ-15 שנה בלבד ממועד הגעתו לארץ. אמברוסיה מכונסת שחדרה לישראל בתחילת שנות ה-90 הפכה לפולשת בסוף אותו עשור.

עקומת פונקציה inverse tangent אופיינית לדינמיקה של התפשטות צמחים פולשים. ציר ה-x מייצג את ציר הזמן, ציר ה-y מייצג את קצב הפלישה (ראו גם איור 30).

עקומת הפלישה של צמחים פולשים והשלכותיה על יעדי הטיפול, מועדם וכדאיותם.

תופעת המינים הפולשים אינה צפויה להחלש בעתיד הנראה לעין (Seebens et al. 2017), ומיני צמחים פולשים נוספים צפויים להתגלות מדי שנה ברוב האזורים בעולם. הערכה זו מחזקת את הטענה שלפיה הטיפול היעיל ביותר והזול ביותר הוא המניעה, כלומר חסימת חדירה של מינים פולשים נוספים. לאור זאת נערכו עבודות מחקר רבות אשר מטרתן לזהות מיני צמחים פולשים פוטנציאליים לפני התפשטותם לאזורים חדשים. חלק מעבודות אלו מכונות "סריקת אופק" (Horizon scanning) ומטרותיהן להצביע על מינים חדשים העלולים לפלוש באזור נתון (Roy et al. 2014; 2015). למשל, בישראל יש כמה מיני צמחים פולשים שטרם חדרו למדינות אחרות באזור, והעלולים לפלוש גם לאזורים ים-תיכוניים או לאזורים צחיחים נוספים; נדרשת עירנות רבה כדי למנוע את התפשטותם לאזורים חדשים (Dufour-Dror 2016).

כאשר מזוהים מינים פולשים פוטנציאליים יש להעריך את מידת הפולשנות שלהם, כלומר את האיום והסכנה שהם מהווים לאזור ספציפי שנבחן. לדוגמה, ב-2017 סימן הארגון האירופי להגנה על צמחים (European Plant Protection Organization, EPPO) 73 מיני צמחים זרים המהווים סכנה לחלק מהמדינות במרחב שבו הארגון פועל (שכולל נוסף למדינות אירופה את מדינות צפון אפריקה, הקווקז, רוסיה, אוקראינה, מדינות מרכז אסיה, טורקיה, ירדן וישראל; Tanner et al. 2017). על מנת לקבוע את מידת האיום שמינים אלו מהווים הם ייבחנו בעזרת שיטה שהארגון פיתח, המכונהPest Risk Analysis) Brunel et al. 2010; PRA).

על מנת להעריך את הפוטנציאל של מין צמח זר לפלוש לאזור מסוים ולגרום בו נזקים פותחו שיטות המכונות WRA) Weed Risk Assessment) או Plant Risk Evaluation (ERP). ניתן לציין למשל את ה- PRE שהוצע לאחרונה עבור צמחי נוי בקליפורניה (Conser et al. 2015). השיטות המוצלחות ביותר פותחו באוסטרליה (Pheloung et al. 1999; Stone et al. 2012) ועליהן מתבססות כל ההערכות של פוטנציאל הפלישה הנהוגות כיום, כגון ה-PRA של ארגון ה-EPPO.

נהוג להבחין בין הערכת הסיכון שצמח פולש מהווה טרם הימצאותו באזור הנבחן (pre-border WRA) (Pheloung et al. 1999), לבין הערכת הסיכון שצמח פולש מהווה לאחר חדירתו (post-border WRA) (Stone et al. 2012). שתי שיטות ההערכה דומות; השנייה מבוססת על הראשונה תוך התאמה למצב הספציפי שבו מין הצמח הזר נמצא באזור הנבחן. הערכת הסיכון של נזקים פוטנציאליים מצמח פולש לאחר הגעתו לאזור הנבחן כוללת שאלות שלגביהן לא תמיד יש תשובות זמינות: כדי לענות עליהן נדרשת מערכת של תצפיות וניסויים לשם הגדרת תכונות פיזיולוגיות של הצמח, שאינן תמיד ידועות. לכן נוח יותר להשתמש בשיטה של Pheloung (1999), שהיא המפורסמת ביותר ובה נעשה שימוש רב — באוסטרליה, שם פותחה, אך גם באזורים אחרים לאחר התאמתה לאותם אזורים, למשל ביפן (Nishida et al. 2009). באיור 32 מוצגות השאלות המרכיבות את שיטת הערכת הסיכון של צמח פולש על פי Pheloung. חלק מהשאלות הותאמו ליישום בישראל ומוצעת דוגמה של יישומן לגבי צחר כחלחל, מין פולש חדש בישראל. הנתונים שבאיור 32 הוצגו בדוח מסכם שהוקדש לצחר כחלחל ושהוגש לרשות הטבע והגנים בינואר 2017 (דופור-דרור 2017). הסברים מפורטים על השאלות המרכיבות את מסמך הערכת הסיכון וכן על אופן חישוב התשובות מוצגים במאמר שפרסם צוות בינלאומי של אקולוגים המתמחים בצמחים פולשים (Gordon et al. 2010). מומלץ מאוד לקרוא פרסום זה לפני הערכת סיכון של צמח פולש בשיטת Pheloung.

על פי השיטה של Pheloung et al. (1999), אם הניקוד הכולל נמוך מ-1 אפשר לקבל את המין ולהכניסו לאזור הנבחן ללא חשש להתפשטות; אם הניקוד הוא בין 1 ל-6 מוצע לערוך בחינה מפורטת יותר; אם הניקוד הכולל גבוה מ-6 יש לדחות את מין הצמח הזר ולמנוע את הכנסתו לאזור הנדון מחשש לפיתוח דפוס פולשני.

בדוגמה שניתנה לעיל לגבי הכנסת צחר כחלחל לישראל התוצאה היא חד-משמעית, והיא אינה מפתיעה בהתחשב בעובדה שצמח זה כלול ברשימת 100 המינים הפולשים המסוכנים ביותר בעולם על פי ה-IUCN (Lowe et al. 2004).

מעבר משלב הפלישה האיטית לשלב הפלישה המואצת בשישה מיני צמחים הפולשים כיום בישראל. המועד הידוע או המשוער להגעתם לישראל מסומן במשולשים. משך שלב הפלישה האיטית מסומן בנקודות בצפיפות נמוכה ומשך שלב הפלישה המואצת מסומן בנקודות בצפיפות גבוהה. הערכת המועד של תחילת הפלישה המואצת מבוססת על דיווחים ותצפיות. משך התקופה של הפלישה האיטית שונה מאוד בין המינים ונע בין 9 שנים (אמברוסיה מכונסת) ל-75 שנה (שיטה עגולת זרעים).

הערכת הסכנה שמהווה צחר כחלחל בישראל על פי שיטת ההערכה של Pheloung et al. (9991), מותאמת לישראל. לפירוט אופן הניקוד יש לעיין במדריך ליישום שיטת הערכה זו (Gordon et al. 2010).

ההגעה של צמחים פולשים לישראל וההתפשטות שלהם בארץ נובעות משילוב של שלושה גורמים:
(1) הכנסת צמחים זרים לארץ, לרוב במתכוון; (2) פיתוח המרחב באופן שהאיץ את ההתפשטות של הצמחים הפולשים שחדרו; (3) מאפיינים של חלק מבתי הגידול הטבעיים, שהתגלו כחשופים ורגישים מאוד להתפשטות צמחים פולשים.

הכנסת צמחי נוי:

הפצת צמחים פולשים בעולם מתרחשת בראש ובראשונה בשל הכנסה מכוונת של צמחי נוי לאזורים שונים על ידי האדם (Dehnen-Schmutz 2011). בדרום אפריקה צמחי הנוי הם חלק משמעותי מכלל מיני הצמחים הפולשים (Alston & Richardson 2006), והבעייתיים שביניהם מקורם בגן הנוי, למשל הסוקולנטים והקקטוסים הגורמים לנזקים רבים שם ובמדינות נוספות באפריקה (Walters et al. 2011). כ-94% ממיני הצמחים הזרים שהוכנסו לאוסטרליה הובאו אליה כצמחי נוי, והם מהווים 66% ממיני הצמחים הזרים המאוזרחים או הפולשים במדינה זו (Groves et al. 2005, Caley et al. 2007). לפי הערכה שפורסמה לאחרונה, חלקם של צמחי הנוי באירופה מתוך כלל הצמחים הפולשים צפוי לגדול בעתיד הקרוב (Haeuser et al. 2017).

הייצוג הגבוה של צמחי הנוי בקרב כלל מיני הצמחים הפולשים הביא להתמקדות ספציפית בקבוצה זו, ונעשו מאמצים לזהות מתוכה את המינים עם פוטנציאל הפלישה הגבוה ביותר כדי למנוע כניסתם לאזורים שונים. כך נעשה בארה"ב (Conser et al. 2015), באירופה (Heywood & Brunel 2008; Halford et al. 2013) וגם בישראל (דופור-דרור ואחרים 2013), עם פרסום רשימת צמחי הנוי הלא רצויים בישראל (ראו סעיף 4.2).

מתוך 55 מיני הצמחים המוצגים בדפי המידע המפורטים במהדורה זו, לפחות 25 הובאו לישראל כצמחי נוי לגינות ולפארקים, ביניהם פיקוס בנגלי, פיקוס השדרות, פיקוס קדוש, פלפלון דמוי אלה, וושינגטוניה חסונה, אילנתה בלוטית, צלקנית נאכלת, גומא מניפני ועוד.

צמחי נוי נשתלים בבתי גידול שאינם טבעיים, כגון רחובות וגינות בסביבה עירונית, ואחדים "עוברים את הגדר" ומתחילים לפלוש בשטחים טבעיים. תהליך זה מתרחש בארבע דרכים עיקריות:

(1) בעלי חיים מקומיים, כגון עטלפים וציפורים, ניזונים מפירותיהם של צמחי נוי ומפיצים את זרעיהם. ב-20 השנים האחרונות הופצו בדרך זו בשמורת עין גדי שלושה מינים זרים של פיקוס: פיקוס קדוש, פיקוס השדרות ופיקוס בנגלי (איור 33).

(2) מינים אחדים של צמחי נוי החלו לפלוש לשטחים טבעיים בעקבות הפצת זרעיהם ברוח או במי נגר עילי. אילנתה בלוטית, למשל, עץ מהיר צמיחה מדרום סין, נשתל ברחובות רבים בירושלים ומאז פלש לשטחים טבעיים ממערב לבירה ובאזורים אחרים (איור 34).

(3) השלכת פסולת גינות היא דרך נפוצה נוספת להיווצרות מוקדים של צמחים פולשים שמקורם בצמחי נוי, בעיקר מינים המתרבים באופן וגטטיבי. השלכת גבעולים או חלקים של קנה שורש בשטח פתוח מספיקה כדי לייצר פרטים חדשים. בדרך זו התרבו מוקדים של צלקנית נאכלת בשטחים טבעיים לאורך החוף בישראל. כך גם קרה בפלישה חדשה ומהירה של גומא מניפני לאורך גדות נחלים, שהחלה לאחר השלכת חלקים של צמח זה, הנפוץ מאוד בגינות בארץ.

(4) דרך נוספת של פלישת צמחי נוי לשטחים טבעיים היא שפיכת תכולת אקווריומים, בריכות נוי ובריכות דגים לגופי מים כגון נחלים, מקווי מים קטנים ואגמונים. בדרך זו פולשים צמחי מים המשמשים בנוי, כגון איכהורניה ערת-רגל (יקינתון המים), פיסטיה צפה (חסת המים), סלביניה גדולה, אזולה שרכנית ואלף עלה מימי (Bossard et al. 2000; Muyt 2001; Azan et al. 2015). צמחי מים פולשים אלה מבוקשים מאוד בגינון בשל העלייה בפופולריות של בריכות מים בגינות פרטיות. למעשה, רוב צמחי המים הפולשים כיום בישראל נמכרים במשתלות ללא כל בקרה (איור 35). מספר המוקדים של פלישת צמחי מים צפים בישראל נמצא בעלייה מתמדת.

ייעור:

ייעור הוא הגורם המשמעותי בהתפשטות מיני עצים פולשים בישראל (Bar et al. 2004; Manor et al. 2008; Osem et al. 2011). תופעה זו מוכרת היטב ושכיחה ברחבי העולם, ובמיוחד במדינות בעלות אקלים ים-תיכוני או צחיח (Richardson 1998; 2011; Richardson & Rejmanek 2011; Rejmánek & Richardson 2013; Pyšek et al. 2014; Rejmánek 2014). כך, למשל, הייעור מילא תפקיד מרכזי בהפצה של מינים אוסטרליים מהסוג שיטה ברחבי העולם, וכמה מהם, כגון שיטה כחלחלה, הפכו לפולשים בעייתיים מאוד במדינות רבות (Kull et al. 2011).

כאשר מנסים להעריך את חלקו של הייעור בתופעה הנוכחית של העצים הפולשים בישראל יש להביא בחשבון את העובדות ההיסטוריות. פעולות הייעור בישראל התחילו כיוזמה של ההסתדרות הציונית בראשית המאה העשרים, ובתחילת שנות ה-20 של המאה העשרים עסקו בכך גם הבריטים. הייעור תוכנן וקודם באופן יסודי בתקופת המנדט הבריטי, כפי שעשו הבריטים באזורים אחרים שבהם שלטו (למשל בקפריסין), ואפשר למצוא מידע רב עליו בדוחות שהופקו באותה תקופה (Sawer 1922; 1931). אחרי קום המדינה ואף לפני כן נטעה הקרן הקיימת לישראל יערות רבים ברחבי הארץ.

תופעת הצמחים הפולשים כמעט לא הייתה מוכרת עד סוף שנות ה-50 של המאה העשרים, עת פורסם ספרו של Elton (1958). רק כעבור 20 שנה, לקראת סוף שנות ה-70, עלתה המודעות לתופעת הצמחים הפולשים. ראוי לציין כי בישראל הודגשה לראשונה בעיית הצמחים הפולשים כבר ב-1980 על ידי דפני והלר (Dafni & Heller 1980). הבנת האופי של התופעה וממדי השלכותיה על המערכות האקולוגיות הופנמו רק מסוף שנות ה-80 (Di Castri et al. 1989; Dafni & Heller 1990). לכן, בישראל ובמדינות אחרות, השימוש במיני עצים זרים לייעור שהתגלו במשך הזמן כעצים פולשים אינו תוצאה של רשלנות או של חוסר מקצועיות, אלא של העדר ידע מוקדם על עצם קיומה של תופעת הצמחים הפולשים. שיטה כחלחלה, למשל, אשר הובאה לישראל בשנות ה-20 על ידי הבריטים, הייתה מומלצת לנטיעה בישראל עוד בסוף שנות ה-70 של המאה העשרים (צפריר 1976). לכן אין לנתח את תופעת הצמחים הפולשים בדרך רטרוספקטיבית אשר שופטת את המעשים של אז לנוכח הידע הנוכחי, שנרכש בדיעבד.

בחירת מיני עצים זרים לייעור באזור שבו קיימים 79 מיני עצים מקומיים, המותאמים למגוון רב של בתי גידול, עשויה להיראות תמוהה. אך הסיבה העיקרית לכך היא הרצון לטעת מיני עצים הצומחים במהירות ומסוגלים "לייצר נוף" תוך תקופה קצרה.

יש להדגיש כי לאחר שהתגלו כעצים פולשים הוחלט להפסיק לטעת מינים כגון שיטת עלי ערבה, שיטת ויקטוריה, שיטה כחלחלה, פרקינסוניה שיכנית ואחרים, אך מינים אלה הספיקו לייצר בנק זרעים ולכן המשיכו להתפשט (איורים 38 ו-39).

התערבויות אדם נוספות:

מעבר לצמחי הנוי ולייעור יש גורמים נוספים שיכולים להסביר את פלישתם של מינים אחדים בישראל.

מלוח ספוגי (Atriplex holocarpa) הובא מאוסטרליה בתחילת שנות ה-60 של המאה העשרים כדי לנסות להופכו לצמח מרעה באזור הצחיח של ישראל, יחד עם מלוח המטבעות (Atriplex nummularia), אף הוא ממקור אוסטרלי. הניסיון נכשל, אך מאז הוכנס התפשט המלוח הספוגי מצפון הנגב עד הערבה ובקעת ים המלח. לעומתו מלוח המטבעות לא הפך למין פולש.

טיונית החולות הובאה מארה"ב כדי לייצב חולות בתחנת הניסיונות של משרד החקלאות בקרית חיים. הניסוי "הצליח מעבר למתוכנן" כיוון שהצמח מצוי היום לאורך רצועת החוף כולה, וגרם לשינוי משמעותי במערכת האקולוגית החולית בחוף. מין זה התחיל לפלוש מזרחה, אל אזורי קרקעות עמוקות בעמקים ובמישור החוף.

לפופית המים, שמוצאה בדרום סין, היא צמח מאכל נפוץ בקרב תושבי דרום-מזרח אסיה. פועלים שמוצאם באזור זה נוהגים לגדל את הצמח במדינות שבהן הם עובדים, למשל בפלורידה, בטקסס וגם בישראל. אוכלוסייה קטנה של הצמח אותרה בספטמבר 2009 בנחל חרוד ומאוחר יותר ליד קיבוץ לוחמי הגטאות בגליל המערבי.

יש כמה צמחים פולשים שהרקע להגעתם לישראל אינו ידוע בוודאות. ייתכן שכמה מינים הגיעו בתערובות זרעים המיועדות לחקלאות או המשמשות מאכל לדגים ולציפורים. מניחים שאמברוסיה מכונסת (איור 40) וכנפון זהוב הגיעו לישראל באופן זה, לפני שהחלו להתפשט בשטחים טבעיים.

אילנתה בלוטית הפכה לצמח הפולש הראשי בעמק הארזים, שבו זורם נחל שורק, ממערב לירושלים.

מימין: פרטים של פיסטיה צפה (חסת המים), סלביניה גדולה ואיכהורניה עבת-רגל (יקינתון המים) במשתלה במרכז הארץ. משמאל: כיסוי מוחלט של בריכת שתולים (15 דונם) ליד אשדוד על ידי פיסטיה צפה.

נטיעות של שיטת עלי ערבה באזור באר שבע ב-1991. בתקופה זו לא ידעו שהעץ יהפוך לפולש בערוצי נחלים באזור.

התפשטות מהירה של שיטת ויקטוריה בצפון הנגב. העץ פולש כיום באזורים רבים בישראל, כולל בערוצי נחלים של בקעת ים המלח.

התפשטות של שיטת עלי ערבה בוואדי בנגב, מדרום לבאר שבע.

פלישת אמברוסיה מכונסת בערוץ נחל פצאל בבקעת הירדן. הגורם לחדירת צמח זה לארץ אינו ידוע בוודאות, וייתכן כי הצמח הגיע בתערובות זרעים או עם משלוח של ציוד מארה"ב. צמח זה הפך לאחד הפולשים הבעייתיים ביותר בישראל.

ישראל היא מדינה צפופה, מתועשת, בעלת חקלאות מודרנית ובעיצומו של פיתוח מרחבי מהיר. בה בעת קיימים בישראל בתי גידול טבעיים בעלי מאפיינים פיזיים מיוחדים, ההופכים אותם לרגישים במיוחד לחדירת צמחים פולשים. יש בכך כדי להסביר במידה רבה את הגידול המתמיד והמשמעותי במספרם של מיני הצמחים הפולשים ובהיקף השטחים הנגועים בעשורים האחרונים.

צפיפות האוכלוסייה ושטחים מוגנים קטנים:

מדינת ישראל היא מדינה קטנה וצפופה. שטחה כ-22,000 קמ"ר ואוכלוסייתה מונה כמעט 9 מיליון תושבים (8.78 מיליון, נכון לנובמבר 2017). צפיפות האוכלוסייה גבוהה מאוד, כ-400 תושבים לקמ"ר בממוצע ארצי ויותר מ-500 תושבים לקמ"ר במרכז הארץ. ככל שהצפיפות עולה כך גדלה התערבותו של האדם בטבע — כריית חולות, הרס כיסוי הצומח הטבעי בגדות נחלים, שרפות והשלכת פסולת גינות. התערבות כגון זו מובילה לריבוי מוקדים של צמחים פולשים ולגידול במגוון מיני הצמחים הפולשים במרחב ובשטחים טבעיים.

תופעה זו אינה בלעדית לישראל, אך צפיפות האוכלוסייה, המגדילה את מקורות הפלישה של צמחים זרים, מאיצה באופן משמעותי את היקף התופעה ואת הנזקים הנלווים לה. תופעה זו זוהתה ותוארה גם באזור הכף של דרום אפריקה (Alston & Richardson 2006).

צפיפות האוכלוסייה מובילה באופן בלתי נמנע להרחבת השטחים הבנויים על חשבון השטחים הפתוחים והטבעיים בכל רחבי הארץ, ובייחוד באזורים המאוכלסים יותר. שמורות רבות בישראל, בעיקר במישור החוף, משתרעות על פני כמה עשרות דונמים בלבד ואף פחות מכך ("שמורות עציץ"): שטחה של שמורת קדימה, למשל, הוא 9 דונם, ושטח שמורת תל יצחק 7.8 דונם בלבד. שטחים כאלה רגישים במיוחד לצמחים פולשים מכיוון שגם אם פולשות אליהם אוכלוסיות קטנות, הן עלולות תוך זמן קצר לכסות חלק ניכר מהשטח הטבעי, אם לא את רובו. לדוגמה, כמה עשרות פרטים בלבד של לנטנה ססגונית התבססו בשולי שמורת אירוס הארגמן וצמצמו מאוד את ממדיה הקטנים מלכתחילה (48.5 דונם), שבהם אמורים לגדול בבטחה מינים אנדמיים כגון אירוס הארגמן (Iris atropurpurea) ושום תל אביב (Allium tel-avivense); שליש משטחה של שמורת תל יצחק מכוסה בחמציץ נטוי במשך 4-5 חודשים בכל שנה (איור 41).

ריבוי תשתיות מגביר את ההפצה של צמחים פולשים:

ב-20 השנים האחרונות מתחולל בישראל גידול משמעותי בהיקף תשתיות התחבורה — כבישים ומסילות ברזל. פיתוח זה מאיץ את קצב הפלישה של צמחים פולשים בתהליך מוכר היטב, שנצפה באזורים שונים בעולם: צידי דרכים הם בית גידול מועדף על מינים רבים של צמחים פולשים בהיותם בתי גידול לחים, עשירים בחנקן ומופרים (Milton & Dean 1998; Arevalo et al. 2005; Flory & Clay 2009). בצידי כבישים ובשולי מסילות ברזל בחבל הים-תיכוני בישראל בולטת נוכחותם של שיטה כחלחלה, פרקינסוניה שיכנית, טבק השיח ואמברוסיה מכונסת (איור 42). בנגב התבססו בצידי דרכים מינים כגון ינבוט המסקיטו, טבק השיח ושיטת עלי ערבה.

תופעה זו אינה בעיה אקולוגית מידית בפני עצמה, משום שצידי דרכים הם בתי גידול שנהרסו ואיבדו את ערכם האקולוגי עוד לפני התבססות צמחים פולשים בהם. הסכנה הטמונה בריכוז צמחים פולשים בצידי דרכים היא הפיכתם למסדרונות הפצה שדרכם יכולים הצמחים הפולשים להתפשט אל תוך השטחים הטבעיים (Christen & Matlack 2006; 2009; Gelbard & Belnap 2003; Kalwij et al. 2008; Sharma & Raghubanshi 2009a; Okimura et al. 2016).

פיתוח תשתיות מגביר את ההפצה של צמחים פולשים גם בצורה עקיפה, באמצעות שימוש באגרגטים ובחומרי גלם לבנייה ממחצבות נגועות בצמחים פולשים. בין המינים הנפוצים במחצבות פעילות נמצאים שיטה כחלחלה, קיקיון מצוי וטבק השיח, ולאחרונה גם צחר כחלחל, מין פולש חדש בישראל (איור 43). השימוש באגרגטים נגועים בזרעים של צמחים פולשים לצורך בניית תשתיות יכול להגביר עוד יותר את הפצתם לכל חלקי הארץ (דופור-דרור 2015).

צמידות השטחים החקלאיים לשטחים הטבעיים: בעיית היעדר אזורי חיץ:

צמידות השטחים החקלאיים לשטחים הטבעיים המוגנים היא תכונה מרחבית נוספת המאיצה את חדירתם של חלק מהצמחים הפולשים לשטחים הטבעיים בישראל. תופעה זו נובעת באופן ישיר מהמחסור בשטחים במדינה, שבעטיו אין אזורי חיץ מסביב לשטחים הטבעיים. שטחים מוגנים רבים הם קטנים ומוקפים בשטחים מעובדים בחקלאות אינטנסיבית. בשל הצמידות של השטחים החקלאיים לשטחים הטבעיים, אנו עדים לחדירת מיני צמחים פולשים שהיו בעבר מוגבלים לשטחים החקלאיים בלבד (מוכרים כצמחים מזיקים, weeds) לתוך השטחים הטבעיים, ביניהם סולנום זיתני, מיני קייצת, פיטולקה אמריקנית, כנפון זהוב ועוד. מינים אלה, האופייניים לשטחים חקלאיים, חודרים לשטחים הטבעיים ומתבססים לאורך גדות הנחלים החוצים את השטחים האלה. תופעה זו בולטת במיוחד לאורך גדות נחלים בשטחים חקלאיים, שבהם רצועת הנחל היא בית הגידול הטבעי האחרון שנותר באזור שהפך כולו לשטח חקלאי. חמנית מצויה, למשל, שהפכה לפולשת בשנים האחרונות, נצפית בגדות נחלים הגובלים בשטח מעובד ללא כל אזור חיץ (איור 44). בהקשר זה יש להדגיש כי במקומות רבים בארץ מבוצעות פעולות הנדסיות לצורך ניקוז לאורך גדות נחלים, המדכאות את כיסוי הצומח הטבעי המקומי ובכך מקלות על החדירה וההתבססות של מיני צמחים פולשים.

בתי הגידול הרגישים ביותר לפלישת צמחים זרים בישראל:

מבין מגוון בתי הגידול הטבעיים הנגועים בצמחים פולשים בישראל, שני בתי גידול הם רגישים וחשופים במיוחד: בתי גידול חוליים, בפרט במישור החוף, ובתי גידול לחים.

(א) בתי גידול חוליים:

בתי הגידול החוליים שלאורך מישור החוף נהרסו ונפגעו קשות בעקבות פיתוח (בנייה, הנחת תשתיות וכריית חול). צמחים זרים פולשים כמעט לכל המקטעים הטבעיים שנותרו. מתוך חמשת המינים הפולשים הנפוצים ביותר בבתי גידול אלה — שיטה כחלחלה, טיונית החולות, צלקנית נאכלת, נר לילה חופי וחמציץ נטוי — שלושת הראשונים הם צמחים פולשים 'משני סביבה' (איור 45). טיונית החולות, צלקנית נאכלת ונר לילה חופי הם צמחים פולשים של בתי גידול חוליים וקרקעות חמרה ונעדרים כמעט לחלוטין מבתי גידול אחרים בישראל, ואילו השניים האחרים מצויים במגוון בתי גידול. בהתחשב בגודל השטחים הטבעיים הנגועים בארץ, בחולות מישור החוף נמצאות אוכלוסיות הצמחים הפולשים מהגדולות בישראל.

הרגישות של דיונות חול לצמחים פולשים אינה תופעה ייחודית לישראל: מחקרים הראו כי תופעה זו קיימת גם בדרום אפריקה (Gaertner et al. 2009) ובפורטוגל (Marchante et al. 2008), בעיקר בגלל פלישת שיטים אוסטרליות.

מה מסביר את הרגישות המיוחדת של בית הגידול החולי במישור החוף לחדירה ולהתבססות של צמחים פולשים? אופיו של בית גידול זה נקבע בעיקר על ידי סוג הקרקע — החול יוצר בית גידול יבש שבו לחות הקרקע באופקים העליונים נמוכה בשל חלחול המים לעומק. כמו כן, בהיותה חולית, הקרקע חומצית ודלה בחומרים מזינים (נוטריינטים, כלומר קטיונים בסיסיים). לפיכך, בית גידול זה מתאפיין בתנאים פיזיים (א-ביוטיים) מגבילים למדי. לתנאים אלה מותאמים מיני בני שיח ובעיקר עשבוניים מקומיים, היוצרים במצבם הטבעי כיסוי צומח פתוח ובו כתמי חול חשופים נרחבים. יש להניח כי צמחים זרים המסוגלים להתמודד עם התנאים הפיזיים המגבילים האלה מנצלים בהצלחה את כתמי החול החשופים, המהווים נישות אקולוגיות שלא נתפסו על ידי הצמחים המקומיים. כיסוי הצומח הפתוח והלא רצוף בבתי הגידול החוליים יכול להסביר מדוע הצליחו צמחים זרים לפלוש ולהתבסס דווקא בחולות מישור החוף.

ההשלכות האקולוגיות של התפשטות צמחים פולשים בבתי גידול חוליים במישור החוף הן חמורות במיוחד משלוש סיבות:

(1) זהו בית גידול המתפרש באופן טבעי על שטח מצומצם: רצועה צרה לאורך החוף הים-תיכוני של ישראל. כבר כיום רובו של בית גידול זה נגוע במידה משמעותית. לאור העוצמה של התופעה ב-40 השנים האחרונות, אין לשלול תרחיש שלפיו בעתיד הקרוב כמעט כל בתי הגידול החוליים לאורך מישור החוף יהיו נגועים בצמחים פולשים.

(2) המינים הפולשים שיטה כחלחלה, טיונית החולות וצלקנית נאכלת מסוגלים לשנות לחלוטין את האופי של המערכת האקולוגית הקיימת בדיונות החול במישור החוף (איור 46). מצב זה אינו שכיח, לפי שעה, בבתי הגידול האחרים בישראל.

(3) כפועל יוצא של שתי הסיבות הקודמות, בבתי הגידול החוליים במישור החוף גדלים מיני צמחים האופייניים לסוג זה של בית גידול ואינם יכולים לצמוח בבתי גידול אחרים בחבל הים-תיכוני של ישראל, חלקם אף נדירים או אנדמיים לישראל (איור 47). חולות מישור החוף הם בית גידול ייחודי שאליו חדרו מינים מדבריים רבים שחלקם יצרו בו אקוטיפים ייחודיים, למשל רותם המדבר, מרווה צמירה וגלעינון החוף. הימצאותם של מינים מדבריים בחולות מישור החוף, באזור האקלימי הים-תיכוני, היא דוגמה לתפוצה א-זונלית, כלומר תפוצה שאינה פועל יוצא של התנאים האקלימיים (אלא של תנאי הקרקע במקרה זה). לפיכך, השתלטות הצמחים הפולשים מצמצמת את גודל השטח של בית הגידול המתאים למינים מקומיים אלו. תהליך זה מואץ לאור העובדה שרוב בתי הגידול החוליים מצויים בשטחים פתוחים, לא מוגנים, קטנים ומפוצלים, החשופים להפרות תדירות.

בתי הגידול החוליים בישראל נפגעו קשות בעקבות הבנייה לאורך החוף, וההרס הישיר של החולות היה במשך עשרות שנים הסיבה העיקרית לצמצומו של בית גידול ייחודי זה. כיום נראה כי הצמחים הפולשים הם האיום האקולוגי המשמעותי ביותר על שטחי החולות הטבעיים במישור החוף, שכן הם פוגעים במערכת האקולוגית של החולות גם בשטחים המוגנים מפיתוח.

(ב) בתי גידול לחים:

המעונות הלחים הם (1) נחלים, אגמים ומעיינות; (2) גדות נחלים וגדות אגמים; (3) בריכות חורף עונתיות ושטחים טבעיים שבהם מפלס מי התהום גבוה. בתי גידול אלה נפגעים גם הם קשות מצמחים פולשים בישראל. בדומה לבתי הגידול החוליים במישור החוף, גם בתי הגידול הלחים מתפרשים על פני שטחים מצומצמים בישראל, אך בשל אופיים מתרכזים בהם צמחים פולשים רבים היכולים לגרום תוך זמן קצר לנזקים אקולוגיים קשים. רגישותם הרבה של בתי הגידול הלחים בישראל נובעת משילוב של כמה גורמים:

(1) זמינות מים: העונה היבשה נמשכת בישראל שבעה עד שמונה חודשים רצופים, יותר מבכל אזור אחר באגן הים התיכון (Dufour-Dror & Ertas 2004). המחסור במים, הבא לידי ביטוי במאזן מים שלילי ברוב ימות השנה, הוא הגורם הפיזי המגביל ביותר את כיסוי הצומח בחבל הים-תיכוני של ישראל (בחבל הצחיח מאזן המים הוא שלילי באופן קבוע). גורם זה אינו קיים בבתי גידול לחים בארץ, והם בתי הגידול היחידים שבהם העקה הפיזית העיקרית מתבטלת או שהיא בעלת השפעה מתונה. עובדה זו מאפשרת להסביר, ולו חלקית, מדוע צמחים פולשים רבים, נוסף למינים פולשים של צמחי מים צפים, מצליחים להתבסס דווקא בגדות נחלים, ליד בריכות חורף, במקומות מוצפים עונתית ובשטחים שבהם מפלס מי התהום גבוה (איורים 48 ו-49).

(2) הרס כיסוי הצומח המקומי לאורך גדות נחלים: רשויות רבות מכסחות את תכסית הצומח המקומי לאורך גדות נחלים מסיבות נופיות או לצורכי ניקוז. התערבות זו יוצרת חלון הזדמנות לחדירת צמחים פולשים. במקומות המעטים שבהם נשמר או שוקם כיסוי הצומח הטבעי, למשל הרדוף הנחלים, עבקנה שכיח או פטל קדוש, מינים מקומיים אלה יוצרים כיסוי צומח בלתי חדיר לצמחים הפולשים (איור 50), המתאים גם לצורכיהם של מיני בעלי חיים מקומיים.

(3) הגעת עודפי דשן אל תוך נקודות מים בסביבה החקלאית: במהלך 12 השנים האחרונות התרחשו כמה התפרצויות של צמחי מים צפים, לרוב יקינתון המים וחסת המים, בגופי מים עומדים או בנחלים בעלי זרימה איטית, כגון נחל אלכסנדר, נחל לכיש, נחל צלמון ועוד (איור 51). ריבוי פתאומי של צמחי מים צפים, עד כדי כיסוי מוחלט של גוף המים (איורים 35, 49 ו-51), מתאפשר במידה רבה עקב שיעור גבוה מאוד של חומרים מזינים (NPK) המוצאים את דרכם אל נקודות המים או אל רצועות הנחלים עקב פיזור דשנים בשטחים המעובדים הסמוכים.

השילוב של גורמים אלה מסביר מדוע בתי גידול לחים בישראל הם בין החשופים ביותר לפלישת צמחים זרים. נתונים מפורטים על צמחים פולשים בבתי גידול לחים בישראל זמינים בדוח שהוגש לרשות הטבע והגנים בנושא זה (דופור-דרור 2015ב). תופעה זו אינה ייחודית לישראל והיא קיימת כנראה באזורים בעלי אקלים ים-תיכוני ואקלים צחיח, כגון דרום אפריקה (Richardson et al. 2007; Esler et al. 2008; Holmes et al. 2008; Morris et al. 2008).

חמציץ נטוי מכסה בשנים האחרונות בכיסוי סגור כשליש משטחה של שמורת תל יצחק בשרון, המהווה מקלט לכ-700 מינים מקומיים, רובם עשבוניים. ממדי הפלישה קטנים במספרים אבסולוטיים אך לאור הגודל המצומצם של השמורה החלק היחסי הנגוע גדול מאוד.

מוקד של אמברוסיה מכונסת ליד כביש 1, כ-150 מטרים מערוץ נחל שורק. צמח זה מתפשט בארץ בראש ובראשונה לאורך תשתיות כבישים.

חדירה והשתלטות של חמנית מצויה על גדת נחל בעמק יזרעאל.

חמשת המינים הפולשים האופייניים לבתי גידול חוליים במישור החוף בישראל; שלושה מתוכם הם 'משני סביבה'.
מהתמונה השמאלית העליונה ובכיוון השעון: שיטה כחלחלה, צלקנית נאכלת, נר לילה חופי וטיונית החולות; בתמונה התחתונה: חמציץ נטוי.

שלוש התמונות צולמו בחולות שמדרום לנתניה. האתרים המוצגים בכל אחת משלוש התמונות מרוחקים זה מזה כ-50 מטר בלבד.
בתמונה העליונה נראית אוכלוסייה של טיונית החולות המכסה לחלוטין את פני הקרקע.
בתמונה האמצעית נראה אי פתוח של חול, מיוצב למחצה, שבו פזורים פרטים של לענה חד-זרעית ורותם המדבר, שהם מינים מקומיים; בתמונה זו נראה בית הגידול החולי כפי שהיה בטרם פלישת שיטה כחלחלה וטיונית החולות במישור החוף.
בתמונה התחתונה נראית יחידה צפופה של שיטה כחלחלה ובה פרטים בגובה של עד 5 מטרים.

למעלה: פרט צעיר של טיונית החולות (שושנת עלים ירוקה) הדוחק חומעה עטויה, מין אנדמי לחולות מישור החוף בישראל ובלבנון (תפרחות בצבע אדום);
למטה: צלקנית נאכלת, צמח פולש מדרום אפריקה (עלים גלדניים עם גוון אדמדם) מתחילה לדחוק את לחך המלחות, צמח נדיר בישראל.

שלוש דוגמאות להשתלטות צמחים פולשים בבתי גידול לחים בישראל.
למעלה: גומא מניפני בשמורת נחל פרת;
באמצע: איכהורניה עבת רגל (יקינתון המים) בשרון;
למטה: לכיד הנחלים ליד גוף המים בשמורת החולה.

כיסוי צומח מקורי בשליטת הרדוף הנחלים בנחל יבנאל. שמירה על המבנה של כיסוי הצומח המקורי היא הדרך היעילה ביותר למניעת חדירה והתבססות של צמחים פולשים.

להתפשטות של צמחים פולשים בישראל נודעות שתי השלכות אקולוגיות עיקריות: (1) דחיקת מיני צמחים מקומיים; (2) שינוי מוחלט של המבנה והאופי של בית הגידול הנגוע. כיום אין מידע המעיד על שינוי במשטר השרפות בישראל בעקבות השתלטות צמחים פולשים, כפי שקורה למשל בקליפורניה בשל פלישת ברומית הגגות (Bromus tectorum) וברומית ספרדית (Bromus madritensis).

דחיקת מיני צמחים מקומיים: השלכות ישירות ועקיפות:

כאשר צמחים פולשים חודרים לבית גידול חדש ויוצרים בו עומדים צפופים הם מונעים את המשך קיומם והתפתחותם של מיני צמחים מקומיים. דחיקת המינים המקומיים מתבצעת בדרכים שונות, בדרך כלל משולבות: (א) הצללה; (ב) מניעת נביטה באמצעות שחרור של חומרים כימיים מהצמח הפולש; (ג) תחרות על המשאבים הא-ביוטיים, בעיקר מי הקרקע.

הדרך הנפוצה ביותר לדחיקת צמחים מקומיים היא חסימת הגישה לאור. צמחים פולשים צומחים מהר יותר מהצמחים המקומיים ולגובה רב יותר, יוצרים עומדים צפופים, חוסמים גישה ישירה לאור ומונעים מהמינים המקומיים פעילות פוטוסינתטית יעילה. לפיכך, מיני צמחים מקומיים נעדרים מתת-הכיסוי של שיטים אוסטרליות, אילנתה בלוטית, אמברוסיה מכונסת ומינים פולשים רבים אחרים (איור 52).

צמחים פולשים דוחקים צמחים מקומיים גם באמצעות הפרשת חומרים כימיים המונעים נביטת מינים מקומיים בקרבתם. תכונה זו, המכונה אללופתיה, שכיחה למדי אצל צמחים פולשים. בין הצמחים הפולשים בישראל יש כמה מינים בעלי יכולת אללופתית, כגון פרתניון אפיל, כנפון זהוב, אילנתה בלוטית, שיטה עגולת זרעים, דטורה זקופת פרי, טבק השיח, פיטולקה אמריקנית, פלפלון דמוי אלה, ינבוט המסקיטו, סולנום זיתני, לנטנה ססגונית ועוד. אללופתיה מאפשרת לצמחים הפולשים לדחוק מינים מקומיים גם אם אלה גבוהים יותר ואינם מוצלים על ידי הפולשים. ברוב המקרים החומרים מונעי הנביטה משוחררים מעלוות הצמח הפולש; הצטברות העלים שנשרו על הקרקע משפיעה השפעה ממושכת על המינים המקומיים הסובבים אותם, ולכן זוהי שיטת דחיקה יעילה ביותר.

תחרות על משאבי קרקע, ובעיקר מים, דוחקת גם היא מינים מקומיים. למעט בבתי גידול חוליים, דחיקה של מינים מקומיים בשל תחרות על חומרי המזון שבקרקע אינה משמעותית בישראל משום שרוב הקרקעות בארץ מקורן בסלעי משקע עשירים בחומרי הזנה.

דחיקת צמחים מקומיים על ידי צמחים פולשים היא תהליך הדרגתי. הפגיעה בצמחים המקומיים עקיפה בעיקרה, ובאה לידי ביטוי בצמצום איטי — אך עקבי — של שטח בית הגידול העומד לרשותם. מבחינה אקולוגית ההשלכות של תהליך זה חמורות עוד יותר כאשר צמחים זרים פולשים בבתי גידול שבהם גדלים מיני צמחים אנדמיים שאזור התפוצה שלהם מוגבל באופן טבעי. במקרים אלה תהליך הדחיקה עלול להוביל תוך זמן קצר לירידה דרסטית במספר הפרטים של הצמחים המקומיים. דוגמה למצב כזה היא הפלישה של צלקנית נאכלת ושל טיונית החולות בדיונות של רצועת החוף: מבין המינים המקומיים הנדחקים על ידי הצמחים הפולשים האלו שניים הם מינים מוגנים בישראל — אירוס הארגמן (איור 53) וחבצלת החוף (איור 54), והראשון אנדמי לישראל וגם הוגדר "מין בסכנת הכחדה חמורה" (שמידע ופולק 2007).

דחיקת מיני צמחים מקומיים על ידי צמחים פולשים גורמת לירידה במגוון המינים ובעושר הביולוגי בכלל. מחקרים רבים הראו וכימתו תופעה זו, למשל בשטחים נגועים בשיטה כחלחלה, הן בדרום אפריקה (Mostert et al. 2017) והן בישראל (Cohen & Bar 2017). המחקר האחרון הראה כי נרשמת ירידה במספר המינים הפסמופיליים, כלומר המותאמים לבתי גידול חוליים, במקומות שבהם שיטה כחלחלה יצרה כיסוי צפוף. חומרת הדחיקה של מינים מקומיים היא פועל יוצא של שכיחות המינים וגודל אזור תפוצתם, כלומר מינים נדירים באופן טבעי (אירוס הארגמן) או מוגבלים לבית גידול ספציפי מאוד (חבצלת החוף) יהיו רגישים יותר לדחיקה מצד פולשים מאשר מינים נפוצים ובעלי אזור תפוצה נרחב.

כשמדובר בפלישה של בעלי חיים, המינים הפולשים יכולים להביא להתמוטטות או להכחדה של מיני בעלי חיים מקומיים תוך פרק זמן קצר יחסית, אולם הדחיקה של מיני צמחים מקומיים על ידי צמחים פולשים היא תהליך "שקט" יותר, איטי והדרגתי יותר. על מנת להעריך בצורה מדויקת את משמעות הדחיקה של צמחים מקומיים על ידי פולשים נדרשת אפוא הבחנה דקה יותר מההבחנה הבינארית בין נוכחות להיעדרות (= הכחדה). לשם כך הציעו Downey & Richardson (2016) להבחין בין שישה ספי דחיקה להערכת עוצמת הדחיקה של צמחים מקומיים על ידי פולשים (איור 55). הגדרה זו אמורה לשפר את הבנת העוצמה של הפגיעה שהדחיקה גורמת. עם זאת, כפי שמדגישים המחברים, שימוש בסולם זה דורש איסוף נתונים מהשטח לאורך פרק זמן ממושך מספיק, מידע שבדרך כלל חסר לגבי רוב מוקדי הצמחים הפולשים.

לתופעת הדחיקה של מינים מקומיים יש גם השלכות עקיפות על מינים אחרים במערכת האקולוגית. לדוגמה, ההתפשטות המסיבית של אילנתה בלוטית בעמק הארזים שליד ירושלים כיסתה בשנים האחרונות את שטחי המרעה הטבעיים האחרונים שנותרו בעמק וששימשו עדר של הצבי הארץ ישראלי החי במרחב זה (איור 56).

צמחים פולשים 'משני סביבה':

חלק מהצמחים הפולשים גורמים לשינויים חדים באופי ובמאפיינים הפיזיים של המערכות האקולוגיות שאליהן הם פולשים. כאמור, צמחים אלה נקראים "צמחים משני סביבה" (transformers. Pysek et al. 2004), כלומר נוכחותם גורמת לשינויים ביסודות המערכת האקולוגית הטבעית שאליה פלשו. פגיעתם של צמחים פולשים 'משני סביבה' אינה מתבטאת רק בדחיקה של מינים מקומיים, אלא היא פגיעה כוללת יותר ומורגשת ברמת המערכת האקולוגית אשר תפקודה משתבש, לעיתים קרובות באופן ממושך, גם לאחר טיפול והסרת הצמח הפולש.

בדיון בתופעת הצמחים הפולשים משני הסביבה כדאי להבחין בין שני סוגים של שינויים: השינוי באופי המערכות האקולוגיות הנגועות, והשינוי במאפיינים של המרכיבים הא-ביוטיים המעצבים את בית הגידול הנגוע.

בישראל יש כמה מקרים מוכרים של שינוי באופייה של מערכת אקולוגית עקב השתלטות של צמח פולש 'משנה סביבה'. המקרה הראשון הוא שינוי בגובה יחידת הצומח השולטת, כלומר שינוי במבנה של יחידת הצומח המקורית, למשל התבססות יחידה יערית של שיטה כחלחלה בחולות החוף או היווצרות סבך של שיטת עלי ערבה או של ינבוט המסקיטו לאורך ערוץ ואדי באזור הצחיח. במקרים אלו שינוי של אופי כיסוי הצומח עלול להשפיע על מרכיבים ביוטיים נוספים במערכת האקולוגית, למשל לגרום לעלייה בפעילות טורפים מקומיים עקב היווצרות נקודות מסתור, מקומות קינון או עמדות תצפית לעופות דורסים.

מקרה אחר של שינוי באופי של מערכת אקולוגית בשל השתלטות של צמח פולש 'משנה סביבה' הוא שינוי בשיעור התכסית של יחידת הצומח, ולא בהכרח עקב פלישת עצים, כפי שנגרם לדוגמה מהתפשטות טיונית החולות או צלקנית נאכלת בדיונות חול שבהן כיסוי הצומח הטבעי פתוח. סגירת כיסוי הצומח על ידי טיונית החולות משבשת את פעילותם של בעלי חיים פסמופיליים הזקוקים לכתמי חול פתוחים למחייתם, כגן גרביל החולות וכרוון מצוי. בעלי חיים אלה מותאמים לבתי גידול חוליים ופתוחים בעלי כיסוי צומח פתוח ונמוך, המעניקים להם שדה ראייה רחב וכתמים חשופים של חול יציב למחצה.

שינויים במאפיינים של המרכיבים הא-ביוטיים של מערכות אקולוגיות שבהן התפשט צמח פולש 'משנה סביבה' מוכרים בישראל בעיקר בבתי גידול חוליים במישור החוף ובבתי גידול אקווטיים של מים מתוקים. מחקר שנערך בספרד (Novoa et al. 2014) הראה כי ההשתלטות של צלקנית נאכלת על דיונות חול מורידה את ערך ה-pH מעלה את המליחות ואת הרטיבות של הקרקע, וכן את שיעור החומר האורגני והזרחן. שינויים אלה משפיעים על נביטתם ועל הישרדותם של המינים המקומיים המותאמים לתנאי הקרקע המקוריים. לצד הדחיקה של מינים מקומיים, הרכב כיסוי הצומח משתנה ויחד איתו כלל האיזון של המערכת האקולוגית הנגועה.

תופעה דומה מתרחשת בבתי גידול מחופים בשיטה כחלחלה: מחקר שנערך לאחרונה בדרום אפריקה (Nsikani et al. 2017) הראה כי בבתי גידול אלה חלה עלייה בערך ה-pH של הקרקע (בין 0.6 ל-1.8 נקודות). כמו כן נרשמה עלייה בשיעור החנקן בנשר העלים הרב המצטבר על הקרקע (ראו איור 52 מימין) כיוון ששיטה כחלחלה, כמו קטניות אחרות, מסוגלת לקבע חנקן אטמוספרי. החוקרים הראו כי העשרת הקרקע בחנקן מביאה לעליית שיעור הניטרטים (NO3¯) דווקא בעקבות הסרת כיסוי הצומח של שיטה כחלחלה במקומות שבהם העץ הפולש טופל. גם כעבור 10 שנים לאחר הטיפול והסילוק של שיטה כחלחלה נמדדים שיעורים גבוהים של ניטרטים בבית הגידול. שינוי כימי זה מעודד את התבססותם של מיני צמחים נוספים, ולכן הצמח הפולש משנה הסביבה מכשיר את התנאים להתבססות צמחים פולשים אחרים גם לאחר הטיפול בו. מצב זה, המכונה "פלישה שניונית" (Pearson et al. 2016), מוגדר כאחת הבעיות הקשות הצפויות בעתיד הקרוב במקומות רבים שבהם בוצע טיפול בצמחים פולשים 'משני סביבה' (איור 57).

קבוצת צמחים 'משני סביבה' מובהקים הם צמחי מים צפים, כגון חסת המים, יקינתון המים, אלף עלה מימי, אזולה שרכנית וסלביניה גדולה. כאשר מינים אלה פולשים אל גוף מים עומד או בעל זרימה איטית הם יוצרים חיפוי צפוף ורציף כמעט לחלוטין על פני המים (איורים 58 ו-59). החיפוי גורם לשינויים בתכונות הפיזיות והכימיות של גוף המים הנגוע: צניחת שיעור החמצן, ירידה ברמת ה-pH, שינוי בטמפרטורת המים ועלייה בריכוז החומר האורגני. אם פלישת צמחי המים הצפים הופכת קבועה, השינויים הדרסטיים שתוארו לעיל משפיעים על רוב מיני בעלי החיים החיים בגוף המים הנגוע ומביאים להכחדתם (ראו דוגמאות אצל Bossard et al. 2000; Parsons & Cuthbertson 2001).

דחיקת מיני צמחים מקומיים עקב הצללה.
מימין: תת-יער של חורשה צפופה של שיטה כחלחלה במישור החוף; משמאל: עומד צפוף של אמברוסיה מכונסת. 

פלישת צלקנית נאכלת הדוחקת את אירוס הארגמן בחולות נתניה. אירוס הארגמן אינו יכול להתחרות עם צלקנית נאכלת וצפוי שייעשה נדיר יותר ויותר בשטחים הנגועים, המתרחבים באופן עקבי.

פלישת אילנתה בלוטית בשטח מרעה בעמק הארזים ליד ירושלים.
בתמונה הקטנה צבי ארץ ישראלי בשטח לא נגוע מכוסה דגנים ועשבונים מקומיים אחרים, המספקים לו מספוא טבעי.

שיטה כחלחלה מכסה את כל שטח שמורת חולות המפרץ מדרום לעכו. שיעור הכיסוי של העץ הפולש הוא הגבוה ביותר שנצפה בשטחים נגועים בישראל. לאור השינויים הדרסטיים שהשיטה גרמה לאיזון הכימי של הקרקע, בהיותה צמח פולש 'משנה סביבה', קיימת סכנת השתלטות של צמחים פולשים אחרים, ביניהם טיונית החולות, גם לאחר סילוק השיטה משטח השמורה.

מנקודת המבט של שמירת טבע, הסוגיה החשובה ביותר בנושא צמחים פולשים היא הטיפולים שבעזרתם אפשר למנוע חדירת צמחים פולשים, לבער מוקדים קיימים או לעצור התפשטות. הבנת מאפייני הצמחים הפולשים, דרישותיהם האקולוגיות, תכונותיהם הביולוגיות ואופן פלישתם במרחב היא חשובה כשלעצמה, אך היא רלוונטית בעיקר בהקשר של תוכניות טיפול שיש להטמיע בתוכניות ממשק לשמירת טבע.

השלבים והשיקולים הבסיסיים

לפני שניגשים ליישם שיטת טיפול ספציפית המותאמת למין צמח מסוים נדרשת עבודה מקדימה יסודית לשם קביעה של אסטרגיית הטיפול, כלומר הגדרת דרכי הפעולה אשר יאפשרו יעילות טיפול מרבית. באיור 60 מוצגים בקצרה הסוגיות והפרמטרים הרלוונטיים בשלושת השלבים ההכרחיים בבניית אסטרטגיה לטיפול במוקדים של צמח פולש במרחב נתון. חשוב להבין כי יישום של שיטות טיפול ללא אסטרטגיה מוגדרת מראש הוא מתווה לטיפול כושל וחסר תועלת.

לאחר קביעת האסטרטגיה לטיפול יש לבחור את שיטות הטיפול המותאמות לצמחי היעד. קיימים ארבעה סוגי טיפול לבעיית הצמחים הפולשים: (1) טיפול מניעתי; (2) טיפול פיזי או מכני; (3) טיפול כימי; (4) טיפול ביולוגי. לפי שעה, הטיפולים המיושמים בישראל הם בעיקר טיפולים פיזיים וכימיים. הטיפול הביולוגי הקלאסי, המבוסס על הכנסת אויב טבעי (מין זר נוסף), אינו מיושם כעת בישראל נגד צמחים פולשים אך זוהי חלופה שיש להביא בחשבון בעתיד הקרוב לגבי כמה מינים (סעיף 4.5).

מבין כל הטיפולים הקיימים נגד צמחים פולשים, סוג הטיפול המועדף הוא מניעה. מניעה אינה מצריכה טיפול במוקדים קיימים, על כל המשתמע מכך (שימוש בקוטלי עשבים, מענה לבנק זרעים, טיפול בהפצת חלקי רבייה וזרעים וכו'), ולכן עלותה נמוכה יחסית ויעילותה גבוהה מאוד (Hulme 2006; Finnoff et al. 2007). המידע החיוני למניעת התפשטות צמחים פולשים הוא היכרות עם מיני הצמחים שעלולים להתפשט ולפלוש אם וכאשר יובאו לארץ. מידע זה קיים הודות לעבודות הרבות שנעשו ברחבי העולם בשלושים השנים האחרונות. כך נבנתה ב-2013 רשימת צמחי הנוי הזרים הלא רצויים בישראל, המציגה מיני צמחים לא מקומיים שאין לעשות בהם שימוש בארץ כיוון שיש להם פוטנציאל פלישה גבוה (דופור-דרור ואחרים 2013). כשליש מהמינים ברשימה זו טרם חדרו לארץ בעת הפרסום, ושאר המינים כבר היו בישראל. בעזרת רשימה זו אפשר, למשל, לבחון תוכניות שתילה לסוגיהן, ולפסול מינים שמהווים סכנת פלישה.

עם זאת, חשוב לציין כי עדיין לא קיים בישראל חוק האוסר על שימוש במיני צמחים מסוימים בשל פוטנציאל הפלישה שלהם. כמו כן, מניעת החדירה של צמחים זרים לישראל מורכבת, ומצריכה משאבים רבים שאינם זמינים לפי שעה. אחת הסיבות לכך היא הקושי לשכנע מקבלי החלטות לנקוט אמצעים למניעת נזק אפשרי שטרם נגרם ונראה.

שלבים ומרכיבים של אסטרטגיה לטיפול בצמחים פולשים.

טיפולים פיזיים או מכניים הם שיטות טיפול שאינן נשענות על שימוש בחומרי הדברה או באויבים טבעיים. הטיפולים הפיזיים מגוונים: כריתה, עקירה, שרפה, הפיכת קרקעות, חיטוי סולארי ועוד. מוזכרים להלן רק הטיפולים המיושמים בארץ.

כריתה:

לטיפול בכריתה יש לכאורה כמה יתרונות: הוא אינו דורש חומרים כימיים העלולים לזהם את המערכת האקולוגית, הוא זול יחסית, ובעיקר — הוא קל ליישום. עם זאת, יעילות הכריתה לנטרול צמחים פולשים מוגבלת בגלל יכולת ההתחדשות הגבוהה של רובם, למעט מיני וושינגטוניה, אורן ברוטיה (איור 61) ושיטה עגולת זרעים. אף שכריתה היא פעולה דרסטית, היא אינה גורמת למותם של רוב הצמחים הרב-שנתיים הפולשים בישראל: כאשר שיטה כחלחלה, אילנתה בלוטית או עשבוני רב-שנתי כגון אמברוסיה מכונסת נכרתים או נשרפים, מתפתחים במהרה מהגדמים ומהשורשים שלהם ענפים חדשים (חוטרים וסורים). אלה מאפשרים לפרט שנכרת לחזור לבצע פותוסינתזה ולצמוח מחדש (ראו איור 18). תכונה זו, שנפוצה אצל המעוצים המקומיים באזור הים-תיכוני ובאזור הצחיח בארץ, שכיחה מאוד אצל צמחים פולשים ותורמת ליכולתם להשתלט על שטח נתון.

עקירה:

עקירה היא טיפול פיזי ידני שיכול להיות רלוונטי למוקדים קטנים בתנאי שאפשר לעקור את מערכת השורשים של צמח היעד בשלמותה. הדבר אפשרי לגבי חלק מהצמחים המעוצים כאשר הם עדיין בשלבים ראשוניים מאוד לאחר נביטתם. כמו כן, העקירה מעשית לרוב רק כאשר הקרקע לחה. כך למשל אפשר לעקור פרטים צעירים מאוד של טבק השיח, קיקיון מצוי או לכיד הנחלים (איור 62). אך ברוב המקרים, כולל במקרים של עשבוניים, העקירה אינה חלופה יעילה כיוון שחלקי שורשים ניתקים ונותרים בקרקע ומאפשרים התחדשות של הפרטים; כך למשל סולנום זיתני, חמציץ נטוי או זיף נוצה חבוי הם אמנם עשבוניים קטנים, אך עקירתם עם מערכת השורשים בשלמותה בלתי אפשרית ולכן אינה יעילה.

חיטוי סולארי:

חיטוי סולארי הוא טיפול פיזי נוסף שנוסה בישראל (Cohen et al. 2008). בשונה מהטיפולים הפיזיים האחרים, מטרת הטיפול בחיטוי סולארי היא צמצום בנק הזרעים בקרקע נגועה כדי למנוע התאוששות מהירה של אוכלוסיית צמח פולש באמצעות נביטה לאחר סילוק הפרטים הבוגרים. בטיפול זה פורשים יריעות אטומות וכהות על הקרקע, והחום הגבוה שנוצר מתחת להן גורם לנביטת הזרעים ואחר כך קוטל אותם. טיפול זה יעיל לצמצום כמות הזרעים שבקרקע אך יישומו על פני שטחים נרחבים בעייתי: הטיפול פוגע ללא אבחנה בכל מיני הצמחים שמתחת ליריעה; היריעות עלולות להיקרע בעת הטיפול; והיישום אפשרי רק בשטחים בעלי טופוגרפיה נוחה. שיטה זו יכולה להתאים לטיפול בצידי דרכים, אך אי-אפשר ליישמה ברוב השטחים הטבעיים הנגועים. כמו כן, לפני טיפול בשיטה זו כדאי לחקור מהו שיעור הנביטה של הזרעים של צמח היעד. למשל, בישראל לעומת אזורים לחים אחרים, שיעור הנביטה של זרעי שיטים אוסטרליות נמוך מאוד ולכן לא נוצרים מרבדים צפופים של נבטים או זריעים כפי שאפשר לראות באזורים אחרים (איור 6). לכן הטיפול בחיטוי סולארי עלול לגרום לנביטה של עשרות אחוזים מהזרעים שבקרקע, אף שפחות מ-3% היו נובטים באופן ספונטני.

זריעים של אורן ברוטיה לאחר כריתתם בתת-יער של יער פארק של אלון התבור שאליו פלשו. במקרה זה הטיפול פשוט ויעיל כיוון שאורן ברוטיה אינו מתחדש לאחר כריתה. פתרון זה אינו רלוונטי לרוב מיני העצים הפולשים.

זריעים של טבק השיח (מימין) ושל קיקיון מצוי (משמאל) שנעקרו ידנית.

אזהרה: בשל הסכנות הכרוכות ביישום טיפול כימי, הן לסביבה והן למשתמש, מובהר כאן כי יש לבצע טיפול כימי נגד צמחים פולשים אך רק בהתאם לחוקים ולתקנות לגבי שימוש בתכשירי הדברה בישראל. לפיכך אין לפעול ללא התייעצות וללא קבלת ההיתרים הנדרשים כחוק ממשרד החקלאות ומרשות הטבע והגנים.

נכון להיום הטיפול הכימי הוא הטיפול הנפוץ ביותר נגד צמחים פולשים, גם בשטחים טבעיים (Wittenberg & Cock 2001; Burn 2003; DiTomaso et al. 2013; Cal-IPC 2015). הטיפול הכימי נעשה בדרכים שונות, בהתאם לאופי צמח היעד, לתנאי השטח וכמובן לרגישות בתי הגידול והמערכות האקולוגיות בהן הם מצויים. להלן הסבר קצר על שישה סוגים נפוצים של טיפול כימי בצמחים פולשים.

ריסוס ממוקד של צמחים פולשים עשבוניים:

הטיפול בריסוס ממוקד רלוונטי בעיקר לנטרול מוקדים של עשבוניים פולשים (איור 63). הטיפול בריסוס דורש זהירות רבה וידע מוקדם בכל הקשור לסוג קוטל הצמחים שבו משתמשים, כמות החומר המרוסס והתאמת הסביבה לטיפול בריסוס. לדוגמה, ריסוס של קוטלי עשבים המיועדים לטיפול בסביבה יבשה על צמחים פולשים בבית גידול לח או בקרבת גוף מים עלול לגרום נזק רב למערכת האקולוגית, מכיוון שקוטלי עשבים כאלה מסוכנים לסביבה לחה ואקווטית. במקרה זה יש להשתמש אך ורק בקוטלי עשבים מורשים לשימוש בבתי גידול לחים. כמו כן, ריסוס נגד צמחים פולשים חייב להיות ממוקד כדי לא לפגוע במיני הצמחים המקומיים. כמו כל טיפול כימי, הריסוס דורש יישום של כללי זהירות מחמירים, שמופיעים בחוברת שמשרד החקלאות פרסם בנושא (ביטון ויעקבי 2012). מעבר לכללי הזהירות למשתמש, יש להזכיר כי כמויות קוטלי העשבים המותרות לשימוש מוגבלות, על פי הוראות היצרן, לפי יחידת שטח ולפי פרקי זמן מסוימים. למשל, השימוש בקוטל העשבים Round-Up, מבין הנפוצים ביותר בארץ ובעולם, מוגבל לחצי ליטר לדונם לשנה. כצפוי, יש נטייה לשימוש יתר בקוטל עשבים זה, גם במסגרת טיפולים בצמחים פולשים, ומבצעי הריסוסים לא תמיד מקפידים על מגבלות הכמויות שבהן נעשה שימוש בעת יישום ממשק טיפולי.

טיפול בריסוס נגד צמחים פולשים מעוצים, כגון שיחים ועצים, בעייתי משתי סיבות: ראשית, ריסוס מהקרקע על עלוותם של עצים פולשים בוגרים אינו אפשרי בשל גובה הצמרת. החלופה היא ריסוס מהאוויר באמצעות מטוס, אך לעומת מדינות אחרות כגון דרום אפריקה, ריסוס מסוג זה אינו מיושם בישראל ורלוונטי פחות לאור גודלם הקטן של תאי השטח בארץ. שנית, העלווה של חלק מהעצים, למשל שיטים אוסטרליות, כמעט בלתי חדירה לקוטלי עשבים ועל כן פעולת הריסוס אינה יעילה דייה (Pieterse & McDermott, 1994; McDermott, 1987, pers. comm.). כדי לעקוף בעיה זו יש מקרים שבהם מבצעים כמה ריסוסים חוזרים, למרות המגבלות שצוינו לעיל, ואף מוסיפים לקוטל העשבים חומר כימי מחדיר שהוא בעצמו רעיל לאורגניזמים של בתי גידול אקווטיים (Momentive 2012). לכן, הטיפול הכימי במינים אלו צריך להיעשות בשיטות אחרות המפורטות בהמשך.

חתך-התזה וחריטה-מריחה — הטיפול הכימי היעיל ביותר בצמחים פולשים מעוצים:

יש כמה שיטות לטיפול כימי בעצים פולשים. היעילה, המהירה והזולה מביניהן היא שיטת חתך-התזה (Hack & Squirt; איור 64), והמקבילה שלה כאשר עצי היעד הם פרטים צעירים בעלי קוטר גזע קטן מ-5 ס"מ — שיטת חריטה-מריחה (Frilling; איור 65). שיטות טיפול אלה מבוססות על העיקרון של מניעת התפתחות סורים. כפי שהוסבר קודם, לרוב מיני העצים הפולשים יש יכולת התחדשות גבוהה מאוד לאחר כריתה, אשר באה לידי ביטוי בהתפתחות סורים ממערכת השורשים בתגובה לכריתה. כדי למנוע תופעה זו, שאחראית לרוב הכישלונות של טיפולים בעצים פולשים, מבצעים בגזע העץ חתכים או חריטות בעומק של עד 3 ס"מ, ומיד לאחר מכן מטפטפים כמות מזערית של קוטל עשבים לא מדולל (הטיפול בוצע בהצלחה בכמה ניסויי שדה ותוצאותיו ממתינות לאישור של השירותים להגנת הצומח במשרד החקלאות). בהיעדר כריתה לא נגרמת תגובה פיזיולוגית המביאה לריבוי סורי שורש. המשך התנועה הפלואמית בגזע העץ מהעלווה לשורשים והמשך ההובלה בעצה (קסילם) בכיוון ההפוך מבטיחים פיזור יעיל של חומר ההדברה בכל חלקי העץ. כתוצאה מכך, לשיטה זו התוצאות היעילות ביותר בהשוואה לכל שיטות הטיפול הקיימות בעצים פולשים. יתרונות השיטה רבים ומובהקים:

● כמות חומר ההדברה המוחדר לעץ קטנה מאוד

● לא נדרשת מיומנות מורכבת לביצוע הטיפול

● יישום הטיפול מהיר, כחצי דקה לעץ

● שיטת low-tech שאינה דורשת ציוד מיוחד מלבד גרזן או סכין

● יישום מוקפד מונע זליגה של חומר ההדברה לקרקע

● אין פגיעה במינים אחרים

● המעקב קל במיוחד כיוון שאפשר לראות את שלבי התייבשות העץ

● במידת הצורך קל לבצע טיפול חוזר

● הכריתה והפינוי של עץ מת קלים ומהירים יותר מהכריתה והפינוי של עץ חי

אפשר להשתמש בקוטלי עשבים שונים בהתאם למין עץ היעד. כיום משתמשים לרוב ב-glyphosate (שם מסחרי Round-Up) וב-imazapyr (שם מסחרי Shotgun); האחרון מתאים לבתי גידול לחים.

קידוח מילוי — חלופה לטיפול בעצים גדולים:

שיטה נוספת לטיפול כימי ממוקד היא קידוח-מילוי. העיקרון דומה לחתך-התזה אך במקום לבצע חתך עם גרזן או עם סכין, קודחים בתוך הגזע לעומק של כמה סנטימטרים ומזריקים חומר הדברה, בדרך כלל לא מדולל (איור 67). שיטה זו מתאימה לעצים גדולים מאוד כאשר נדרשת הזרקה של כמות גדולה יותר מאשר בחתך-התזה, או כאשר יש בעיות גישה המונעות ביצוע החתכים עם גרזן. שיטת קידוח-מילוי היא גם החלופה היחידה לטיפולים חוזרים לאחר כישלון של טיפול בכריתה-מריחה (ראו סעיף 4.4.4): במקרים אלו קודחים בגדם או בשורשים החשופים ומזריקים את קוטל העשבים.

טיפול בקידוח-מילוי דורש זמן רב יותר מטיפול בחתך-התזה ומצריך ציוד כבד יותר ויקר יותר: נדרשת מקדחה עם מנוע בנזין על מנת לטפל בכמויות גדולות של עצים.

מחקרים שנערכו בישראל הוכיחו כי שיטת הקידוח-מילוי יעילה מאוד נגד שיטה כחלחלה ואילנתה בלוטית: הטיפולים השיגו מעל 80% תמותה לאחר טיפול ראשון. חומרי ההדברה שבהם השתמשו הם glyphosate ו-imazapyr לא מדולל ובכמויות מזעריות (דופור-דרור 2007א; 2007ב). שיטת הקידוח-מילוי מיושמת בהצלחה בישראל, בקפריסין ובמדינות אחרות.

כריתה-מריחה — כאשר אין ברירה:

שיטת טיפול נוספת היא כריתה-מריחה, כלומר כריתת העץ קרוב לבסיסו ומריחת הגדם בקוטל עשבים, לרוב לא מדולל (איור 68). שיטת טיפול זו מועדפת לעיתים כיוון שהיא נותנת תחושה של סיפוק מיידי עקב הסרת גוף עץ היעד כולו תוך כמה דקות. אך כפי שנאמר קודם לכן, הכריתה של העץ גורמת לתגובה פיזיולוגית שתוצאתה צמיחת סורים ו/או חוטרים. כדי שהטיפול בכריתה-מריחה יהיה יעיל יש למרוח את קוטל העשבים מיד לאחר הכריתה, דבר שלא תמיד מתבצע ולכן שיעורי ההצלחה אינם גבוהים. עקב כך נדרשים כמה טיפולים חוזרים, בקידוח-מילוי או בריסוס, עם כל הבעיות הנלוות לפעולות אלה. כמו כן, בעת טיפול בכריתה-מריחה יש נטייה למרוח יותר מדי חומר, אף שכמות החומר המותרת לשימוש מוגבלת לפי יחידת שטח וזמן. נוסף על כך, פינוי העצה יוצר הפרעה משמעותית בשטח שרק מגבירה את הסיכוי לחדירה ולהתבססות של צמחים פולשים נוספים.

מהסיבות שפורטו לעיל, יש לטפל בכריתה-מריחה רק במקרים שבהם אי-אפשר לטפל בטיפולים האחרים, למשל כאשר פרטי היעד בעלי גזעים רבים (עקב שרֵרפות או כריתות קודמות), או כאשר העץ מהווה סכנה כלשהי.

טיפול בבסיס הגזע — מתאים לנטרול שיחים ובמקרים מיוחדים גם לנטרול עצים קטנים:

הטיפול הכימי הממוקד האחרון שאתאר כאן הוא טיפול בבסיס הגזע — ריסוס החלק התחתון של גזע עץ היעד בחומר הדברה (בדרך כלל מעורבב עם שמן). שיטה זו דורשת ציוד ריסוס נוח ונייד דוגמת מרסס גב ידני (איור 69). שיטה זו מתאימה לטיפול במיני עצים בעלי מבנה לא נוח לטיפולים האחרים, או בעלי קוצים דוקרניים שמונעים מהמטפל גישה ישירה לגזע. השיטה רלוונטית אך ורק למינים עם גזעים בעלי קליפה דקה וחלקה שקוטרם קטן מ-5-7 ס"מ. השיטה אינה מיושמת בהרחבה בארץ, אך צפויה להפוך לרלוונטית מאוד לנטרול פרטים של פרקינסוניה שיכנית, כיוון שהם בעלי גזעים רבים שקוטרם קטן יחסית ושקליפתם חלקה מאוד, ומכיוון שהקוצים האופייניים לפרקינסוניה שיכנית מקשים על טיפולים אחרים. יתרון נוסף של טיפול בבסיס הגזע הוא שאינו דורש כריתה וכך נמנעות ההשלכות הלא רצויות של פעולה זו.

טיפול באמברוסיה מכונסת בריסוס. משמאל: פרט בוגר לאחר ריסוס ממוקד.

טיפול בחתך-התזה. למעלה: שלבי הטיפול כפי שמיושם בהוואי על פרטים של Falcataria moluccana, עץ ממשפחת הקטניות שפולש בצד המזרחי של האי הגדול. למטה מימין: עצים לאחר טיפול. למטה משמאל: יישום טיפול בחתך-התזה על שיטה כחלחלה בארץ.

טיפול בחריטה-מריחה על שיטה כחלחלה וטבק השיח.
למטה מימין: פרטים של שיטה כחלחלה שנוטרלו בשיטה זו בשמורת טבע בקפריסין. למטה משמאל: פרט של טבק השיח שנוטרל בחריטה-מריחה במדבר יהודה.

פרטים בוגרים של שיטה כחלחלה שנוטרלו עם aminopyralid: גרזן, בקבוקון, 4 מ"ל ו-30 שניות מספיקים כדי לנטרל סופית פרט בוגר של שיטה כחלחלה.

טיפול בקידוח-מילוי. למטה משמאל: פרט של שיטה כחלחלה בקפריסין, שנוטרל לאחר קידוח-מילוי. למטה מימין: גדם של שיטה כחלחלה בישראל, לאחר כריתה של פרט שהומת במקום בעזרת קידוח-מילוי.

טיפול בכריתה-מריחה.
למעלה: מהלך הטיפול; למטה משמאל: טיפול שהצליח, ללא התחדשות; למטה באמצע ומימין: התחדשויות לאחר טיפול בכריתה-מריחה. 

טיפול בבסיס הגזע: חלופה רלוונטית נגד מינים עם גזעים רבים ודקים ובעלי קליפה דקה וחלקה, כגון פרקינסוניה שיכנית.

עקרון הטיפול הביולוגי:

הטיפול הביולוגי הקלאסי נעשה באמצעות אורגניזמים, לרוב מינים של פרוקי רגליים ופטריות, שהם אויבים טבעיים של הצמחים הפולשים באזור תפוצתם המקורי. מטרת הטיפול הביולוגי היא לייצר תנאי עקה שיפגעו בצמחים הפולשים. לדוגמה, פטריית החילדון (איור 4) וצרעת העפצים פוגעות בעלים וגורמות נזק לצמח הפולש עד כדי שיבוש תפקודו; יש חרקים הניזונים מזרעי הצמח הפולש, לעיתים בטרם הבשילו (איור 5), וכך מצטמצם בנק הזרעים.

מתקיים דיון מדעי נרחב בסוגיית ההדברה הביולוגית של צמחים, ויש דעות שונות ואף סותרות באשר להשלכותיו על המערכות האקולוגיות. הסיבה העיקרית להתנגדות היא הטענה שטיפול ביולוגי מבוסס על הכנסה מכוונת של מין זר נוסף למערכת האקולוגית, ולכך עלולות להיות השלכות שונות. להלן תמצית של היתרונות והחסרונות של הטיפול הביולוגי כפי שעולה מהספרות המקצועית.

יתרונות הטיפול הביולוגי:

מענה לפלישות בשטחים נרחבים ובמקומות לא נגישים -

הטיפול הביולוגי נותן מענה לפלישות רחבות היקף, כלומר לצמחים פולשים המכסים שטחים נרחבים שבהם אי-אפשר מבחינה טכנית לבצע טיפולים אחרים, לרבות טיפולים כימיים. יש לזכור שרוב המדינות גדולות מישראל, וממדי הפלישות הביולוגיות בהן שונים מהמוכר בארץ. למשל, בשל הגודל העצום של השטחים הנגועים בפרתניון אפיל באתיופיה או בלנטנה ססגונית בקניה, הטיפול הביולוגי הוא החלופה היחידה האפשרית להתמודדות עם הצמחים הפולשים במרחבים אלו (איור 70). באופן דומה, ההיקף והאופי של הפלישה של צמח פולש מטפס כגון Cardiospermum grandiflorum (מין של לבן) במדינות אפריקה הדרומית אינו מאפשר לשקול טיפולים אחרים מלבד טיפול ביולוגי (איור 71). לכן במדינות רבות שבהן נגועים שטחים טבעיים נרחבים (אוסטרליה, מדינות אפריקה, ארה"ב, ניו זילנד ועוד), הטיפול הביולוגי הוא החלופה הריאלית היחידה להתמודדות עם מינים רבים של צמחים פולשים (Van Wilgen et al. 2013). פרט לגודל השטחים, הטיפול הביולוגי הוא חלופה מועדפת גם במקרים שבהם תנאי השטח מקשים על הגעה לצמחי היעד.

טיפול ללא חומרים כימיים:

יתרון שני של הטיפול הביולוגי הוא ביטול הצורך בשימוש בחומרי הדברה כימיים. מלבד העובדה שהשימוש בהם אמור להיות מוגבל ליחידת שטח וליחידת זמן (על פי הוראות היצרנים), שחרור של חומרים כימיים המכילים פלואור, זרחן או כלור עלול לפגוע בבתי הגידול, בפרט כאשר ידוע כי בפועל משוחררים במערכות האקולוגיות כמויות גדולות מדי של חומרים אלו. בהקשר דומה, הטיפול הביולוגי מוצג על ידי חוקרים רבים כטיפול בטוח כיוון שרק ב-1%-3% מהמקרים נרשם נזק למינים מקומיים אחרים (Pitcairns 2011, Suckling & Sforza 2014, Myers & Cory 2017).

היעדר צורך בטיפולים חוזרים - 

יתרון נוסף של הדברה ביולוגית הוא היעדר הצורך בטיפולים חוזרים — אם האויב הטבעי מצליח להתבסס ולייצר אוכלוסיות גדולות ויציבות מספיק כדי להשפיע על צמח היעד. במקרים אלו המשך הפיזור במרחב של האורגניזם התוקף את צמח היעד קורה באופן טבעי, ללא צורך בפעולות חוזרות מצד האדם. יש לציין כי טיפולים ביולוגיים רבים נתקלים בקשיים דווקא בשלב זה.

בשל השילוב של שלושת היתרונות האלו, הטיפול הביולוגי הוא החלופה היחידה לטיפול בהתפשטות צמחים פולשים בשטחי מרעה גדולים או בשטחים חקלאיים נרחבים, כמו באפריקה (Boy & Witt 2013).

חסרונות הטיפול הביולוגי:

סכנת פגיעה במינים מקומיים -

הבעיה הראשונה שהתלוותה לטיפולים הביולוגיים היא הפגיעה הלא רצויה במינים מקומיים — כלומר מקרים שבהם בניגוד לציפיות ולמטרת הטיפול, האורגניזם הזר שהוכנס למערכת כדי לפגוע בצמח הפולש גרם נזק למינים מקומיים. תופעה זו מכונה באנגלית "non-target effect". מחקרים רבים הדגישו את הסכנה הזו (Brimner & Boland 2003; Boland & Brimner 2004; Carson et al. 2008; Simberloff 2012) ויש כמה מקרים מפורסמים של פגיעה במינים מקומיים בעקבות טיפול ביולוגי. אך לפי חוקרים אחרים פגיעה כזאת אירעה רק ב-1%-3% מכלל המקרים שבהם בוצע טיפול ביולוגי (Pitcairns 2011; Suckling & Sforza 2014). בשנים האחרונות השתפרה היכולת להעריך את הסיכון הטמון בשחרור אויב טבעי במערכת אקולוגית. עם זאת, בעת הערכת הסיכון אי-אפשר להתחשב במלואם בכל המרכיבים והמאפיינים של מערכת אקולוגית, ולכן אין לפסול לחלוטין את הסיכון הזה.

יחסי גומלין עם מינים מקומיים ושאלת האיזון של מארג המזון המקומי -

תופעת לוואי לא רצויה נוספת של הטיפול הביולוגי היא יחסי גומלין בלתי צפויים בין אורגניזמים מקומיים לאויב הטבעי שהוחדר למערכת האקולגית. זה נושא מורכב מאוד ורק לאחרונה מתקבלים דיווחים על יחסי גומלין כאלו. למשל, ב-2010 התברר כי פטריית החילדון Uromycladium tepperianum אשר שוחררה בדרום אפריקה ב-1987 כדי לפגוע בשיטה כחלחלה הפכה למקור מזון לזחלים של מין פולש של עש (Thaumatotibia leucotreta), הגורם לנזקים כבדים לחקלאות (Veldtman et al. 2011). בפורטוגל, מחקר שבדק את הסיכון לפגיעה במערכת האקולוגית המקומית אם תשוחרר צרעת עפצים (Trichilogaster acaciaelongifoliae) לצורך טיפול ביולוגי בשיטה ארוכת עלים (Acacia longifolia) הראה כי יש סיכון שאויב טבעי זה יפתח יחסי גומלין עם מינים מקומיים של צרעות הממלאים תפקיד של טפיל לעפצים (הנקבה מטילה את הביצים שלה בתוך העפץ). משום כך ייתכן שריבוי העפצים הנוצרים על ידי האויב הטבעי ישפיע על גודל האוכלוסייה של מינים מקומיים, ויתניע תהליך שהשלכותיו אינן ידועות (Lopez-Nuñez et al. 2017). חוקרים נוספים הדגישו את הפגיעות הצפויות באיזון מארגי מזון עקב החדרת מין זר לצורך טיפול ביולוגי (Willis & Memmott 2005; De Clerq et al. 2011). הבעיה העיקרית היא שיחסי הגומלין ברשתות מזון, ובכלל בין אורגניזמים, מורכבים מאוד ואי-אפשר להעריך מראש כיצד ייפגעו מהכנסת גורמים זרים למערכת האקולוגית. בעיה נוספת היא שההשלכות של החדרת מין זר על רשתות המזון אינן מתבטאות באופן מידי ונדרש פרק זמן ארוך יחסית כדי לזהותן. לכן סביר מאוד כי בשנים הקרובות יתגלו יותר ויותר תופעות כאלה בשל הטיפולים הביולוגיים הרבים שנעשו עד היום.

זליגה של האויב הטבעי לאזורים סמוכים והתבססות בהם -

כאשר משתמשים בטיפול ביולוגי באזור יבשתי, האויב הטבעי שהוחדר למערכת האקולוגית עלול לזלוג לאזורים סמוכים. כמה חוקרים התריעו מפני סיכון זה בשנים האחרונות (Pratt & Center 2012; Simberloff 2012). אכן, אין כל שליטה על דפוס ההתפשטות המרחבית של חרק או פטרייה לאחר שחרורם בטבע, ובשנים האחרונות נרשמו יותר ויותר מקרים של חדירה לא מתוכננת של אויבים טבעיים לאזורים שלהם לא היו מיועדים. כך קרה באירופה, ביפן, בישראל (Friedman 2017) ובמדינות אחרות עם כמה חרקים אשר שימשו לטיפול ביולוגי בצמחים כגון צבר מצוי, אזולה שרכנית ומיני אמברוסיה (Schaffner 2015; איור 72). על פי אותו מקור אנו עדים לעלייה בהיקף תופעה זו ויש להיערך אליה בהתאם.

החסרונות שהוזכרו לעיל מקבלים משנה חשיבות לנוכח העובדה שטיפול ביולוגי הוא פעולה בלתי הפיכה, כיוון שאין כל אפשרות להוציא ממערכת אקולוגית פטרייה או חרק שהוכנסו אליה. עם זאת, יש יותר ויותר מקרים של התפשטות צמחים פולשים שבהם טיפול ביולוגי הוא האפשרות היחידה בגין היעדר חלופה יישומית אחרת.

באשר לטיפול ביולוגי נגד צמחים פולשים בישראל, סביר להניח כי טיפול יעיל בקנה מידה ארצי נגד צמחים פולשים עשבוניים כגון אמברוסיה מכונסת, פרתניון אפיל או אזולה שרכנית יוכל להיעשות רק באמצעות טיפול ביולוגי.

הטיפול הביולוגי בשיטה כחלחלה בדרום אפריקה בחלוף 30 שנה:
הצלחה או כישלון?

לאור היקף הפלישה של שיטה כחלחלה בישראל במגוון בתי גידול, חשוב להביא בחשבון את ההתפתחויות האחרונות בטיפול הביולוגי במין זה, הפולש במדינות רבות בעולם (Wilson et al. 2011).

לפני 30 שנה החל טיפול ביולוגי בשיטה כחלחלה בדרום אפריקה באמצעות פטריית חילדון שהובאה מאוסטרליה (Uromycladium tepperianum; איור 4). במעקבים שנערכו ב-1997 וב-2007 (Morris 1997; Wood & Morris 2007) דווח על ירידה בצפיפות העצים, והתופעה יוחסה להשפעת האויב הטבעי שהוחדר. אף שהמעקבים הראו כי רק 18% מהעצים מתו בעקבות הטיפול בפטרייה, הירידה בצפיפות העלים פורשה כסימן שהעיד על הצלחת הטיפול הביולוגי (Wood & Morris 2007). אך במאמר חדש שפורסם לאחרונה (Strydom et al. 2017) התברר שבנק הזרעים של שיטה כחלחלה בחלקות שבהן פועל האויב הטבעי לא הצטמצם, ואף גדל בחלק מהמקרים. מסתבר כי המעקבים שנעשו בעבר בוצעו בחלקות קבועות, שבהן הצפיפות של הפרטים יורדת באופן ספונטני בשל תהליך טבעי המכונה self-thinning המתרחש בכל יחידת צומח יערית אחידה (עם מין אחד שולט). התופעה ניכרת גם בישראל בעומדים ותיקים וצפופים של שיטה כחלחלה: מספר הפרטים קטן לאורך הזמן אך לא חלה ירידה בשיעור הכיסוי, כיוון שנותרים כמה פרטים בוגרים וגדולים המכסים את פני השטח. נראה אפוא כי לפטריית החילדון יוחסה פעילות שאינה קשורה לנוכחותה. כמו כן, ידוע כי פטריית החילדון אינה ממיתה עצי שיטה כחלחלה אלא פוגעת בעלים (למעשה בפילודים המתפקדים כעלים) מבלי להרוג את העץ. לכל היותר הפטרייה מקטינה את צפיפות העלים ויוצרת תנאי עקה שעשויים להחליש את תפקודו של העץ, בפרט במהלך העונה היבשה. אולם פטריית החילדון פעילה רק בעונה הגשומה, ונכנסת לתרדמה או מתה בעונה היבשה, ולכן היא פעילה דווקא כאשר העץ אינו נתון לעקת היובש (Strydom מידע אישי). לכן הדינמיקה העונתית של פטריית החילדון מביאה להתחזקותה דווקא בעונה הגשומה כאשר העץ אינו נתון לעקת היובש... תופעות ותהליכים אלו מסבירים מדוע היעילות של פטריית החילדון נמוכה עד כדי כך שבנק הזרעים של השיטה הכחלחלה אינו קטן בנוכחותה.

בתחילת שנות ה-2000 הוחלט להחדיר אויב טבעי נוסף כדי להיאבק בשיטה הכחלחלה בדרום אפריקה. ב-2001 שוחררה החדקונית Melanterius compactus, אשר זחליה ניזונים מזרעים של שיטה כחלחלה בעודם בתרמילים על העצים (Impson et al. 2011; איור 5). אבל בדרום אפריקה שיעור הנביטה הטבעי (ללא טיפול מיוחד) של זרעי שיטה כחלחלה הוא 2.3% (Milton 1980) בלבד; לכן, כדי להתחיל להיות יעילה, החדקונית צריכה לחסל יותר מ-97.7% מהזרעים הנוצרים על ידי כל פרט של שיטה כחלחלה. קצב הפיזור של חרק זה איטי מאוד, כך התברר, ועד היום לא נרשמה הצלחה ממשית בטיפול באמצעות אויב טבעי זה (Strydom 2015). שיעורי הנביטה של זרעי שיטה כחלחלה נמוכים מאוד גם בישראל, ולכן סביר להניח כי טיפול ביולוגי זה לא יהיה רלוונטי בארץ.

טיפול ביולוגי מסוג אחר: שיקום של כיסוי הצומח המקומי, הדוגמה של טיפול נגד אמברוסיה מכונסת באמצעות עבקנה שכיח בישראל:

סוג אחר של טיפול ביולוגי הוא שיקום של כיסוי הצומח המקומי על מנת לדחוק את הצמח הפולש ולמנוע את חזרתו. השיקום נעשה באמצעות שתילת פרטים של מינים מקומיים, לצד דיכוי מקדים של הצמח הפולש או בלעדיו, כדי לשחזר כיסוי צומח דומה לפוטנציאל הצמחי הטבעי של אותו בית גידול. טיפול מסוג זה נחשב טיפול ביולוגי כיוון שהוא נעשה בעזרת מיני צמחים אחרים, אך מקומיים, לעומת הטיפול הביולוגי הקלאסי שבו משתמשים באויב טבעי המיובא מארץ אחרת. כמו כן, המכניזם של הטיפול אינו פגיעה ישירה בפרטי הצמח הפולש (באמצעות טריפת זרעים או טפילות), אלא דחיקה של הצמח הפולש על ידי המינים המקומיים בדרך של תחרות ובאמצעות הצללה.

בין 2008 ל-2016 נערכו כמה ניסויים במסגרת פיתוח שיטה לשיקום גדות נחל אלכסנדר בעזרת עבקנה שכיח, לשם דחיקת אמברוסיה מכונסת אשר התפשטה לאורך רוב גדות הנחל. לאחר כיסוח נמוך של עומדים צפופים של אמברוסיה מכונסת נשתלו פרטים של עבקנה שכיח בצפיפות שאפשרה יצירת כיסוי צומח סגור. בשלושת הניסויים שנערכו התבסס העבקנה השכיח וכיסה את הגדות תוך כדי דחיקה של אמברוסיה מכונסת. כך שוקמה הצמחייה האופיינית של בית גידול זה ללא עזרת חומרי הדברה תוך סילוק הצמח הפולש אשר שלט באופן מוחלט בגדות הנחל לפני הטיפול. במעקב שנערך ב-2015 על ידי רשות הטבע והגנים הלאומיים בחלקות שניטעו בעבקנה נמצאו 53 מיני צמחים מקומיים, מתוכם 4 מינים נדירים; 15 טקסונים של פרוקי רגליים אקווטיים, ביניהם שפרירית הדורה; ו-12 מיני עופות, ביניהם 3 מינים אופיינים לבתי גידול של עבקנה: קנית אירופית, קנית קטנה וצטיה חלודית. כמו כן התברר שכיסוי הקנה הוא בית גידול מועדף לאילנית מצויה (איור 73).

שיטת טיפול זו נגד אמברוסיה מכונסת הוכיחה את עצמה, ולצד דחיקת הצמח הפולש הביאה להתאוששות המגוון הביולוגי. עם זאת, חשוב לציין כי טיפול בשיקום כיסוי הצומח אפשרי בעיקר ברצועות נחלים (Richardson et al. 2007) בגלל זמינות המים ועקב הדפוס המרחבי הליניארי שיוצר גבולות ברורים. טיפול באמצעות שיקום של כיסוי הצומח אינו רלוונטי בשטחים חקלאיים ואף לא בבתי גידול טבעיים שבהם כיסוי הצומח המקורי נמוך או פתוח, כמו בדיונות מישור החוף. כמו כן, זוהי שיטת טיפול איטית ויקרה יחסית, לפחות בשנים הראשונות של יישומה. עם זאת, פעולות לשיקום של כיסוי הצומח לאורך רצועות נחלים באזור מישור החוף בישראל יכולות לתת מענה יעיל ובר קיימא לבעיה של השתלטות צמחים פולשים לאורך הנחלים.

למעלה: פלישה מסיבית ורחבת היקף של פרתניון אפיל באתיופיה. למטה: פלישה של לנטנה ססגונית על פני שטח ענק בקניה (צילומים: Witt Arne). נכון להיום אפשר לטפל במוקדים בקנה מידה כזה רק באמצעות טיפולים ביולוגיים.

פלישה מסיבית של Cardiospermum grandiflorum באזור הווטרברג בנמיביה. הטיפול הביולוגי הוא החלופה היחידה לטיפול בצמח פולש מסוג זה.

מימין: פלישה מסיבית של אזולה שרכנית בשמורת בריכת יער ביוני 2010. משמאל: החדקונית Stenopelmus rufinasus (צילום: ל' פרידמן), מין זר בארץ שאותר באותה תקופה באזור בריכת יער. מין זה שימש כאויב טבעי בטיפול ביולוגי נגד אזולה בדרום אפריקה, שנחשב לאחד הטיפולים הביולוגיים המוצלחים בעולם. החדקונית לא הוחדרה במתכוון לישראל, ומאז 2010 לא הופיעה שוב אזולה באזור בריכת יער — האם התרחש במקום טיפול ביולוגי שלא במתכוון?

טיפול ביולוגי בשיקום של כיסוי הצומח.
למעלה: גדות נחל אלכסנדר מכוסות אמברוסיה מכונסת; שתי התמונות הקטנות צולמו בעת עבודות השיקום. מתחתן מצב גדות הנחל לאחר השיקום כעבור 6 שנים. למטה: ריכוז של אילניות על עלוות עבקנה שכיח במקום שבו שוקם כיסוי הצומח. במקרה זה היה אפשר להשתמש בצמח מקומי כדי לדחוק את הצמח הפולש.

במהדורה זו מוצג מידע מפורט לגבי 55 מיני צמחים, שהם רק כשליש מ-167 מיני הצמחים הזרים אשר התבססו בבתי גידול טבעיים או מופרים בישראל (ראו סעיף 5.3). מיני הצמחים שלגביהם הוחלט להציג מידע מפורט הם אלה שגורמים להפרעה למערכות האקולוגיות הטבעיות בישראל, ולכן מיני צמחים זרים רבים, וביניהם מינים המתפשטים רק בשטחים חקלאיים, אינם מוצגים בדפי המידע המפורטים.

ארבעה מינים שתוארו בפירוט במהדורה הראשונה של הספר אינם מופיעים במהדורה החדשה. הפולשנות בשטחים טבעיים של שלושה מהם — מכנף נאה, פלפלון בכות ושיטה דוקרנית — לא הייתה מובהקת מספיק והוחלט כי הם אינם מהווים, לפחות כרגע, איום פוטנציאלי משמעותי. מכנף נאה הוצא כבר מהמהדורה האנגלית של הספר (Dufour-Dror 2012). המין הרביעי הוא צפצפה מכסיפה, שתפוצתו מהווה בעיה נקודתית בשמורות תל דן ונחל חרמון. לאחר התלבטות ובהתייעצות עם ועדת ההיגוי של הספר הוצא מין זה מהרשימה. כאמור לעיל, במהדורה זו נוספו דפי מידע על 9 מינים אחרים: אגריה צפופה (Egeria densa), דודוניאה דביקה (Dodonaea viscosa), חמנית מצויה (Helianthus annuus), טטרקליניס מפריק (Tetraclinis articulata), פולובניית פורטון (Paulownia fortunei), פרתניון אפיל (Parthenium hysterophorus), צחר כחלחל (Leucaena leucocephala), רב-מוץ מחוספס (Achyranthes aspera) ושיטה מחטנית (Acacia sclerosperma). באיור 74 מוצגות הסיבות העיקריות להוספת מינים אלו לדפי המידע המפורטים במהדורה זו.

הרקע להקדשת דף מידע מפורט לתשעת מיני הצמחים שנוספו למהדורה השנייה

פלישה של צמחים זרים היא תופעה דינמית בפני עצמה. כמו כן, המינים הפולשים נבדלים ביניהם בשלב הפלישה ובקצב הפלישה הנוכחי, וכן בעוצמת הנזק שהם גורמים או שהם עלולים לגרום למערכות האקולוגיות בעתיד הנראה לעין. לכן, בשונה מהמהדורה הראשונה של הספר, מהדורה זו מאפיינת את הפלישה של כל מין צמח פולש שעבורו מוצג מידע מפורט בעזרת ארבעת הקריטריונים שלהלן:

(1) שלב הפלישה

(2) קצב ההתפשטות

(3) עוצמת הנזק הנוכחי למערכות האקולוגיות בישראל

(4) עוצמת הנזק הפוטנציאלי למערכות האקולוגיות בישראל

שלב הפלישה וקצב התפשטותה:

שלב הפלישה

סיווג לפי שלב הפלישה נותן אינדיקציה ראשונית לגבי מעמד הצמח בישראל. יש לזכור כי שלב הפלישה יכול להשתנות לאורך זמן, ובדרך כלל השינוי הוא לחומרה. לשם סיווג שלב הפלישה נעשה שימוש בהגדרה של Richardson et al (2000) המוצגת בתחילת הספר, הכוללת שלושה שלבי פלישה: מזדמן, מאוזרח ופולש. לכל אחד מהשלבים הגדרה כמותית ברורה המקובלת על האקולוגים בתחום הצמחים הפולשים.

קצב ההתפשטות

כמוסבר בסעיף 2.3, קצב ההתפשטות של צמח פולש במרחב אינו קבוע ולכן הפונקציה של ההתפשטות אינה ליניארית. בשל כך מבחינים בין שלב שבו הקצב איטי לשלב שבו הקצב מהיר. ההבחנה נעשית על פי תצפיותיו והערכותיו של המחבר, ולכן היא סובייקטיבית במידת מה. כפי שהוזכר לעיל, לקצב ההתפשטות יש חשיבות עליונה בעת קביעת יעד הטיפול: מין צמח פולש הנמצא בשלב של קצב התפשטות איטי נתון לשליטה ואף לביעור הרבה יותר מאשר מין צמח פולש שכבר הגיע לשלב של קצב התפשטות מהיר.

הערכת עוצמת הנזק הנוכחי לעומת עוצמת הנזק הפוטנציאלי:

מאז ההוצאה לאור של המהדורה הראשונה עלה הצורך במתן הערכה להיקף הנזקים שהצמחים הפולשים גורמים למערכות אקולוגיות. בפרט, מקבלי החלטות מבקשים לדרג את מיני הצמחים הפולשים לפי חומרת השפעתם על תפקוד בתי הגידול הנגועים. הרקע לבקשה זו הוא הצורך לקבוע סדר עדיפויות לטיפול או לקביעת מדיניות במרחב מסוים. לכן, עבור כל אחד ממיני הצמחים שלהם הוקדש דף מידע מפורט במהדורה זו מוצעת הערכה של היקף הנזק שהוא גורם למערכות הטבעיות בישראל. הערכה זו נעשית תוך הבחנה בין נזק נוכחי לבין נזק פוטנציאלי.

לצורך הערכת עוצמת הנזק נסקרה הספרות המקצועית המתמקדת בהערכת הסיכון של צמחים פולשים ובהערכת הנזקים שהם גורמים (Pheloung et al. 1999; Randall 2000; Gordon et al. 2010; Stone et al. 2012), והוחלט להביא בחשבון ארבעה פרמטרים קלים להערכה:

(1) חדירה לבתי גידול טבעיים: כדי לגרום נזק למערכות טבעיות, על הצמח הפולש לחדור לבתי הגידול הטבעיים ולהתפשט בתוכם. חלק מהצמחים הפולשים אינם חודרים כלל לשטחים טבעיים ולכן אינם נכללים בדפי המידע המפורטים. לעומתם, חלק מהצמחים הפולשים טרם חדרו לבתי גידול טבעיים אך יש להם פוטנציאל ידוע, על בסיס הספרות המקצועית, לחדור ולפלוש. לדוגמה, צחר כחלחל או פרתניון אפיל, הנמצאים בשלבים ראשונים לפלישתם בארץ, הם בעלי פוטנציאל פלישה גבוה ביותר. מינים אחרים, כגון רוביניה בת שיטה, ססבניה מצרית או סולנום זיתני, נמצאים עדיין בעיקר בבתי גידול מופרים או בשטחים חקלאיים, וייתכן שיחדרו בעתיד לשטחים טבעיים, אם כי בעוצמה פחותה משני המינים הקודמים.

(2) היווצרות של מוקדים צפופים שגודלם יותר מחצי דונם: הפגיעה הראשונה והראשית של צמחים פולשים היא דחיקה של המינים המקומיים בשל הצללה ו/או שימוש במשאבים טבעיים. לאחר הדחיקה יכולות להיווצר פגיעות נוספות, למשל שיבוש התפקוד של מערכות אקולוגיות. לכן יש צורך בהבחנה בין מינים היוצרים מוקדים צפופים בגודל משמעותי שיכולים לגרום נזק, לבין מינים היוצרים מוקדים קטנים או שאינם יוצרים מוקדים צפופים כלל. לאור הגודל של מדינת ישראל והפיצול המרחבי של השטחים הפתוחים היה צורך בקביעת ערך סף שיתאים לממדי השטחים הטבעיים בארץ ולממדי השטחים המוגנים בפרט. לכן הוצע להתייחס למוקדים צפופים שגודלם מעל חצי דונם כאל מוקדים שמתחילים להזיק למערכות הטבעיות בישראל. יודגש כי הכוונה היא למוקדים קיימים או אפשריים ולא לגודל של סך כל האוכלוסייה של אותם מינים בארץ. יש לזכור כי בישראל קיימות שמורות "עציץ" המשתרעות לעיתים על פחות מ-10 דונם (שמורת קדימה: 9 דונם, שמורת תל יצחק: 7.8 דונם). באשר לצפיפות אפשר לשער כי כיסוי של יותר מ-20% מפני השטח הוא שיבוש משמעותי של המערכת האקולוגית המקומית.

(3) צמח פולש 'משנה סביבה': מונח זה הוגדר בסעיף 2.1. הקביעה אם צמח פולש הוא 'משנה סביבה' חשובה מאוד להערכה ולדירוג של עוצמת הנזק שעלול להיגרם, מכיוון שההשלכות של צמח כזה הרסניות לתפקוד של המערכת האקולוגית והן נמשכות על פני פרקי זמן ארוכים מאוד. בשל כך הטיפול במערכות טבעיות שבהן השתלטו צמחים פולשים 'משני סביבה', ובפרט השיקום שלהן, קשים מאוד ודורשים זמן רב ומשאבים רבים.

(4) יחסי גומלין עם מינים פולשים אחרים: בשל חשיבותם של יחסי גומלין בין מינים פולשים (ראו הסבר מפורט בסעיף 2.2), פרמטר זה הובא בחשבון כדי לחדד את ההבחנה בין הקטגוריות של הנזק הקיים והפוטנציאלי.

על סמך ארבעת הפרמטרים הבסיסיים האלו הוגדרו ארבע קטגוריות של עוצמת הנזק הנגרם על ידי צמח פולש למערכות הטבעיות בישראל (איור 75). נעשתה הבחנה בין נזק נוכחי לנזק פוטנציאלי: הנזק הנוכחי הוא הנזק הנגרם היום על ידי הצמח הפולש; הנזק הפוטנציאלי הוא הנזק הצפוי בעתיד הנראה לעין אם לא יינקטו צעדים לעצירת התפשטות הצמח בישראל או לצמצומה.

4 קטגוריות של עוצמת הנזק הנגרם למערכות הטבעיות על ידי צמחים פולשים בישראל.

באיור 76 מוצגת טבלה של 55 מיני הצמחים שדף מידע מפורט עליהם מופיע בפרק 6, בציון ארבעת הפרמטרים לאפיון הפלישה ולעוצמתה.

הערה מקדימה: רשימה זו הוכנה במשותף עם ד"ר אורי פרגמן-ספיר מהגן הבוטני האוניברסיטאי בירושלים. ציטוט רשימה זו צריך להיעשות לפי הניסוח הבא:

דופור-דרור ז.מ. ופרגמן ספיר א. (2018) רשימת מיני הצמחים הזרים שנצפו בשטחים טבעיים ומופרים בישראל. מתוך 'הצמחים הפולשים בישראל', מהדורה שנייה, ירושלים.

הקדמה למהדורה שנייה של הרשימה:

המהדורה העברית הראשונה של רשימה זו פורסמה ב-2010. הרשימה להלן הינה המהדורה השנייה והעדכנית. שלבי הפלישה של כל מין צמח צוינו ונקבעו על פי אמות המידה של Richardson et al מ-2000, כלומר 'מזדמן', 'מאוזרח' או 'פולש'.

מינים אחדים נגרעו מהרשימה הנוכחית כיוון שהיה ספק באשר להימצאותם של לפחות 3 מוקדים שונים שלהם בארץ. השיח שיטה דוקרנית הוסר מהרשימה המעודכנת כיוון שהמוקדים שלו לא אותרו מחדש. העץ מכנף נאה הוסר מהרשימה לאחר בחינה מחדש של יכולתו להתרבות בשטח. במקביל נוספו מספר מינים, ביניהם אגריה צפופה, צחר כחלחל וטטרקליניס מפריק.

אופן בחירת המינים שנכללו בטבלה:

הצמחים המופיעים בטבלה הינם מינים זרים לפי הגדרתם של (Pyšek et al. 2004). מטרתה להסב תשומת לב למינים העלולים להוות בעיה למערכות הטבעיות בישראל, מספרם של המינים שנכללו בטבלה הוגבל לפי אמות המידה האלו:

א. צמחים לגביהם יש לפחות 3 תצפיות, כאשר לפחות אחת מהן מאוחרת מ-1990.

ב. צמחים זרים של בתי גידול אקווטיים אשר נצפו פעם אחת בלבד נכללו בטבלה בשל פוטנציאל הפלישה הגבוה שלהם.

ג. לא נכללו בטבלה:

(1) צמחים זרים הגדלים בישראל אשר לא נצפו מחוץ למקום גידולם.

(2) צמחים זרים אשר אינם מתרבים בתנאי הארץ, הן באופן מיני והן באופן אל-מיני.

(3) צמחים זרים לגביהם לא נמצא כל מידע, בעשביה הלאומית באוניברסיטה העברית
בירושלים או במקורות אחרים.

אזורי נוכחות בישראל ואזורי מוצא:

לגבי אזורי נוכחות בהם נצפו המינים השונים בישראל, נעשתה הבחנה בין 3 אזורים בסיסיים: (א) האזור הים תיכוני, (ב) אזור הספר, ו-(ג) האזור המדברי.

החלוקה של אזורי המוצא של המינים הזרים נעשתה כמוצג להלן: (טבלה).

שכיחות ובית גידול:

נעשתה הבחנה בין ארבע רמות שכיחות, השתיים הראשונות הן כמותיות והשתיים האחרונות איכותיות:

נדיר מאוד - (מינים שנצפו בפחות מ-20 אתרים בארץ, כאשר שטח של כל אתר הינו עד 1 קמ"ר).

נדיר - (מינים שנצפו בין 20 ל-100 אתרים בארץ, כאשר שטח של כל אתר הינו עד 1 קמ"ר).

מצוי - הערכה איכותנית.

נפוץ - הערכה איכותנית.

חשוב להדגיש כי השכיחות מוערכת בקנה מידה ארצי ומבטאת את הפריסה המרחבית בארץ. לפיכך מין צמח אשר כל פרטיו פרוסים על פני קמ"ר אחדים יוגדר 'נדיר מאוד', גם אם הוא יוצר, באופן מקומי, יחידות צפופות, רבות פרטים, העלולות לגרום לנזק אקולוגי גדול. במקביל, מין צמח בעל פרטים רבים ומפוזרים בחלקים נרחבים של הארץ יוגדר 'מצוי' או 'נפוץ' גם אם פרטיו אינם יוצרים מוקדים צפופים.

נעשתה הבחנה בין סוגי בתי גידול שונים בהם נצפו המינים הזרים בארץ.

החלוקה של אזורי המוצא של המינים הזרים נעשתה כמוצג להלן: